בימים אלה מלאו שמונים שנה למאורעות הדמים שהתרחשו בארץ-ישראל בחודש אב תרפ"ט (מ-15 באוגוסט – הוא ט' באב – עד תחילת חודש ספטמבר 1929). תחילתן, כצפוי, ב"פרובוקציה" יהודית: היהודים דרשו זכות לתפילה חופשית ליד הכותל, והפגינו כנגד המגבלות של ממשלת המנדט. היה בזה די בעיני הערבים להכריז על כך שהר הבית בסכנה (מוכר?), והמופתי חאג' אמין אל-חוסייני קרא בדרשת יום השישי במסגד הגדול שעל ההר לנקום ביהודים שמבקשים לנכס לעצמם את הכותל, שהוא, כידוע, חלק מההקדש המוסלמי.
בעקבותיו קראו דרשנים אחרים ברחבי הארץ למאמינים המוסלמים להרוג יהודים ולהשמיד את יישוביהם: עארף אל עארף, מושל באר-שבע, נאם במסגד האבות (מערת המכפלה) בחברון, ואליו הצטרף שיך טאלב מרקה, שציווה על המאמינים להרוג את היהודים. כך נהגו גם חמדי אל-חוסייני ומוחמד אפגאני במסגד חסן בק שבדרום תל-אביב. שליחים נשאו מכתבים אל הערים והכפרים בכל רחבי הארץ, בהם נכתב שהיהודים שופכים את דמם של המוסלמים בירושלים, ועל כן יש לנקום ביהודים בכל מקום, לשדוד את רכושם ולנשלם מעל אדמתם.
ב-23.8.1929 ניתן האות והיתה התנפלות אדירה של ערבים חמושים בנשק קר וחם על השכונות היהודיות בירושלים, בתי כנסת הועלו באש, בתים נשדדו והוצתו, ו-19 יהודים נרצחו במכות ובסכינים ברחובות ובבתים.
שיח' הכפר קולוניה נשבע בקוראן, כי אנשי כפרו יגנו על יהודי המושבה מוצא, אך בו ביום התנפלו פורעים ערבים, רובם מהפועלים שעבדו במשקיהם של אנשי המושבה, על בית מקלף, כשבראשם צעד הרועה, שהועסק על ידי המקלפים (מוכר?). הם התקרבו לבית, כשמלווה אותם שוטר שירה אל הבית בנשק חם. הם הרגו ביריות, במכות ובסכינים את שני ההורים לבית מקלף, שתי בנות ובן, וכן שני אורחים שלא הצליחו לברוח (אחד מהם רב בן 85). לאחר ששדדו את כל רכוש הבית – הציתו אותו על המתים. רק שלושה מילדיהם של המקלפים נותרו בחיים, ביניהם מרדכי מקלף – לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. ערביי קולוניה לא חסו אפילו על הבהמות של מוצא, ודקרו אותן למוות. אנשי מוצא נקבו בשמותיהם של כל הפורעים והרוצחים, כי הלא היו אלה שכניהם, ורבים מהם עבדו במשקיהם.
בחברון התרחש גיא ההריגה הנורא ביותר, שם מצאו את מותם 67 גברים נשים, ילדים ותינוקות, עשרות נפצעו, ולמעלה מארבע מאות נפש, שאבותיהם גרו בחברון מזה דורות – פונו מהעיר לירושלים. תושביה הערביים של חברון קיבלו פקודה מהמופתי להרוג יהודים. ראשי הקהילה ניסו להזעיק עזרה, אבל המושל הבריטי, האנטישמי קופראטו, מנע מהם את האפשרות ליצור קשר עם ירושלים, גירש את משלחת המכובדים שדרשו ממנו הגנה, ופרק את נשקם של השוטרים כדי שלא יירו בפורעים. הוא הציע ליהודים להסתגר בבתיהם, שם כביכול, לא יאונה להם כל רע.
צריך לב של ברזל כדי לתאר את הזוועות שביצעו הפורעים הערבים ביישוב היהודי בחברון, ואני רק אזכיר אפס קציהן: עיניים נוקרו, גברים סורסו, בוקעו גולגולות, רוטשו בטני נשים, חתכו אצבעות ואפים, מלקו ראשים של תינוקות, עינו נשים, ואחר כך אנסון (נערה אחת נאנסה על ידי 15 מפלצות אדם). רוב השוטרים היו אדישים למה שקורה, וחלקם אפילו עודדו את הפורעים במעשיהם. רק אחרי שהמשטרה עצמה הותקפה, השוטרים הגיבו ביריות. המשטרה אספה את ההרוגים והפצועים ושלחה לירושלים, והיחס שלהם אל הניצולים היה כאל פושעים שיש להענישם. מעט משפחות ערביות הסתירו בחירוף נפש את שכניהם – אחרת לא היה נשאר איש בחיים מקהילת היהודים בחברון. בין הצדיקים הבודדים בסדום של אותם ימים ניתן למנות גם את השיח' של כפר בייקע, שהסתיר בביתו את אנשי כפר אוריה.
זוועות דומות התרחשו בצפת ובעין זיתים (ניקור עיניים, כריתת ראשים, קטיעת אברים, בקיעת בטן, שריפת אנשים חיים). בצפת נרצחו 18 יהודים ונפצעו 80.
תל-אביב, שלמדה את הלקח של מאורעות תרפ"א, היתה יותר מאורגנת, ורוב ההרוגים היו בין הצעירים האמיצים שיצאו בסכנת נפשות להציל את 4 הפועלים היהודיים היו מבוצרים בבית חרושת פולר לספירט. הפורעים התנפלו עליהם באש חיה ובסכינים והרגו שלושה מהם. גם כאן, כאמור, החלו הפרעות לאחר דרשה במסגד. גיבור אחר מתל-אביב היה אפרים צ'יזיק שיצא לסייע ל-23 אנשי חולדה אשר לחמו בחירוף נפש כנגד נחשולים אדירים של פורעים. המשטרה הבריטית פינתה את המגינים, ולא איפשרה להם לקחת עמם את גופתו של צ'יזיק ההרוג, הגיבור שאחותו נהרגה בי"א אדר תר"ף, 1920, בתל-חי. רק שבועות אחר כך התירה המשטרה לקבור את ההרוג.
בחיפה נמנו 7 הרוגים בפרעות שהחלו, כמקובל, בהסתה במסגדים, ונמשכו עד 6 בספטמבר. בחיפה היתה הגנה יעילה, וגם המשטרה עשתה מאמץ כן לדכא את המהומות. זאת אף זאת, עביד אפנדי, מפקד משטרת חיפה, שלח שוטרים לעזור למגינים של משמר העמק המותקפת על ידי המון פורעים של כפרי הסביבה. גם בבית אלפא המותקפת סייעה המשטרה למגינים.
הרטוב, באר-טוביה, חולדה, עקרון מגדל עדר שליד חברון – פונו בפקודת המשטרה, וכן פונו הקהילות היהודיות הקטנות שבערים הערביות – עזה, שכם, רמלה, ג'נין, עכו, בית שאן.
113 הרוגים, 339 פצועים, וחורבן וביזה בכל הארץ...
היו אנגלים שהזילו דמעות כשראו במו עיניהם את הזוועות שנעשו ליהודים – ותיקי מלחמת העולם הראשונה אמרו שזוועות כאלו לא ראו אף בקרבות הקשים ביותר, אך שלטונות בריטניה הסיקה את המסקנה "המתבקשת" – היהודים אשמים (בעצם קיומם!) – בעקבות הפרעות נכתב הספר הלבן של פאספילד!
גם אנחנו, היהודים בארץ ישראל הסקנו כמה מסקנות...
אהוד: משה, כל מה שכתבת כאן הוא שקר וכזב! רוצה הוכחה? נסה לשלוח לפרסום את המאמר לעיתון לאנשים החושבים "הארץ" – ותראה מי יופיע קודם, המשיח או מאמרך! – וחוץ מזה, נסה להראותו לבוגר תיכון ישראלי ממוצע – ואני מבטיח לך שלא יאמין לך, וההוכחה? הוא יגיד לך – ואיפה היה צה"ל כאשר הדברים האלה התרחשו? – ואם יתחכם ויסתמך על דבריך בלבד, הוא ישאל: ומדוע בפתח תקווה לא קרה כלום? – ואתה מה תשיב לו? מפני שהראתה את נחת זרועה לשכניה מצפון ומדרום במאורעות מאי 1921.