ביום שישי, ה-7.2.1975 הרציתי בקיבוץ ברקאי. בא לקחתני באב (רוברט) גולדי, עורך המהדורה האנגלית של "שדמות". נסענו לקיבוץ, בפתח ואדי ערה, והיתה לנו בדרך שיחה מעניינת וגלויית לב. בברקאי היכרתי גם את חברו, הלל שנקר, הכותב למען עיתונים אמריקאים. שניהם גילו עניין רב בספר הראיונות שלי Unease in Zion.

בשעת ארוחת-הערב נכנסו לחדר-האוכל כמה צעירים וצעירות חבושים כפצועים ועל קביים, ואחריהם אחד עם שוט. ה"בדיחה" היתה – "הם לא רצו להתחפש לפורים ולכן שברתי להם את העצמות!" הכול היה בסימן ההכנות לפורים – פלאקאטים וכו'. גם על הרצאתי נתלו כמה פלאקאטים אורגינאליים.

הגיעה שעת ההרצאה, במועדון – על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית. התחלתי בברנר והגעתי עד עמוס עוז וא.ב. יהושע והזכרתי את "מול היערות". כרגיל במקרים כאלה אני מספר על עולמו של יהושע, על הציפייה לאסון בקרב אנשים היושבים במקום קטן ואין טעם לחייהם ("מסע הערב של יתיר") ועל האסון, המלחמה, השריפה ("מול היערות") אשר כמו מפיג את המתח לשעה קלה ונותן טעם לחייהם. והנה נכנסת בחורה ולוחשת משהו למי שיושב בפתח. מיד החלו אנשים קמים ויוצאים. השעה היתה 10.40 לערך [בערב]. ונשמעה הברה – "שריפה!"

היו אנשים שלא האמינו וסברו שזוהי מתיחה לפורים, ואמרו כי מתיחות כאלה רבו לאחרונה, לקראת החג. וחבר אחד אף אמר לי: "בדרך כלל יש לנו מנהג, שאם ההרצאה משעממת, נכנס מישהו ואומר – 'שריפה!' – וכך מפסיקים את המרצה ויוצאים החוצה. אבל ההרצאה שלך דווקא היתה מעניינת וכניראה חלה כאן אי הבנה בגלל שהתחלפה ועדת התרבות!"

האנשים לא חזרו. יצאנו גם אנחנו, באב ואני. ובחוץ ריח שריפה. עלינו לגבעה וראינו את שרידיו הבוערים של צריף מגורים של מתנדבים, ומכונית כיבוי אש של חדרה עומדת ומתיזה מים על אודיו העשנים.