מאת מר סופר נידח

סופרים ומשוררים רבים משתדלים לאחרונה להתרחק מחברתו של מעסיקי הפרדסן מר א. בן עזר מחשש שהוא מביא להם מזל רע. לא רק שמספיד אותם בהרחבה ובכותרות של קידוש לבנה במכתבו העיתי אלא גם מספר עליהם באותה הזדמנות פרטים שיאה להם השתיקה וזאת מבלי להתחשב במנהג היהודי של "אחרי מות – קדושים."

ואולם סופרים אחרים דווקא הודיעו שאין להם התנגדות לכך שמר א. בן עזר יספיד אותם אך זאת בתנאי אחד – שלא יהיה חבר שלהם ולא יגרום להם להתוודות בפניו על חייהם הפרטיים, וכן שיקבלו בטרם מותם את נוסח דבריו כדי לעבור עליהם, למחוק את המיותר, לתקן מה שלא מוכר ולהוסיף מה שלא הוזכר.

באשר לעצמו, למר א. בן עזר אין אשליות. הוא יודע שכל מה שייכתב וייאמר עליו יהיה רצוף שגיאות, אי-הבנות וסתם שטויות – כי אין אדם בארץ חוץ ממנו-עצמו אשר קרא את כל ארבעים ספריו (גם הוא כבר שכח את חלקם), שלא לדבר על שאר עבודותיו הכתובות, מה שמאפשר לו, אגב, למחזר חומרים וגם להתל במרבית קוראיו (ובחוקריו אילו היו), כמו למשל שלמד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. (כף רגלו לא דרכה בחוג ההוא, אך יש סופרים שלמדו בחוג ההוא ומעולם לא שמעו, למשל, את הרצאותיו של פרופ' [כשפרופסור היה פרופסור] גרשם שלום, ובכל זאת הם טוענים שהיו תלמידיו!)