לפני כשבועיים קראתי את אחד המשפטים ההזויים ביותר שקראתי מעודי: הרמה הסורית שהפכה אחרי 1967 ל"רמת הגולן".
כן, רמת הגולן במירכאות. במשך אלפי שנים היה מקום שנקרא הרמה הסורית. באה חבורת מתנחלים צינית, אלופה ביחסי ציבור, המציאה לה שם חדש – הגולן, והצליחה לשווק את השם המומצא.
מחר [הרשימה משבוע שעבר], שבת "נחמו", נקרא בפרשת "ואתחנן" את הפסוק: "וגולן בבשן למנשי". זהו האזכור הראשון של הגולן במקרא. כן, עוד טרם כניסת בני ישראל לארץ, מוזכר הגולן בשמו. הגולן רווי ב-3,500 שנה של היסטוריה יהודית מפוארת, שאנו תושבי הגולן, השלב הרביעי שלו.
הגולן היה אזור התיישבות יהודית בתקופת המקרא. הגולן היה אזור עתיר התיישבות יהודית בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד (אין בכל ארץ-ישראל שום אזור שנמצא בו ריכוז כה גדול וצפוף של בתי כנסת ושרידי התיישבות יהודית כמו הגולן). הגולן היה מחוז חפץ להתיישבות הציונית בראשיתה – שמאל וימין ערגו עליו, חלוצים עיקשים נאחזו בו, אך שילוב בין עוינות השלטון העות'מאני, פרעות של השכנים הערבים ושיקולים קולוניאליים של צרפת ובריטניה בחלוקת קו הגבול ביניהם שמו קץ לניסיון הזה אחרי 40 שנה.
אנו ממשיכיהם של אבותינו בכל התקופות הללו. זאת הציונות במיטבה.
השם העברי גולן השתרש ונטמע בשפות השונות, כולל ערבית ואנגלית. במשך 21 שנים, מ-1946 עד 1967 הגולן היה תחת שלטון סורי. למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, החלו לפלוש מהגולן לארץ-ישראל המנדטורית, בעידוד השלטונות הסוריים, כנופיות "צבא ההצלה הערבי" בפיקודו של קאוקג'י, במטרה לטבוח ביישוב היהודי ולמנוע, יחד עם כנופיות ערביי ארץ-ישראל, את מימוש ההחלטה. למחרת הכרזת המדינה, הצבא הסורי פלש מהגולן לתוך מדינת ישראל בת היום, יחד עם שאר צבאות ערב, כדי להשמיד את היישוב היהודי ולהטביע את המדינה הצעירה בדם.
בשנים שלאחר המלחמה הפרו הסורים את שביתת הנשק, כבשו שטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית, ניסו להטות את הירדן על מנת לייבש את המדינה ובמשך 19 שנה הפכו את החיים בעמקים הצפוניים לבלתי נסבלים, מהדורה קיצונית יותר לחיים בשדרות ו"עוטף עזה" בשנים האחרונות. תחת האיום הסורי הנורא, כינו המתיישבים בצפון את "ההר שהיה למפלצת" – בשם הגנאי "הרמה הסורית", ביטוי לאימה שהיתה מנת חלקם. את המציאות המרה והמאיימת הזאת שינה צה"ל כששחרר את הגולן במלחמת ששת הימים והחלוצים שעלו להתיישבות בגולן מיד לאחר המלחמה.
את המשפט ההזוי שהבאתי בראשית דבריי, לקחתי מראיון של אורי משגב עם יגאל קיפניס ב"ידיעות אחרונות". אורי משגב, מצטרף לקבוצה של עיתונאים אובססיביים לנסיגה מהגולן, כמו עקיבא אלדר ואמיר אורן ב"הארץ" ובן כספית ב"מעריב", קבוצה שאינה בוחלת בשום שקר ועיוות העובדות כדי לקדם את האג'נדה שלה. לקבוצה הזאת קם נביא – היסטוריון חדש בדמותו של קיפניס. בדומה לעמיתיו ההיסטוריונים החדשים, שמפעל חייהם הוא סילוף ההיסטוריה תוך היתלות בחצאי אמיתות ורבעי עובדות על מנת לקעקע את צדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל, כך הוא עושה כדי לקעקע את צדקת ישיבתנו על הגולן.
נחשון בן דוד, אורי זכריה ואני כבר עימתנו עם העובדות את שקריהם אודות המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים מעל דפי "שישי בגולן", ולא אחזור על כך שוב (אם כי חשוב להנחיל את האמת לאזרחי ישראל, ולא להפקיר אותם לשטיפת המוח השקרית). אולם במאמרי אתייחס לטענה הזויה נוספת – הטענה שהיישובים בגולן קמו כדי להוות קלף מיקוח במו"מ עם סוריה, שבו ישראל תיסוג מן הגולן.
בראשית ההתיישבות בגולן, ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן ופגש את החברים. "הבטח לנו, שהגולן יישאר תמיד בידינו," הפצירו בו המתיישבים. "איך אני יכול להבטיח לכם?" השיב ביושר. "אני מבקש שאתם תבטיחו לי! הרי אתם אלה, שבמעשיכם, תוכלו, אולי, להבטיח שהגולן יישאר ישראלי."
איך ניתן לנתח את תשובתו של גלילי? אפשר לדרוש את התשובה באמירה שאפילו גלילי, המזוהה כל כך עם ההתיישבות בגולן, לא היה מוכן להבטיח למתיישבים שהם מקימים התיישבות של קבע. ומכאן, שלא היתה כוונה, בהקמתם, להתייחס ליישוביהם כאל יישובי קבע.
פרשנות כזאת היא פרשנות צינית. מה שגלילי אמר, הוא שאי אפשר לדעת מה יהיה. אי אפשר לדעת מה תעשינה ממשלות בעתיד. אין הוא יודע איזה לחץ יופעל על ישראל והאם יהיה בכוחה לעמוד בו. אבל ברור, מדבריו, שהוא רוצה שהגולן יהיה ישראלי. הוא מבין, שתנאי הכרחי לכך שהגולן יהיה ישראלי, הוא התיישבות ישראלית בגולן. לכן, חרף אי הוודאות, הוא רוצה בהתיישבות בגולן, כדי לקבוע עובדות קבע, כדי למנוע נסיגה. לכן, הוא ממריץ את המתיישבים להתעלם מחוסר הוודאות וליצור ודאות בעצם המעשה שלהם, כמיטב מסורת ההתיישבות הציונית.
איני יודע אם קיפניס מכיר את הסיפור הזה, אך ברור שכפי שניתן לעוות את דבריו של גלילי, כך ניתן לעוות דברים אחרים כדי לסלף את ההיסטוריה.
המבחן הראשון של תיאוריה, הוא ההיגיון שבה. איזה היגיון יש בהקמת יישובים כדי שיהיו קלף מיקוח? הרי מי שרוצה להחזיק שטח כקלף מיקוח, לא יקים בו יישובים, כדי שלא ליצור מציאות שתקשה עליו במיקוח או תהפוך אותו לבלתי אפשרי.
כנראה שגם קיפניס מבין את חוסר ההיגיון, ויש לו הסבר – ממשלות ישראל פחדו מלחץ שיביא אותן לידי נסיגה ללא הסכם, והקימו יישובים כדי לעקור אותם רק בהסדר שלום.
כידוע, במלחמת ששת הימים צה"ל שיחרר לא רק את הגולן אלא גם את יהודה ושומרון. ממשלות ישראל שלא רצו בנסיגה מהגולן ללא שלום, לא רצו גם בנסיגה מיהודה ושומרון ללא שלום. על פי אותו היגיון, היה עליהן ליישב את יהודה ושומרון כפי שישבו את הגולן. והנה, לא זו בלבד שלא עשו כן, הן מנעו התיישבות בשטחים אלה בכל דרך אפשרית. לעומת זאת, הן הקימו יישובים בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון ובמזרח ירושלים. הן פעלו על פי מפה, על פי תוכנית. התוכנית נועדה לעצב את גבול ישראל לעת שלום. ממשלות ישראל הפרידו בין אזורים שהנם קלפי מיקוח במו"מ לשלום, שישראל מוכנה לסגת מהן, לבין אזורים שאין לסגת מהם ולכן אין הם קלפים למיקוח. בשטחים שהנם קלפים למיקוח, אין מקימים יישובים, כיוון שיישובים אינם קלפים במשחק, אלא שורשים שנועדו ליצור עובדות של קבע. באזורים שאינם קלפים למיקוח, הוקמו יישובים.
עשר שנים אחרי המלחמה, ב-1977, הליכוד עלה לשלטון. בניגוד לממשלות המערך, הליכוד לא צידד בפשרה טריטוריאלית אלא בשלטון קבע ישראלי ביהודה ושומרון. הוא לא התייחס עוד לשטחים כאל קלפי מיקוח. לכן, ממשלות הליכוד יישבו את אותם שטחים. שהרי הביטוי לכוונות מדיניות הוא התיישבות.
ממקרה יהודה ושומרון ניתן לגזור גזירה שווה לגולן. הממשלות שלא ישבו את יהודה ושומרון, אך ישבו את הבקעה, צפון ים המלח וגוש עציון – ישבו את הגולן. הן עשו כן, כיוון שלא ראו בגולן קלף מיקוח, אלא אזור שמיועד להיות ישראלי. על כך היה קונסנזוס של ממש. אפילו ב"ג, שצידד בנסיגה כמעט מוחלטת מן השטחים, סייג זאת – חוץ מירושלים והגולן.
יכול קיפניס לצטט אמירות אלו או אחרות המבטאות נכונות לפשרה (בוודאי לא לנסיגה מהגולן, אלא לפשרה טריטוריאלית בגולן). הנכונות הזאת נבעה בעיקר מחשש שישראל תאולץ לסגת. לצד אותה גמישות מדינית, שנועדה להרוויח זמן ולהרחיק לחצים, הוקמה ההתיישבות, כדי ליצור עובדה המקשה על נסיגה מהגולן.
אכן, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, ב-19.6.67 הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לאמריקאים, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.
הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה לבטל אותה. ב-31.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.
כאשר התקבלה ההחלטה בדצמבר 67' היה בגולן יישוב אחד, הקיבוץ גולן (לימים – מרום גולן) שעלה ביוזמת יישובי הגליל, בתמיכת שרים, אך ללא החלטת ממשלה וללא מדיניות הממשלה. לאחר ההחלטה, מדיניות הממשלה היתה ליישב את הגולן, כדי לקבוע עובדות מדיניות שתמנענה נסיגה מהגולן.
ב-1981 החילה כנסת ישראל את ריבונות ישראל על הגולן, ובכך גיבתה את העובדות ההתיישבותיות בשטח במעשה מדיני ומשפטי שנועד לעגן לעד את היות הגולן ישראלי.
יישובים אינם קלפים למשחק. איך הגיע קיפניס למסקנותיו ההזויות, בלשון המעטה?
ימים אחדים לאחר רצח רבין, קיבלו עשרות חברי קיבוצים ומושבים בגולן מכתב מיגאל קיפניס, חבר מושב רמות, שבו הוא אומר ש"עלינו להפסיק לשתוק." למעשה, הוא העז להאשים את תושבי הגולן, שניהלו מאבק דמוקרטי לעילא ולעילא נגד נסיגה, באחריות לרצח. בין השורות, המסר הסמוי שלו היה – המנהיג של השבט שלנו נרצח על ידי השבט שלהם. בואו נתכנס חזרה לתוך השבט שלנו. במילים אחרות – אל ניאבק נגד ממשלת השבט שלנו ונגבה אותה במדיניות הנסיגה מהגולן שהיא מובילה.
איזו ציניות! איזו נבזות! דמו של רבין עוד לא יבש, וקיפניס יצא במחול סוער על הדם, בניסיון לתפוס כותרות כתושב הגולן התומך בנסיגה.
מיספר תושבים בגולן הצטרפו אליו, תחת הזעזוע של הרצח ובהשפעת קריאתו הדמגוגית, אך רובם התעשתו במהרה וזנחו אותו. אולם קיפניס הפך באחת לכוכב תקשורת. התקשורת, באופן טבעי, אוהבת סיפורי "אדם נשך כלב", ומה יותר "אדם נשך כלב", מה יותר קוריוז, מתושב הגולן הנאבק למען נסיגה? קיפניס וקומץ קטן של תושבים שכינו את עצמם "תנועה", ניסו להציג עצמם כגורם משמעותי בגולן. בשלב זה או אחר אפילו לתקשורת נמאס מהם.
קיפניס אובססיבי לנסיגה מהגולן. וכדי להסביר מדוע, אם זו דעתו, הוא חי בגולן, מדוע עלה לגולן, מדוע אינו יורד מהגולן "למען השלום", הציג את התיאוריה המופרכת שהיישובים עלו כדי להיות קלף מיקוח לשלום.
וכפי שעושים הפוסט-היסטוריונים האנטי-ציונים, התיאוריה הפוליטית שלו היתה בסיס ל"מחקר". אין כל קשר בינה לבין העובדות.
לא חקר ההיסטוריה מעניין אותו, אלא הפוליטיקה העכשווית. הצגת ההתיישבות המושרשת, בת 42 השנה, כ"קלף מיקוח", נועדה להקל על ההימור בעתיד המדינה, של הדוחפים לנסיגה מהגולן.
בשנת 67 לספירה נפלה גמלא, בירת הגולן. נפילתה הייתה תחילתה של הקריסה שהביאה כעבור שלוש שנים לנפילת ירושלים וחורבן הבית השני. כדי למנוע גורל דומה לבית השלישי, יש לעמוד על כך, ששנית גמלא לא תיפול (גם אם במעלה גמלא יושב יוספוס פלביוס של ימינו).
2. חוק הדמוקרטיה המתגוננת
כאשר עלה הרעיון לחוקק את "חוק הנכבה" בנוסחו המקורי, התנגדתי לו בחריפות ואף יצאתי נגדו בשורה של מאמרים בבמות שונות, כולל במה זו. ראיתי בהצעת החוק ניסיון בלתי דמוקרטי לאסור על מחשבה אחרת, פגיעה בחופש הביטוי וחוסר כבוד לתחושתם הלאומית של ערביי ישראל, שבצדק מתאבלים על תבוסת עמם במלחמת העצמאות ורואים בניצחוננו ובהקמתה שלמדינת ישראל אסון, מבחינתם. לא רציתי לראות אדם נכנס לחמש שנים בכלא, כפי שחייב החוק המקורי, על כך שהתאבל והניף דגל שחור על ביתו הפרטי ביום העצמאות שלנו.
הנוסח החדש של החוק שונה בתכלית. לבד מכינויו "חוק הנכבה", אין כל קשר וכל דימיון בינו לבין החוק המקורי, שעבר מן העולם. הנוסח החדש אינו אוסר על מחשבה, אינו אוסר אבל, אינו אוסר על אנשים לבטא את תחושותיהם הלאומיות ובוודאי אין בו מאסר למי שחושב אחרת. החוק החדש קובע שמדינת ישראל לא תממן מוסדות ציבוריים המציינים את ה"נכבה".
החוק הזה ראוי ומבורך ואני משוכנע שיתקבל. אם יש דבר מה לומר בגנותו של החוק, הוא התהייה לשם מה יש לחוקק את המובן מאליו. וזאת הבעייה, שאין זה מובן מאליו. עצם העובדה שהצעת החוק שנויה במחלוקת, מעידה על כך שאין היא מובנת מאליה ויש בה צורך.
בניגוד להצעה המקורית שלא היתה דמוקרטית, ההצעה הנוכחית היא דמוקרטיה מתגוננת. היש אבסורד גדול יותר מכך שמדינת ישראל, מתקציבה, על חשבון משלם המיסים הישראלי, תממן אירגונים המתאבלים על קיומה ורואים את הקמתה כאסון?! האם ייתכן שמתנ"ס של החברה למתנ"סים, שהינה חברה ממשלתית, או בתי ספר של משרד החינוך, יציינו את ה"נכבה"? אין אבסורד גדול מזה.
אני רואה בברכה גם את החלטתו של גדעון סער להוציא מתוכנית הלימודים במגזר הערבי את לימודי ה"נכבה". בכלל, אני מזהה אצל גדעון סער עשייה חינוכית חיובית בתחומים שונים. המעשה החינוכי החשוב ביותר שעשה, הוא עצם כניסתו למשרד – צעד שמשמעותו היתה הפסקת כהונתה העלובה והשערורייתית של יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. החלטתו למנוע מצב שבו במערכת חינוך של מדינת ישראל, מתקציבה של מדינת ישראל, יחונכו הילדים לשנאת ישראל, היא החלטה מבורכת ומתבקשת מאליה. החלטתו, שמדינת ישראל לא תאפשר שיכתוב ההיסטוריה וחינוך על הנראטיב השקרי של הפלשתינאים, היא החלטה נכונה וראויה.
איני חושב שערביי ישראל צריכים ללמוד את "אל הציפור" של ביאליק, איני מצפה מהם לחגוג את יום העצמאות, איני סבור שיש לדרוש מהם להניף את דגל הלאום ולשיר את "התקווה", איני רוצה לכפות עליהם לשיר "נפש יהודי הומייה". אני חושב שנכון לאפשר אוטונומיה חינוכית מסויימת לערביי ישראל, לאפשר להם ללמד בהרחבה את ההיסטוריה הערבית והמוסלמית, את הספרות והשירה הערבית. אבל ללמוד כ"היסטוריה" את שקרי התעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית של הפלשתינאים? לא בבית ספרנו.