והתחושה – שלא ייגמר לעולם...

אחד הקונצרטים המעולים של העונה התקיים בהיכל התרבות המלא, עד אפס מקום, שלשום, יום שלישי בערב, עם הפילהרמונית בניצוחו של מהטה ועם הפסנתרן הסולן מאריי פרחיה.

פרחייה ניגן את הקונצ'רטו מס' 4 לפסנתר ולתזמורת של בטהובן. הקהל הקשיב מהופנט והגיב במחיאות כפיים סוערות שאף הביאו הדרן אחד. הנגינה של פרחיה צלולה, קצבית, נקייה, סוחפת, מושלמת, נדמה שבטהובן זה עתה הלחין עבורו את הקונצ'רטו, וכי זוהי יצירת המוסיקה הטרייה ביותר שנוצרה אי פעם. הכול חדש כאילו בזה הרגע נברא לראשונה. ומצד שני הכול קלאסי בתכלית (הקונצ'רטו משנת 1806). היה זה שילוב מופלא של הסולן עם התזמורת, וגם קטעי קדנצה וסולו מרהיבים, ולבסוף ההדרן. השילוב פרחיה, מהטה, בטהובן, הפילהרמונית – והאקוסטיקה המופלאה של היכל התרבות – יצר קונצרט שיא שאין שום צורך לנסוע לארצות אחרות כדי למצוא כמותו. מבחינה זו אנחנו מרכז עולמי לא פחות מניו-יורק או לונדון. אנשים התבוננו זה בזה כאילו היו שותפים לחווייה חד-פעמית, אחת הפסגות של היכולת האנושית ושל אמנות הנגינה בפסנתר.

לאחר ההפסקה ניגנה הפילהרמונית את השביעית של בטהובן ואני חזרתי עשרות שנים לאחור אל חדר-המוסיקה בקומת המרתף בבניין החדש של בית הספר התיכון החדש בתל אביב, שם השמיעה לנו לראשונה המורה למוסיקה מרים גרוס את צלילי השביעית, ואני, שכבר הייתי מאוהב מעל לראש, ניסיתי כל הזמן לצוד את מבטיה של הנערה שאהבתי תוך שצלילי הסימפוניה נחרתים בזיכרוני לתמיד. טרם היו לנו אז הזדמנויות לשמוע ביצועים חיים והסתפקנו בתקליטים. וכך שמעתי את השביעית פעמיים בערב האחרון בפילהרמונית, פעם אחת בביצוע החי עם החלילן הנהדר יוסי ארנהיים (שאף קיבל אותו ערב מידי מהטה, יחד עם הוויולנית מרים הרטמן, אות הערכה על 25 שנות נגינה בתזמורת) – והפעם השנייה לאור הזיכרונות שהחיו באוזני דימיוני את נעוריי שלהטו לצלילי השביעית (בכיתה השביעית) באהבה שהיתה אז חזות הכול ושאפשר בנקל לפרשה גם על פי "הצליין החילוני" של ידידי יצחק אורפז כי הנערה שאהבתי היתה לי כאלוהים, ומבלי היכולת להגיע אליה. פפיטה האזרחי היתה ודאי קובעת שהחווייה שלי בשמיעת הסימפוניה היתה יותר רגשית, סנטימנטאלית, מאשר אמנותית, אסתטית. אבל ככה זה, כשהפילהרמונית נותנת קטע סוחף במלוא כל כליה, יש לך ממש הרגשה מטלטלת של "חוליו אגלסיאס מהתחת!"