הימים ימי מלחמת העולם השנייה, השנה 1942 לערך. ימי ההאפלה. ערב. חושך. מקס ודורקה כהן (בת-דוד של אימי מצד משפחת ליכטנשטיין) באים מתל-אביב לבקר אצלנו בפתח-תקווה. כרגיל באותם ימים, אין טלפונים ואין מודיעים קודם על ביקורים. אני לבד בבית. החלונות אטומים בבד גזה שנצבע שחור והודבק בעיסת קמח דלילה. אבי ואימי יצאו כניראה לבקר מכירים או בני-משפחה. מאחר וביתנו ברחוב פיק"א 7 (היום 10, זה קורה בפתח תקווה) גבוה מן הרחוב, הם עומדים למטה וקוראים בחשיכה:
"דורה! בנימין! הוּ-הוּ!"
אני לבד בבית. אחותי טרם נולדה, ואני כבן שש, מוציא את הראש מפתח המדור הנמוך בתריס (כך היו תריסי-העץ של אז, למי שזוכר, עם חלק תחתון שנפתח אלכסונית וקוּבע באמצעות וו ארוך לאחר הפתיחה החלקית, וכך גם היה מצל), בידי פנס כיס דולק שבו אני מגשש אחר הקוראים אלינו מבחוץ, ואף שמימיי לא דיברתי אידיש ולא ידעתי את שפת ה"יו-ניין" שבה דיברו הוריי ביניהם כאשר רצו שלא אבין, אני אומר בקול רם:
"אבא אימא נִישְׁטוֹ!"
ואת זאת ה"דוד" מקס כהן הגבוה, בעל העיניים הבולטות קמעה – לא שכח, והיה מזכיר לי כל השנים, בבגרותי, כשהוא מחקה אותי בקולו העבה.
"אבא אימא נִישְׁטוֹ!"
משפט תמים זה, של ילדותי הארצישראלית – כמה מיליוני ילדים אמרו אותו באותם ימים באירופה לאחר שהופרדו לנצח מהוריהם והם עצמם נחנקו עד מהרה בתאי הגז ונשרפו במשרפות.