שחזורים

משה גרנות

כרמל, 2009, 182 עמ'

[נדפס כך לראשונה ב"מקור ראשון" מיום שישי, 17.7.09]

לפני תקופת זמן פירסם משה גרנות קובץ סיפורים מרתק בשם "קרנטינה בקונסטנצה", המבוסס כנראה לא במעט על קורות משפחתו ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה. אחד הסיפורים המרכזיים בקובץ, שגם נתן לו את שמו, סיפר על שני אחים, הירשל החייט העני, הנשוי ללוצה הגיבנת, אך יחסית מאושר בחלקו, ומולו אחיו אלברט, שהתעשר בארה"ב ושואף להביא לשם את הירשל ומשכנע אותו לנטוש לשם כך, בינתיים, את לוצה והבנות בעיירה ברומניה. הירשל מתחרט ימים אחדים לפני עלותו על האונייה בקונסטנצה, וחוזר למשפחתו. לימים עוברות על הירשל הרדיפות של תקופת השואה ברומניה וסופו שהוא מת בטיפוס.

גם לאחיו אלברט המזל לא שפר (אף כי הוא נראה תחילה כבן-דמות של הדוד המצליח, האגדי – ב"מות הסוכן" לארתור מילר). אלברט היה הולל ותאב חיים ולעיתים גם עשיר בדולרים, ואולם לאחר מעלות ומורדות שהזמן וגם אופיו גרמו אותם, ולאחר כמה וכמה נשים יהודיות רומניות דשנות, יפות וראויות להתכבד, מגיע גם הוא לישראל וחי כעולה חדש חסר כל ופאתטי. בשעתו העתיק ודיקלם שירי משוררים נודעים באידיש וניסה לשכנע שהוא כתב אותם ואף הותיר בצוואתו למוני, המספר, נכדו של אחיו הירשל – "אוצר" בכספת ישנה בבנק בחיפה, המתגלה לאחר שנים רבות – ובה כתב-יד של שירי אחרים באידיש ו-150 לירות כדי להוציא לאור את ה"שירים" שלו.

אלברט מסיים את חייו בארה"ב בתאונת דרכים. הוא ברח לישראל מפני הנושים, אבל לבסוף חזר חסר כול לארצות הברית, ושמה ביטח את עצמו כדי שיוכל להשאיר ירושה לרעייתו הצעירה.

מה שסיפרתי כאן תחילתו אמנם בקובץ הסיפורים ואולם הרחבתו והמשכו ניתנים ברומאן החדש של גרנות, "שחזורים", החוזר וגם מתחיל באותם סיפורים, שניראים קרובים מאוד להיות סיפורי משפחה אוטוביוגראפיים או לפחות נאמנים לתקופתם, עד כי תחילה נדמה שגרנות ממש ממחזר את סיפורי "קרנטינה בקונסטנצה".

ואולם ניכרים דבר אמת דווקא במיחזורים ובחזרות ובהידרשות שוב ושוב למחוזות ילדות ונעורים ולעולם משפחתי רב-דמויות, שהפעם לבש מתכונת רומאן שלם, בנוי היטב – גם אם הוא ביוגראפי, כלומר מעין כרוניקה של פגעי הזמן. אגב, רומאן שנטוע בביוגראפיה, כמעט אף פעם אינו מספר את כל הביוגראפיה, ומצש שני, כמעט אף פעם לא כל מה שהוא מספר – הינו ביוגראפי.

הרומאן "שחזורים" (השם, לטעמי, מאוד לא מוצלח) – פורש בין השאר את פרשת חייו של הנער מוני, נכדו של הירשל, שילדותו עוברת עליו בעוני ומחסור, ובסכנות רבות, תחילה בתקופת המלחמה, כאשר בניגוד לדיעה הרווחת, מתואר כאן כיצד יהודי רומניה סבלו נוראות מפוגרומים ומרדיפות, וסבלם נמשך אחר-כך גם תחת השלטון הקומוניסטי; למשל, מוני הנער נסחף בשיכרון ההשתייכות לנוער הקומוניסטי ומלשין לפי תומו על אביו המבקש לעלות לישראל. מזלה של המשפחה שהצליחו לצאת מרומניה בטרם באו לאסור את האב.

אך גם החיים בארץ, בשנות ה-50, הם חיים של עוני ומחסור, בדירה עלובה בעיר וגם לימים במושב חקלאי של עולים חדשים. עבודה קשה ועוד עבודה קשה אבל כל זאת ללא הבכיינות המרוקאית של ה"קיפוח" ושל ה"מגיע לי", שהרי מדובר ברומנים, באשכנזים, אלה שחיי המעברות והסבל שלהם בשנות ה-50 אינם נחשבים מאחר שהם הצליחו להיחלץ מהקשיים, בכוחות עצמם ובתבונתם כי רבה – זאת במקום להתרפק על ה"קיפוח" ולהמשיך להאמין בעבודת האלילים ובמעשי הכשפים של ה"באבות" נוסח הבאבא ברוך, ה"רנטגן" ודומיהם, או לינוק מעטיני הציבור נוסח הרב עובדיה יוסף, מנהיגה של "המקופחת המקצועית" ש"ס, שלמדה היטב להסתוות כחרדית כדי להיות סמוכה על שולחן הציבור.

על קריאת הרומאן של גרנות קשה לומר – נהניתי, כי לעיתים הוא עצוב מאוד ויש בו תיאורים קשים, בייחוד באשר לרדיפת היהודים. תיאורים של עוני ושל מסכנות, של חוסר יכולת להימלט מגורל מר. אך בסופו של דבר ישנה גם גאולה, והיא מתמצית בעיקר בדמותו של מוני הילד, המספר, שהצליח לגדול בתוך כל הקשיים הללו ולהגשים את עצמו בישראל המודרנית. העברית, וגם לראות את חיי הבוגרים במשפחתו, וחייו הוא, מזווית ראייה שהיא גם משעשעת, סרקסטית וקומית, כמו בפרק הסיום של מציאת צוואתו של הדוד אלברט.

והנה דוגמה לאחד הפרקים המרגשים ברומאן, המתרחש כבר בישראל, בראשית שנות ה-50 – מוני מובהל לבית-חולים ועובר ניתוח התוספתן. לאם נודע על כך במאוחר, כבר אחרי הניתוח, והיא באה לבקרו ויושבת ליד מיטתו בבית החולים.

"תאכל, מוני, למה אתה לא אוכל?"

"את בטח לא אכלת היום."

אימא לא ענתה. ראיתי שבולמוס אוחז אותה מרוב רעב. היא עצמה את העיניים.

"אימא, תאכלי את. לי אין תיאבון בגלל הניתוח. תאכלי, בבקשה!"

אימא בלעה את הרוק:

"איזו צורה תהיה לי..."

"את תהיי תינוקת שלי, אני אאכיל אותך."

חתכתי בסכין את הביצה והגשתי לה פרוסה אל פיה, והיא מיד בלעה אותה. אחר כך מרחתי מרגרינה על הלחם והגשתי לה. אימא הביטה סביב לראות אם מישהו שם לב למה שקורה כאן אני חשתי כאילו אני מחזיר חוב, חשתי בוגר. לולא כאב לי כל כך בשיפולי הבטן, הייתי רוכן עליה, מלטף את שערה ומנשק את מצחה, מנחם אותה על כל הרעה שידעה בזמן המלחמה ואחריה. היא לא התביישה אז להשכיר עצמה לעבוד בכל עבודה אצל חברותיה כדי להביא טרף לגוזל שלה, ועכשיו היא מתביישת כל כך שהיא רעבה ואוכלת את האוכל של בנה. בוודאי קמה בחמש לעזור לאבא בחליבה, ורצה להתרחץ, להסיר את ריחות הרפת, להתלבש ולרוץ עד התחנה, מרחק של קילומטר וחצי, כדי לא לאחר לאוטובוס היחיד שנכנס למושב. בוודאי לא נכנס אפילו פירור לפיה.

"אבא לא יכול להגיע."

"בטח, מי יישאר במשק?"

["שחזורים", עמ' 151]

אני מניח שאילו שמו של משה גרנות היה עוז או גרוסמן ואילו שמם שלהם היה גרנות א, גרנות ב' וגרנות ג' – היה הרומאן "שחזורים" צועד במקום גבוה ברשימת רבי-המכר, התקשורת לא היתה חדלה לעסוק בו, וגם הביקורת ה"חשובה", זו העוסקת בעיקר בסופרים ה"חשובים" (או בספרות הכמו-פמיניסטית למשרתות) – הביקורת היתה מציינת את "שחזורים" כאחד הרומאנים המעולים שיצאו לאור בעברית בשנת 2009 – ואילו ספריהם האחרונים של השלושה דלעיל, אילו יצאו תחת השם משה גרנות, לא היו זוכים לשום התייחסות ובוודאי שלא להיכלל ברשימת רבי המכר.

הבעייה של גרנות, כמו גם של שמאי גולן בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב", שהם לא מלקקים לפלסטינים את התחת ברומאנים שלהם וגם לא מציגים אותנו כנאצים או לפחות כאשמים ב"נכבה" שהיא כידוע שוות ערך לשואה, כדברי הפילוסוף השחור של ההיסטוריה, ברק אובמה.