בפרדסִי בפתח תקווה על גדת הירקון
יום אחד בא לבקר אותי בפרדסי על גדת הירקון חיים מרגליות קלווריסקי (1868-1947) אוהב הערבים, שהיה מאנשי "ברית שלום" וגם הממונה על כל המושבות בגליל מטעם יק"א (מקודם פקידוּת הברון רוטשילד). הוא בא חבוש כובע שעם לבן בכרכרת-עץ יפה צבועה בלבן רתומה לסוס לבן גבוה ונאה, ובפיו היו שתי מישאלות.
 האחת – האם אני יכול לספק לו כוס מיץ תפוחי-זהב טריים של פתח תקווה. ואכן סחטתי לו מפרי השמוטי שקטפתי במו-ידיי באותו בוקר מפרדסי הסמוך לפרדס ראב [כיום של אהוד בן עזר] שבו, כפי שמספר החוקר המובהק והאמין ד"ר גדעון עפרת – היה יושב הצייר נחום גוטמן ומצייר את הפלחיות הערומות, כאשר אבותיהן, אחיהן, דודיהן ובעליהן עומדים סביב על חומות הפרדס, מזויינים בסכינים, ושומרים לבל יפריע איש לגוטמן במלאכת ציורו בחיק הטבע.
והשנייה – אם אוכל להשפיק לו ילד נוכרי, כלומר פלסטיני קטן, למען יוכל לשחק איתו כמו שמייקל ג'קסון נהג לשחק עם הילדים שאירח באחוזתו, שכך נוהגים כל הקולוניאליסטים ובייחוד אם הם שחורים. על אחד כמה וכמה אם הם לבנים.
קראתי לפלסטיני הקטן שעבד אצלי, סאלח דג'אני, שמשפחתו מהכפר מלבס שבמדינת פלסטין, אשר על חורבותיו קמה פתח תקווה (שטחיה של אותה מדינה כללו אז גם את צפון-פלסטין הקרוי כיום סוריה), ושהייתי בטוח שאינו בן שלי כי מעולם לא הפשלתי את שמלתה של אימו עפיפה כי היתה יפה מדי עבורי (גם כשהיתה פועלת אצלי וניסתה לפתותני, כי פחדתי), ושאותו ראיתי לא פעם משחק עם חבריו בעכוזים ערומים, וגם אני תפסתי לו לא פעם בזרג הצעיר והמפותח שלו בעת שהייתי מגורה מאוד, והשפרצתי... סליחה, והבטחתי לו בישליקים אחדים מהחוואג'ה קלווריסקי, והשניים נעלמו מעיניי בעובי הפרדס וזאת לאחר שהקטן נשלח לרחוץ עצמו היטב בירקון, כדי שלא יהיו פירורים יבשים באחוריו.
לפתע החלו נשמעות מהפרדס צעקותיו של הילד סאלח, אזרח מדינת פלסטין, "וֵויין חילמַאכּ יא חוואג'ה יאהודי?! וויין חִילמַאכּ יא מְנַיֵיק!" (היכן רחמיך, הוי אדון יהודי! היכן רחמיך, הוי מזיין!) ומול צעקותיו –  קולו העבה של חוואג'ה חיים מרגלית קלווריסקי, שהיה בדיוק בדרכו לירושלים, לישיבת "ברית שלום" בראשותו של הד"ר יהודה לייב מגנס:
"אנא בַּעַתינַאכּ זוּבִּי פי-טיזאכ! זובי פי-טיזאכ! מוּש קְווֹיֵיס? מוש קוויס? יעני, אורגזמה פי-טיזאכ!" – (אני נותן לך את הזין שלי בתחת שלך! זין בתחת שלך! לא טוב? לא טוב? כלומר, אורגזמה בתחת שלך!")  – וכל אותו זמן נשמעה מוסיקה פלסטינית מהטרנזיסטור.
ולא יכולתי להתאפק והלכתי לעברם תחת חופת עצי הפרדס העבותה, וראיתי את חיים מרגלית קלווריסקי עומד ומכנסיו עם השלעקעס מופשלים כלפי מטה ולפניו כפוף סאלח הפלסטיני הקטן, כאשר כותנתו היחידה לעורו מופשלת כלפי מעלה, והזין הלא-קטן שלו מתנודד למטה באוויר הפרדס האפלולי, וחיים תוקע לו בתחת אבר גדול עבה וגלילי הלוך ושוב הלוך ושוב ואומר לו בערבית: "תביא את אימא שלך עפיפה היפה ואזיין כמוך גם אותה ואפתח לה את הקוס שממנו יצאת כי אני אוהב פלסטיניות שהן אימהות לילדים מתוקים כמוך!"
כאן מסתיימים זיכרונותיי ההיסטוריים כי גם אני נתגריתי מאוד ממראה זיון הפלסטיני הקטן חשוף השת, עם המוסיקה, ואלמלא כבר שיפשפתי ופלטתי את זרעי ממכנסיי על "צלחת" העץ בפרדס, הייתי משלים את פעולת ההתקרבות היהודית-פלסטינית של חיים מרגליות קלווריסקי ומזיין גם אני את סאלח דג'אני הקטן שעל אדמותיו הגזולות בנוייה פתח תקווה שלי.
 
לימים קראתי על אותו יום ביומניו של קלווריסקי: "לעולם לא אשכח את כד המיץ הטרי של השמוטי שסחט עבורי במו-ידיו הסופר-הפרדסן אלימלך שפירא בפרדסו בפתח תקווה. ואת העונג שהסב לי באפשרו לי מתן שיעור בעברית מעשית לפלסטיני הקטן צאלח בִּילוּ שעבד אצלו בפרדס ואהב יהודים מכל הצדדים.*"
 
*הערת המלביה"ד: מסורת במשפחתנו עוברת מאיכר לאיכר כי אותו סאלח אהב יהודים בעיקר מצד אחור וגם היה חוזה חזיונות תמוהים כגון שיקום מפעל פיס ציוני ויעניק פרסים – וכי לפום השתנתא אגרא – לפי הכמות שאתה משתין על המדינה שתהיה לך – תקבל סכומי כסף הולכים וגדלים מהפרסים שהיא מחלקת! – וגם אני עוד זכיתי בילדותי הקולוניאלית לשחק בסתר בסאלח דג'אני, אותו ערבי קטן אך לא דל אבר, שהיה יפה כאימו עפיפה וניסה לפתותני להיבעל כפי שתיארתי ב"ספר הגעגועים"; אכלנו יחד מישמשים לאחר שבדקנו שאין בהם תולעים – וכל המסופר שריר וקיים ורק ששכחתי להשתין על המדינה ברומאן, כנהוג בספרות העברית וזוכה להערכה רבה, אבל אני הייתי הנער ששיחק על העֶרִי ועל המישמשים עם סאלח בן עפיפה דג'אני הפלחית היפָה. ורק לא ברור לי מאיפה צצה בסיפור המילה פלסטיני שאיש לא הכיר אותה באותה תקופה, והשימוש בה מדוייק כמו לקרוא לעגנון קוקסינל.