המשורר יליד עיראק, רוני סומק (במקור סומך) נחשב לבולט מבין המשוררים היהודים-ערבים בארץ. ספר שיריו האחרון זכה לפופולאריות רבה, ובמיוחד זכה לתהילה, שיר הנושא של הספר – "אלג'יר":
 
אלג'יר
 
אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים
הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.
 
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,
הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת,"
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
 
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.
"אַלְגִּ'יר," הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ."
 
בראיון שנעשה עימו על מקור השיר, הוא נשאל: "האם השיר אינו נשמע כמעט כמו 'עקרה' של רחל: 'בן לו היה לי...'."
"זה באמת קצת הזכיר לי, אחרי שכתבתי, את השיר של רחל," הוא משיב, "השיר 'אלג'יר' נכתב אחרי שיום אחד דמיינתי שליד הילדה שיש לי, שהיא בשבילי באמת עולם ומלואו, יש לי עוד ילדה. ילדה דימיונית שגורמת לי להשלים את הצד החסר, המזרחי, של הפאזל..."
בתו האמיתית של סומק שמה שירלי. האם נתן לה המשורר את שמה בהשראת שירלי טמפל עם תלתליה הזהובים?
"בשיר," מסביר סומק, "יש סוג מסוים של געגוע – באלג'יר כמו בגדד, העיר שנולדתי בה, ושעוד לא הייתי בה. יש בשם הזה משהו שלוקח אותי למקום שבו הווליום של השחור הוא ווליום גבוה ולא במובנים של קיפוח, לא שלט בהפגנה, אלא משהו שלא פענחתי עד הסוף."
המשורר סומק רוצה להבליט את הווליום של השחור. מה משמעות הווליום של השחור? ומה הקשר בין השחור לשפה ולתרבות העברית. ולשירה העברית?
למשוררים העבריים תמיד היה יחס נוסטלגי למקום הולדתם. ביאליק אהב את הטבע של ארץ הולדתו. טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא, תבנית נוף מולדתו," אבל כאשר חשבו שניהם על שמות לדמויות ספרותיות, השמות היו תמיד שמות עבריים: טשרניחובסקי חשב על השם "אילאיל". רחל חשבה על "אורי", שהיה כמובן: "שחור תלתלים ונבון." האם "הווליום של השחור" בשערו של אורי (האשכנזי) אינו שחור דיו?
המשוררים העבריים נתנו תמיד שמות עבריים לחלומותיהם. אחרי הכול ולפני הכול הם היו משוררים עבריים. האם היה עולה על דעת ביאליק, או טשרניחובסקי, לכתוב שיר ובו חלום לקרוא לבתם "אוקראינה"?
באמת, מה למשורר עברי ולחלום לקרוא לבתו אלג'יר? (ועוד כנהוג היום בצורה דקדוקית של זכר: "אלג'יר" – שם של בן, ולא אלג'יריה – שם של בת)
השם הערבי "אלג'יר" הוא שם מאוחר למדי. מקורו במילה הערבית – אל גֶ'זַאִיר – האיים. השם ניתן לעיר (ומאוחר יותר למדינה) על שם האיים הקטנים שהיו בקרבת הנמל וחוברו ב-1530 לחוף.
בשורה הרביעית של השיר הכול מתברר: המשורר רוצה לתת לבתו את השם "אלג'יר", על מנת שיורידו בפניו את הכובע (ישתחוו?) ויכנו אותו "אבו אלג'יר":
"וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר."
למי מתכוון המשורר במילה "אתם"? האם "אתם" הם הצרפתים? או אתם זה האשכנזים?
כל העניין הרי מגוחך, אפילו מבחינה היסטורית. אם המשורר רוצה כבר למחות נגד הקולוניאליזם, מן הראוי היה שימחה נגד הקולוניאליזם הערבי. מן הראוי היה שיצטרף כמשורר-תומך למרידות החוזרות ונשנות של 13 מיליון הבֶּרְבֶּרִים, הנמצאים תחת הכיבוש הערבי המדכא באלג'יר.
האם הכיבוש הצרפתי מוסרי פחות מהכיבוש הערבי? תחת הכיבוש הצרפתי זכו לכל הפחות, היהודים בחופש יחסי.
לאחר שיצאו הצרפתים נאלצו גם כל היהודים ללכת. אלג'יר נשארה נקייה מיהודים. בת המשורר הדמיונית "אלג'יר" לא היתה יכולה היום לחיות כלל, בארץ שאת שמה לקחה.
אם כבר מלחמה נגד הקולוניאליזם, צריך היה המשורר החולם, לקרא לבתו "אלכהינא" על שם המלכה היהודיה יפת התואר, שנלחמה עם הבֶּרְבֶּרִים נגד הכיבוש הערבי, עד שחוסלה על ידי הכובשים ערבים.
אבל בעצם אין כאן דיון מוסרי כלל. איך אמר מרקס: "ההוויה היא שקובעת את ההכרה." אם היה המשורר סומק כותב שיר ובו למשל הוא קורא לבתו "אל כָהִיָנא" (הכוהנת) לא היה לו שום סיכוי שבעולם להיות מוזמן לסיור סביב העולם.
משורר יהודי הקורא לבתו אלג'יר הוא אטרקציה. משורר כזה הוא וודאי משורר "שלום". משורר שלום מקבל כרטיס טיסה סביב העולם. משורר "שלום" הוא משורר נוסע.
וסומק אכן מטייל בעולם כולו ומתנאה בהישגיו:
"לפני שלוש שנים," הוא מתנאה, "בפסטיבל שירה בספרד, המשורר הלבנוני הגולה אדוניס, במקום לקרוא שיר שלו, בחר לקרוא שיר שלי: את 'אלג'יר'. העיתונות בספרד ובישראל הציגה את זה כמחווה פוליטית. זה ריגש ושימח אותי."
בניגוד לסומק, המשורר הסורי-עלווי – עלי אחמד סעיד אסבר – הידוע בכינויו "אדוניס" התקיף דווקא קשות את אלג'יר ומצבה הפוליטי הדתי והתרבותי. והרי הוא עצמו – עלי אחמד סעיד לקח לעצמו שם מערבי...
אין ספק אדוניס לא היה קורא לבתו אלג'יר. גם אלבר קאמי לא.
 
אהוד: שוב ושוב אני מלמד חובה על עצמי על שלא השכלתי לכתוב שירים וסיפורים על "השלום" כך שימצאו חן בעיני המצנאטים של סופרי ושל משוררי דור "השלום" ובעיני דבּרֵי הפלסטינים והערבים, וכך הייתי זוכה לנסוע לפסטיבלים, עוד בשעתו למוסקבה הסובייטית, ולא להיות תקוע כל ימיי במערכת המכתב העיתי הפאשיסטי מבלי שיהיה לי ערך ספרותי והַזְמָנַתִי ולכן גם לא אוכל לקרוא לרגלי שער ברנדנבורג שיר תהילה למחבלת מתאבדת, כפי שעשתה בהצלחה רבה המשוררת הלאומית שנכפתה עלינו – אגי משעול.