עם המפסיד במלחמה – בעבורו זה אסון. אין בכך ספק. וכאשר אין המדובר במלחמה מקומית על אינטרס, אלא במלחמה טוטאלית, על כל הקופה, האסון הוא טוטאלי. אין ספק שתוצאות מלחמת השחרור שלנו, הן אסון כבד לפלשתינאים. בערבית אסון הוא נכבה. לכן, אך טבעי שיתאבלו על תוצאות מלחמת השחרור שלנו. כן, גם ערביי ישראל. לכן, שללתי מכל וכל את הצעת החוק שניסתה להפוך את האבל הזה לעבירה פלילית (לעומת זאת, אני תומך בנוסח המתוקן, לפיו המדינה לא תממן מוסדות שיציינו את "הנכבה").
אולם יש לזכור, שכאשר הפלשתינאים מדברים על "הנכבה", אין הם מדברים רק על ההפסד במלחמה. מבחינתם, המושג "נכבה" נושק לעוול. הם מציירים תמונה לפיה נעשה להם עוול חמור במלחמה. על המיתוס הזה הם מחנכים כבר ארבעה דורות. וכאשר מדברים בכל העולם ולבושתנו – גם בתוכנו, על "הנכבה", מאמצים את הנרטיב השקרי הזה.
עוול?! קשה למצוא בהיסטוריה האנושית דוגמאות מובהקות יותר לעוול מאשר מה שניסו הפלשתינאים בפרט והערבים בכלל לעשות במלחמת העצמאות. קשה לתאר צדק מובהק יותר מהצד היהודי במלחמה. ואין ניצחון מובהק יותר של הצדק מאשר תוצאות המלחמה.
יום אחרי שהאו"ם החליט על חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית; יהודית על חלק קטן, ללא רצף טריטוריאלי, כמעט בלתי אפשרי לקיום מדינה, וערבית על חלקה הגדול של הארץ, פרצו היהודים במחולות שמחה. הערבים פרצו בפרעות. הפלשתינאים התנפלו על היישוב היהודי במאורעות דמים, שנועדו למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים בלבד לאחר השואה. ביום בו קמה המדינה פלשו לתוכה צבאות ערב, על מנת להשמיד את המדינה מיד עם הקמתה ולטבוח בכל יהודי ארץ-ישראל.
היישוב היהודי [אז היה שמו "היישוב העברי". – אב"ע] התגונן, מדינת ישראל השיבה מלחמה שערה, הצד המתגונן ניצח את הצד התוקפן, הצדק ניצח, העוול הפסיד. כל תוצאות המלחמה הן התגלמות הצדק. בכל התוצאות הטרגיות לתוקפן, אשם התוקפן. הוא נושא ב-100% מהאחריות לאסונו. זאת האמת על הנכבה. זאת האמת ואין בלתה.
אבל היתה נכבה בארץ-ישראל, נכבה אמיתית. היום, ט"ז באב, מלאו לה 80 שנה. בעברית – מאורעות תרפ"ט. ביום זה, בתום דרשת ההסתה של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, המנהיג הבלתי מעורער של הפלשתינאים עד ערפאת, יורשו הטבעי ובנו הרוחני, יצא המון פלשתינאי משולהב, חמוש בסכינים, והסתער על שכונות יהודיות בירושלים. הם רצחו 19 איש, פצעו עשרות, הרסו ושרפו בתי יהודים ובתי כנסת. למחרת נערך הטבח הנורא בחברון, שבו נרצחו 67 יהודים ובתיהם נבזזו. כתוצאה מכך ננטשה חברון בידי הקהילה היהודית. התקפות דומות היו בתל אביב, בחיפה, בעזה ובערים אחרות. המושבה באר טוביה נהרסה בידי הפורעים. חולדה הותקפה. מוצא הותקפה והפורעים רצחו כמעט את כל משפחת מקלף. המושבה הרטוב נהרסה ונשרפה עד היסוד. המושבה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והוצתה. הרובע היהודי בצפת הותקף, 18 מתושביו נרצחו ו-80 נפצעו. בסך הכל נרצחו 113 יהודים ו-339 נפצעו. פעולת "ההגנה" מנעה אסונות כבדים לאין ערוך.
למה?! למה הם עשו זאת? מה הסיבות לרצח?
בשל המאחזים הבלתי חוקיים? בשל הבנייה בשטחים? בגלל הבנייה במזרח ירושלים? בגלל הכיבוש? בגלל ההתנחלות? בגלל גדר ההפרדה? בשל המחסומים?
אולי בגלל הקמת מדינת ישראל? אולי בגלל "הנכבה"? אך הרי הטבח אירע 19 שנים לפני הקמת המדינה.
ההיסטוריונים החדשים, האנטי ציונים, יודעים לתת תירוצים והסברים. אך האמת היא אחרת. הסיבה למאורעות תרפ"ט, שכבר היו הסיבוב השלישי של מאורעות דמים של הערבים נגד היהודים בארץ-ישראל, היא אותה הסיבה להתנפלות הפלשתינאים על היישוב היהודי במאורעות 36'-39', היא אותה הסיבה להתנפלותם על היישוב למחרת החלטת עצרת האו"ם, היא אותה סיבה לפלישת צבאות ערב במלחמת העצמאות, היא אותה סיבה לכך שהערבים לא הסכימו לקבל את תמונת המצב של קווי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות ("הקו הירוק"), היא אותה הסיבה לפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדות, פיגועי הטרור, ירי הקסאמים לעבר יישובי הנגב.
הם אינם מוכנים להשלים עם קיומנו. לא רק עם קיום מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא עם עצם ישיבתם של יהודים בארץ-ישראל. זה ורק זה הגורם היחיד לכל המלחמות. זאת ורק זאת הסיבה לכך שאין שלום. כל עוד לא תוסר הסיבה הזאת, לא יהיה שלום, ואין לכך כל קשר לוויתורים שתעשה ישראל.
2. הקושאן על הגולן
(תשובה ליוסף חרמוני – "תחילתה של הקריסה?" 3.8.09)
סיבות רבות הביאו את חבריי ואותי להקים את מפעל החיים הציוני הנפלא בגולן, וסיבות רבות עוד יותר מדוע אין להחריב מפעל זה ולמסור את הגולן לציר הרשע. סיבות מדיניות, ביטחוניות, ריבוניות, התיישבותיות, היסטוריות, כלכליות ועוד.
לא בכל מאמר ניתן להקיף את כל הסיבות, ולא עשיתי כן במאמרי "אדם נשך כלב" גיליון 466]. במאמר זה, שהתייחס לראיון של אורי משגב עם יגאל קיפניס ב"ידיעות אחרונות", התייחסתי לשתי נקודות – טענת ההבל חסרת השחר וחסרת ההיגיון, כאילו ההתיישבות בגולן הוקמה כדי לשמש קלף למיקוח. תיאוריה אידיוטית לפיה התגשמות מטרת ההתיישבות היא עקירתה. מי שטוען את השטות הזאת, אין לו מושג וחצי מושג במשמעותה ומהותה של התיישבות. במקרה זה, לא בכך מדובר, אלא במי שאומר את הדברים כטיעון פוליטי, מתוך ידיעה שמדובר בשקר, ומציג זאת כ... מחקר היסטורי.
הנקודה השנייה אליה התייחסתי, היתה האמירה ההזויה, על פיה שינינו את שם "הרמה הסורית" לרמת הגולן. הצגתי את הגיחוך בתזכורת על ההיסטוריה היהודית בגולן. במקרה, המאמר התפרסם בשבוע של פרשת "ואתחנן" בה הוזכרה לראשונה העיר העברית גולן שבבשן.
התנ"ך מתאר בפירוש את הבשן, כלומר הגולן כולל הגולן הסורי, כאזור התיישבות חצי שבט המנשה וכחלק מממלכת ישראל בתקופת הבית הראשון. גם בהמשך ההיסטוריה, הגולן רווי בשורשים יהודיים.
הזכות ההיסטורית של העם היהודי על הגולן, אינה הסיבה היחידה לכך שעלינו להישאר בגולן. היא גם לא תנאי מספיק (הרי אני עצמי תומך בוויתור על חלק משטחי יו"ש, שכמו הגולן אף הם חלק משטחי ארץ-ישראל וגם להם יש לנו זיקה היסטורית עמוקה, לא פחות). אך ודאי שזכותנו ההיסטורית היא מרכיב חשוב בזכותנו לשבת בגולן, כמו בכל ארץ-ישראל. ללא זכות זו, צודקים מי שמתארים את הציונות כקולוניאליזם ושלטון זר. ללא זכות זו, אין כל צדק בציונות. הן מגילת העצמאות מציגה את זכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל כאחד משני המרכיבים המרכזיים (לצד זכותנו הטבעית להגדרה עצמית כמו כל עם ועם) לצדקת הקמתה של מדינת ישראל.
סקירה קצרצרה על ההיסטוריה היהודית של הגולן:
כבר בתקופת ההתנחלות, כלומר עם כניסת בני ישראל לארץ ישראל, התיישבו בני חצי שבט המנשה בגולן ובבשן – "ואת גולן בבשן למנשי" (דברים ד' מ"ג). התקופה מיוחסת, בערך, למאה ה-13 לפנה"ס. במאות השנים שלאחר מכן התבססה ההתיישבות הישראלית בגולן, בתקופת ממלכת דוד ושלמה, ממלכת ישראל ועוד. קוצר היריעה אינו מאפשר העמקה בנושא.
רצף החיים היהודיים בגולן נמשך גם בתקופת בית שני. בספרו "גמלא – עיר במרד" מתאר הארכיאולוג הדגול שמריהו גוטמן את התבססות האוכלוסייה היהודית בגולן, החל בתקופת עזרא ונחמיה. בספר מקבים א' מסופר על המסע ההירואי של צבא יהודה המקבי לחילוץ יהודי הגולן שעמדו בסכנת השמדה בידי האוכלוסייה היוונית שצרה עליהם. ממלכת החשמונאים שבה וכבשה את הגולן בתקופת המלך ינאי בסביבות שנת 100 לפנה"ס. הגולן יושב בצפיפות. העיר גמלא הייתה בירת הגולן היהודי במשך כמאה וחמישים שנה עד נפילתה בשנת 67 לספה"נ.
בארבעים ושתיים שנות המחקר הארכיאולוגי בגולן, התגלו בוודאות שרידים של 32 יישובים יהודיים, וההערכה היא שיש עוד עשרות כפרים כאלה. בכל ארץ-ישראל לא התגלה עד כה מקבץ כה צפוף של שרידי התיישבות יהודית כמו בגולן. מרבית היישובים התמקמו בדרום הגולן, אך גוטמן, בספרו, מתאר את מלחמותיהם של אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי נגד השבטים היטוריים שחדרו לאזור מרגלות החרמון וצפון הגולן – מלחמה שנועדה לשמור על רציפות היישוב היהודי באזור (ע' 51).
החיים היהודיים בגולן נמשכו ושגשגו לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד ובעצם לכל אורך האלף הראשון לספירה.
הכיסופים היהודיים לארץ-ישראל התייחסו גם לגולן. כך, למשל כתב חיים נחמן ביאליק, בשירו הראשון "אל הציפור", שיר ערגה וגעגוע לארץ-ישראל: "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות? / ומה-שלום הירדן ומימיו הבהירים? / ושלום כל ההרים, הגבעות?"
בראשית הציונות היו ניסיונות לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שהחזיקו מעמד כ-35 שנה. התנועה הציונית נלחמה בכל כוחה להכללת הגולן בשטח ארץ-ישראל המנדטורית. אני מפנה את חרמוני ואת הקוראים למאמר חשוב מאוד של ד"ר משה יגר בגיליון האחרון של כתב העת "כיוונים חדשים" – "האם הגולן הוא חלק מישראל?" במאמר זה סוקר ד"ר יגר בפרוטרוט את המאבק של התנועה הציונית להכללת הגולן בבית הלאומי היהודי, תוך ציטוטים רבים של מנהיגי התנועה הציונית ובראשם חיים ויצמן, בן גוריון וחיים ארלוזורוב.
והערה קטנה בנוגע לגמלא ולקשר בינה לבין ירושלים. מתוך ספרו של גוטמן: "...נמצא מטבע ייחודי שרק שישה כמוהו נמצאו עד כה, וכולם בחפירות גמלא... המטבע עשוי ברישול רב: הסימונים עבים ויציקתם גסה; פני המטבע אינם חלקים, כך שעוצמת מכת הפטיש בזמן הטביעה איננה אחידה על פני כל המטבע, ומשום כך מקצת המטבעות נסדקו בשעת הטביעה. גם חריטת הרושמה נעשתה לא במקצועיות, ובעשייתה ניכרים חוסר ניסיון והיעדר מסורת טביעה. על פני המטבע מופיע גביע, הדומה במידה מסויימת לגביע המופיע על שקלי הכסף הירושלמיים משנה א'. סביב הגביע כתובת שאינה רהוטה – 'לגאלת'. על גב המטבע סביב ממלאת את כל השטח הכתובת 'ירשלם הק'. נראה שמחוסר ניסיון לא ידעו עושי הרושמה לתכנן ולחרוט עד כדי מילוי כל שטח גב המטבע בשתי מילים: ירושלם הקדשה. ... אין ספק כי זוהי טביעה מקומית של הגולן, שנעשתה בתנאים של בית מלאכה פרימיטיבי, וייתכן מאוד שמטבע אף נטבע בגמלא עצמה על ידי מנהלת העיר ומפקדיה, ובו מסר לאומי פוליטי, ויותר מכל – סיסמת קרב הבאה להצהיר על מגמות המרד ומטרותיו. ... כאשר הוחלט למרוד, נטבע מטבע ייחודי זה כמסר לאומי פוליטי וקריאת תיגר.
"מציאת מטבע זה עם הכתובת המפורשת 'לגאלת ירושלים הקדושה' מעמידה בספק את התפיסה הרווחת על המרד, על תכנונו הארצי ועל ניהולו, שבה מקובל לחשוב שהמורדים דאגו רק לעצמם ולעירם ללא כל ראיה לאומית כוללת. עצם הכתובת המופיעה על גב המטבע, שהיא סיסמת קרב, הצהרת כוונות והשגת יעדים, ולא האחרון בהם – גאולת ירושלים, מעידה אולי יותר מכל שלוחמי גמלא הרחוקה בצפון לחמו לא רק על עצמאות עירם, אלא באו להגן גם על ירושלים הקדושה ולמנוע את נפילתה. ראשי הרשות המוניציפלית או המינהלת שהתארגנה בגמלא וניהלה את הלוחמה ברומאים, הפגינו עצמאות וטבעו מטבע בעל אופי יהודי מובהק, שאין עליו לא דמות הקיסר ולא כל סמל אלילי אחר, וזאת בניגוד גמור למטבעות אגריפס השני שהיו בימים ההם. זהו, אפוא, מטבע יהודי מובהק בעל מסר פוליטי ולאומי, הנושא סיסמת קרב: לגאולת ירושלים הקדושה."
כן, אפשר לבחור להיות ציני כמו יוסף חרמוני, אך לא מוכרחים. כמו חרמוני, גם אני זכיתי לצקת מים על ידיו של מו"ר אברהם אדרת זצ"ל. הדבר העיקרי שלמדתי ממנו היה לעולם לא להיות ציני.
בגישתו הצינית של חרמוני, איילת השחר, קיבוצו – לא היה קיים. ועם ציניות כשלו, לא תהיה תקומה לא רק ליישובי הגולן, אלא גם לא לאיילת השחר.
3. בורות המים של עמוס קינן
בשנת 1982 הפגיש איש הטלוויזיה מוטי קירשנבאום את היוצרים נעמי שמר ועמוס קינן בכמה אתרים ברחבי הארץ, בהם הם שוחחו ביניהם על אהבת הארץ ומסקנותיה. "אל בורות המים", נקרא הסרט שביים, ונעמי שמר כתבה לו את שיר הנושא.
הבחירה בשני היוצרים הללו לא הייה מקרית. שני כותבים מוכשרים מאוד, בני אותו דור (עמוס קינן מבוגר מנעמי שמר בשלוש שנים), יודעי ואוהבי עברית, יודעי ואוהבי תנ"ך, שני אוהבי ארץ ישראל ויודעי ארץ ישראל שאהבת המולדת נוכחת מאוד ביצירתם. אך מקור האהבה שלהם שונה כל כך, והמסקנות האופרטיביות אחרות כל כך.
אהבת המולדת של נעמי שמר היא אהבה יהודית את מולדת היהודים. היא אוהבת את ארץ ישראל כארצו של עם ישראל, כחלק מראייה גלובלית המחברת אותה לכל דבר יהודי – אל העם היהודי באשר הוא, אל ההיסטוריה היהודית לתולדותיה, אל היצירה היהודית הרחבה על כל רבדיה.
אהבת המולדת של עמוס קינן היא אהבה ילידית, כנענית; אהבה של בן הארץ האוהב את מולדתו וקשור אליה בעבותות. הקשר שלו לארץ אינו כיהודי אלא כבן הארץ, ושותפיו לאהבה הזו אינם יהודים האוהבים אותה מברוקלין, ממוסקבה או ממרקש, אלא בני הארץ הערבים, הדרוזים, הצ'רקסים. הזיקה ההיסטורית שלו אינה לעם ישראל, אלא להיסטוריה של ארץ ישראל. אין הוא מחובר ליהודים שערגו לארץ-ישראל מהגולה, אלא ליושבי הארץ לדורותיה – מהתושבים הקדמונים הכנענים, שקדמו לבני ישראל, דרך בני ישראל העברים וכל יושבי הארץ בשנות גלותו של העם היהודי. החיבור התרבותי שלו אינו ליצירה היהודית אלא ליצירה הארצישראלית. התנ"ך – כן. התנ"ך נכתב בארץ-ישראל והוא תשתיתו הרוחנית. לעומת זאת, התלמוד הבבלי, ספרות הגאונים, ספרות ימי הביניים, סיפורי חסידים – לא. אלה, שנוצרו בגולה, אינם שייכים לו, הוא אינו שייך אליהם, אין לו זיקה אליהם. בעבורו – זו ספרות זרה.
נעמי שמר ועמוס קינן – אותה אהבה, אותה מולדת, אך תשתית רוחנית ותרבותית כל כך שונה. ומסקנות פוליטיות הפוכות – נעמי שמר, אשת ארץ-ישראל השלמה, מתנגדת לוויתורים על חלקי ארץ-ישראל, לוחמת בנסיגות. עמוס קינן רואה בכל חלקי ארץ-ישראל את מולדתו, אך הוא תומך בנסיגה משטחי יהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינאית בהם, במסגרת הסכם שלום.
עמוס קינן, שהלך היום [4.8] לעולמו, היה יוצר ייחודי בסגנונו ובתכני כתיבתו. וגם פוליטית – בניגוד לבוז שרוחשים רבים מאנשי השמאל, אלה שהיו חתומים עימו על מאות עצומות וגילויי דעת והפגינו עימו במאות ובאלפי הפגנות – לערכים כמו אהבת מולדת ולקשר בין אדם לארצו, שבעיניהם הוא רגש קמאי פרימיטיבי – עמוס קינן כתב על הקשר שלו למולדת כפי שכתבו רק המרים שביריביו הפוליטיים.
בנושא אחד לא היה פער בין אהבת המולדת שלו לבין המסקנות הפוליטיות הנגזרות ממנה – בסוגיית הגולן. עמוס קינן, שכתב פעם שנופי הגולן מדברים אליו עברית, התנגד לנסיגה מהגולן.
ב-1999, בשיא המו"מ שניהל אהוד ברק עם אסד על נסיגה מהגולן, כתב עמוס קינן מכתב לידידו יהודה הראל, ביקש ממנו להציגו לחבריו מתיישבי הגולן ונתן את רשותו להפיץ את המכתב (ואנו כמובן עשינו זאת בחדווה, כמוצאי שלל רב). כותרת המכתב הייתה "הודעה אישית". וזה נוסח ההודעה:
"אני יודע שצריך לעשות שלום עם סוריה. אני יודע שאין שלום עם סוריה ללא החזרת רמת הגולן לסוריה. אבל אינני מסוגל להצביע במשאל עם בעד ההצעה. ידיי, ליבי וגם מוחי אינם מסוגלים להחזיר את רמת הגולן היפה והפורחת והמשגשגת לרודן עלוב של ארץ עלובה ונחשלת, שחוץ מצבא אין לה מאומה. אינני מפחד מהצבא הסורי, כשם שאינני מפחד מיציאה ללא תנאי מדרום לבנון. החיזבאללה רוצה אותנו מחוץ ללבנון אינני מאמין שהחיזבאללה ירדוף אחרינו לתחומי ישראל, ואם אכן כך יעשו בכוחנו לשתק את לבנון. רמת הגולן היא החלק הגיאוגרפי של ארץ ישראל, שבשנת 1919 נמנע מאיתנו בהסכם בין צרפת לבריטניה, שאז היו אימפריות והיום כבר לא. הגולן הוא ארץ-ישראל, וארץ-ישראל לא תימסר לעולם למדינה זרה. עד כאן."
את אהבתו לגולן ביטא עמוס קינן בקטע היפהפה הבא:
"הגולן שונה. הוא יותר קודר, יותר פראי, יותר הירואי מכל חבל ארץ אחר במקומותינו. סלע הבזלת השחור מייחד אותו. בית הכנסת וחומה לבנה. גם הירוק העז וצבעי הפריחה המרהיבים עם השחור, שונים, מפחדים...
בגולן צריך ללכת, מי שאינו הולך בו, אינו רואה אותו. הגולן הוא מקום שאפשר לעבור בו במכונית ולא לדעת שהוא קיים. מי שרוצה לראות אותו, אין לו ברירה אלא לקחת תרמיל על שכם ולרדת. לרדת מהכביש, כמובן. אתה הולך על הרמה החשופה ואינך מנחש שבעוד כמה רגעים תיפול אל נקיק עמוק ותשמע את שאון המים היורדים במפלי ענק. הנשר שמתחתיך מתרומם, אומר לך שאתה נמצא בעצם על שפת מצוק...
אתה מהלך בתוך סבך צפוף של הרדופים ועצי ערבה וריח משכר של נענע באוויר. המים שוצפים על פני הסלע, אם אתה רוצה לראות את הכוח שיש במים – כאן הוא! הקירות העתיקים הזקופים והמפלים שלרגליהם בריכות. ועל הבריכות עלי תאנה צפופים – מה ישווה לזה?! קח תרמיל ורד אל הפלג, השתרע בנחת בצל, אבל – קרוב אל המים, וקרוב אל שאונם, אין כמוהם לנסוך שלווה. לשכב על הגב ולהביט אל השמיים. אח"כ לעצום את העיניים – ולהאזין.
רק להאזין."
יהי זכרו ברוך!