הגישה הליברלית שוללת בעיקרון ענישה קולקטיבית. כל אדם הוא אינדיבידואל בפני עצמו. אם חטא – ייענש. אם לא חטא – לא ייענש.
הגישה הזאת היא נכונה, אך אינה מוחלטת. מאחר ואין רק פרט, אלא גם קבוצה, קהילה, ציבור, יש מקום להתייחסות גם לקבוצות בציבור ולא רק לאנשים הבודדים.
גם הגישה של השלטון – המרכזי והמקומי, אינה חייבת להיות רק אל האזרחים כפרטים אלא בהחלט להכיר בקיומן של קבוצות וקהילות. לרוב, הצורך להכיר בקבוצות הוא בפן החיובי – ביטוי תרבותי ואף מו"מ עם נציגות של קהילה. אך הצד השני של המטבע, הוא שבהחלט יש מקרים שבהם מוצדקת ענישה קולקטיבית.
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת מכחיש בתוקף, ושב ומכחיש, שהחלטתו לא להכניס את שירותי העירייה לשכונות מאה שערים וגאולה עד שוך הסערה, מהווה ענישה קולקטיבית. ההחלטה נועדה להגן על עובדי העירייה. אך בעיניי, תושבי השכונות הללו ראויים לענישה קולקטיבית כזו.
כאשר ציבור שלם, שאינו סופר[?] את המדינה, את חוקיה, את בית המשפט, את המשטרה, את העירייה – מתפרע במצוות מנהיגיו ומשתולל באלימות כה חמורה, יש להגיב כלפיו כציבור (מעבר לכך שיש לעצור כמה שיותר פורעים ולשפוט אותם כבודדים). אי מתן שירותים עירוניים למי ששורפים ומשחיתים את ציוד העירייה, שהופכים את חיי תושבי העיר לבלתי נסבלים ומסכנים את חייהם, הוא עונש קולקטיבי רך וסמלי, אך ראוי גם ראוי.
אירועי הימים האחרונים בירושלים מעידים על מהותה של העדה החרדית המיליטאנטית. אין ספק שהציבור הזה אינו תומך בהרעבת ילדים בידי אימהותיהם. אולם הרבה יותר חשובה בעיניו התבדלותו מן החברה הישראלית וממדינת ישראל. כאשר "הם", השלטון הזר, עוצרים מישהי "משלנו" – זאת מלחמה. וגם אם צריך להגן על אם שמרעיבה את בנה – במלחמה כמו במלחמה.
ציבור נורמטיבי היוצא להפגין, אינו רואה בשוטרים אוייב לכן הוא לא ירגום אותם בסלעים ובאבנים, לא יסכן את חייהם ולא ישליך לעברם חיתולים צואים. רק מי שרואה בשוטרים אוייב, בהיותם נציגיה של מדינת ישראל, ינהג כך. ואכן, רק במגזר הערבי, בימין ובשמאל הרדיקליים ואצל החרדים המיליטנטים – דברים כאלה קורים. חשוב להבהיר – מי שמתייחס למדינה ולכוחות הביטחון שלה כאל אוייב, יש להתייחס אליו כאל אוייב, בלי כפפות.
אבל לא רק במשטרה, נציגת הממסד, הם פוגעים. יידוי אבנים על מכוניות של אזרחים שלווים – גם הוא חלק משיטות הלחימה שלהם. גם מעשה זה הוא אמירה כלפי החברה הישראלית – אתם האוייב.
כאשר קולקטיב מאוחד, מוסת ומשולהב בידי מנהיגיו הדתיים שהוא מחוייב לשמוע להם, פורע, והורס בגילויי אלימות קשה, יש לפגוע בקולקטיב הזה. כן, בענישה קולקטיבית כלפי הקסבה של מאה שערים.
הציפיה מן העירייה לספק שירותים למי שמשחיתים את ציודה בעלות של יותר ממיליון שקל, מזכירה לי את אוהדי בית"ר במערכון "שירים ושערים" של "הגשש", שאחרי ששרפו את המועדון דרשו מועדון חדש "כדי שיהיה לנו מה לשרוף!"
אמנם אנו מדינה המספקת חשמל למי שמשגרים טילים לעבר תחנת הכוח, ובכל זאת – הגיע הזמן שנפסיק להיות פראיירים.
רבנית דמגוגית שהתרוצצה בשבוע שעבר מתחנת רדיו לתחנת טלוויזיה, ניסתה להפיץ את השקרים והעלילות נגד בית החולים "הדסה" בפני כל מצלמה ומיקרופון אפשריים. לפעמים קשה לי להבין אדם שבלי למצמץ משקר, שקרים גסים ביותר, דקה לפני שהגורמים המוסמכים יפריכו אותם. הרי כאשר אותה דמגוגית סיפרה בקול בוכים על האם הצדיקה שמטפלת במסירות נפש בבנה חולה הסרטן שכבר כמה חודשים מקבל טיפול כימותרפי, היא ידעה שכעבור דקה יעלה לשידור מנהל בית החולים ויבהיר באופן הבהיר ביותר שלילד אין ולא היה סרטן והוא לא עבר מעולם טיפול כימותרפי. למה בכל זאת היא אמרה זאת? מעבר לרצון לערער את ביטחון הציבור, כדרכה של כל תיאוריית קונספירציה, היא יודעת שהציבור שלה, המאזין לרדיו, יקבל כל דבר שקר שתאמר, ולא יאמין להכחשות של "הציוינים".
"איך אפשר להעליל כזה דבר על אימא יהודייה? אימא יהודייה תעשה דבר כזה לילד שלה?! איך אשר להכניס לכלא אימא יהודייה?" – אי אפשר לטעות במהות צווחותיה של הרבנית הדמגוגית: אתם, הישראלים, לא מבינים מה זה "אימא יהודייה". זה הקוד התרבותי שלהם – קוד של כת מתבדלת.
לסיום, חשוב להבהיר שהפורעים בירושלים אינם מייצגים את המגזר החרדי בישראל ואף לא בירושלים, אלא הם מיעוט קטן בתוכו. המגזר החרדי הוא גדול מאוד ומגוון מאוד. הקבוצות המיליטנטיות של נטורי קרתא, העדה החרדית, חסידי סאטמר, ישיבת "בני אהרון" הם כת של עוכרי ישראל, שמרוכזת בעיקר בשכונת מאה שערים בירושלים ובבית שמש. חשוב לדעת להפריד בינם לבין כלל המגזר החרדי.
2. ירושלים: בדרכו של בן גוריון
ב-10 בדצמבר 1949, שנה וחצי אחרי הקמת המדינה, חמישה חודשים אחרי קבלתה לאו"ם ושלושה חודשים אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק עם שכנותיה, החליטה עצרת האו"ם להעניק מעמד בינלאומי לירושלים. משמעות ההחלטה הייתה אי הכרה בריבונות הישראלית על חלקה המערבי של ירושלים ובוודאי שלא הכרה בה כבירת ישראל.
היה זה בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב ובריה"מ. כמעט על כל נושא התעמתו שתי מעצמות העל היריבות. אך בנושא זה, באופן חריג, האינטרסים שלהן היו זהים. לקראת ההחלטה הפעילה ארה"ב מכבש לחצים כבד ביותר על ישראל, לוותר על ירושלים ולהסכים לבינאומה.
באותם ימים היתה ישראל מדינה צעירה, ענייה וחלשה. היא החלה להשתקם ממלחמת השחרור העקובה מדם, בה נהרגו 6,000 חיילים – אחוז מן האוכלוסייה. להשוואה ולהבנה – בקנה מידה של היום מדובר בלמעלה מ-70,000 הרוגים! המדינה הצעירה סבלה ממצב ביטחוני קשה ואירועי טרור בגבולותיה. בכל יום פלשו לתוכה מסתננים. והעיקר – היא עמדה בפני המשימה הלאומית הגדולה של קליטת העם היהודי – ניצולי השואה מאירופה ויהודי ארצות ערב; משימה של יותר מהכפלתה בתוך שנים ספורות.
על מנת לעמוד במשימות הכבדות הללו, היא נזקקה לכל סיוע כלכלי, וכל סיוע כזה היה כרוך בתמיכה מדינית של העולם, ובפרט של ארה"ב.
דוד בן גוריון ידע זאת והתמיכה הבינלאומית היתה מרכיב מרכזי במדיניותו. למען תמיכה זו הוא היה נכון לוויתורים ושילם לא אחת מחיר מדיני – כמו הנסיגה מצפון סיני במלחמת העצמאות והנסיגה מסיני ומרצועת עזה לאחר מלחמת סיני (1956).
אולם ירושלים היתה עבורו קו אדום. כאשר היה מדובר בירושלים, בן גוריון לא היה מוכן לכל פשרה. הוא עמד כסלע איתן מול הלחצים הכבדים של ארה"ב, שלחצי ממשל אובמה כשלג יחווירו לעומתם.
חמישה ימים לפני קבלת ההחלטה באו"ם, כאשר בן גוריון הבין שאי אפשר למנוע את קבלתה, החליט ב"ג על תגובה ציונית הולמת. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל, החלטה שקוממה על ישראל את העולם כולו. הוא כינס ישיבה חגיגית דחופה של הכנסת ובה מסר את הודעתו הדרמטית.
בין השאר, אמר ב"ג: "מדינת ישראל היא חברת או"ם... חברותנו זו מחייבת אותנו להגיד מכאן, מעל בימת הכנסת הראשונה לישראל, לכל האומות המכונסות בעצרת האו"ם ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם, את מה שבלב עם ישראל מאז היותו לאומה מאוחדת תחת שרביטו של דוד המלך לפני 3,000 שנה, בדבר ירושלים עיר קודשו ובדבר יחסו לקודשי כל הדתות... אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית. ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל... אנו מצהירים ש[עם] ישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנים על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים, לציון – למרות רדיפות שאין משלן בהיסטוריה. אומה אשר קיימה בנאמנות במשך 2,500 שנה השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, בל לשכוח את ירושלים – אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים. וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר – לאחר שאלפי בניה ובנותיה שיחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס."
שלושה ימים לאחר החלטת העצרת שבה והתכנסה הכנסת לדיון בנושא, כדי להצהיר את עמדתה הנחרצת, הדוחה את רעיון הבינאום. בישיבה זו הוחלט להעביר לירושלים את הכנסת ומשרדי הממשלה. הכנסת עברה לירושלים לאחר כשבועיים ובחודשים הבאים – גם משרדי הממשלה.
בדיון מדיני בכנסת, כבר במשכנה בירושלים, בעקבות החלטת עצרת האו"ם, ב-2.1.50, אמר שר החוץ משה שרת, מנהיג הזרם המתון בממשלה, דברים נחרצים מאין כמותם לגבי החלטת האו"ם: "זאת היתה החלטה נפסדת לא רק מפאת תוכנה הפוגע בנו; קריעת ירושלים ממדינת ישראל וגזירת שעבוד על ציבור שכבש בדם בניו את חייו וחירותו. מבחינת האומות המאוחדות, הצד הממאיר שבהחלטה היה קלות הדעת וחוסר האחריות של תומכיה."
האם היום, כעבור 60 שנה, יש למדינת ישראל החזקה, שכוחה הצבאי, הכלכלי, והדמוגראפי ומעמדה הבינלאומי טובים לאין ערוך, מנהיגות שתלך בדרכו של ב"ג? דבריו הנחרצים של נתניהו בישיבת הממשלה השבוע, בעקבות דרישת האמריקאים שלא לבנות בחלקה המזרחי של ירושלים הם סימן מעודד, ויש לקוות שהוא יעמוד איתן ולא יתקפל בפני הלחצים של אובמה.
בסופו של דבר, מעשינו בירושלים יקבעו יותר מאשר פעילותו המדינית של אובמה. עלינו להבין זאת, כפי שהבין זאת משה שרת שאמר בסיום נאומו: "השאלה כיום איננה מה יהא גורל ירושלים העברית – גורלה נחתך. השאלה היא, מתי וכיצד – באיזה שלב ובאיזו צורה – תחודש ההתאמה המלאה לגבי ירושלים בין מדינת ישראל ובין האו"ם."
ויש לזכור, המציאות באותם ימים הייתה של ירושלים חצויה. מזרח ירושלים היה תחת כיבוש ערבי. המציאות הזאת, כידוע, לא הביאה לשלום, אלא למלחמה, בה איחדנו את ירושלים. מאחר ולא ישיבתנו במזרח ירושלים, אלא עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מוקד הסכסוך, יש לנער מעלינו את אשליית הכזב שחלוקת ירושלים תקרב את השלום.