באחד מפרקי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של דודתי המשוררת אסתר ראב, אני מוצא:
מדי פעם מבקרת אסתר למשך יום או יומיים בתל-אביב. היא נוהגת להתאכסן במלון "ריביירה" בפינת אלנבי-הירקון, שהיה פעם ביתו של אוסישקין. בעיני אסתר יש לאזור הזוהַר של פעם, והיא אינה שמה לב לזונות המסתובבות למטה.
אל המרפסת הפינתית של חדרה בקומה השנייה, הפונה לים, אני מביא את דן צלקה, שמתרשם מאוד ממנה ומשירתה, ולימים מספר על אותה פגישה:
פגשתי את אסתר ראב בשנת 1971, יחד עם אהוד בן עזר, במלון "ריביירה", מלון שנמצא בפינת הירקון-אלנבי, קרוב לשפת-הים. זהו מלון, שתוכנן כפי הנראה לפי הכלל שביאליק ביקש מהארכיטקט שלו לנקוט: שיהיה מזרחי מבחוץ, ובפנים קומפורט מערבי. המלון נראה נאה למדי. בחוץ קשתות ולוג'ה חצי-מזרחית חצי-איטלקית. מלון נחמד.
ישבנו על המרפסת. מה שאמרה לי זורה אולי אור על שירתה. קודם כל, כדי לאפיין את ארץ-ישראל של שנות העשרים, היא אמרה: "האם ישבת פעם בשדה והתבוננת בסרט קולנוע? ככה זה היה פעם. שדה גדול, הכול ריק, שיחים, עננים, לילה... ורק על פיסת בד קטנה הוקרן משהו, אנשים, חיים מסויימים." היא דיברה על כך זמן רב, וזאת היא שבחרה את הנושא.
דבר שני ששמתי אליו לב, היה שהיא הסתכלה בסקרנות רבה בגברים הצעירים שנכנסו להול ולקפה של המלון.
דבר שלישי: אהוד סיפר לה, כנראה, שהגעתי לכאן לא מזמן, והיא הביעה דאגה והסתכלה בי בתשומת-לב. היא בחנה אותי – האם אני יכול להסתדר במקום כה קשה? היא ראתה את החברה שלנו כחברה קשה מכל הבחינות, קשה לחיות כאן, קשה לשלוט, קשה להשיג דברים, צריך להיות מומחה גדול להתקיים, להישרד.
(אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998, עמ' 527-528. המקור: דן צלקה: "משוררת שיש בשירתה משהו חד ואפל", דברים על אסתר ראב ב"קול ישראל", ערכה הדסה וולמן, וכן – "אפיריון" 12, ת"א, חורף 1988-1989).
 
דן עצמו אולי לא ייחס חשיבות לסיפור הכמוס שנמצא מאחורי שורות פשוטות-לכאורה אלה, ואולי ייחס, אך מתוך נימוס השאירו כמוס.
אסתר ראה לא אהבה פולנים. את כל הפגמים שבאישיותי, למשל, ייחסה למוצאה הפולני של אימי, שהרי לא ייתכן שרכשתי אותם מאחיה האהוב, הוא אבי.
אם איני טועה הכנתי לכך את דן.
מצד שני, אסתר אהבה גברים נאים. אותם מתי-מעט שקראו את הביוגראפיה שלה עד תומה פגשו שם את פרשת אהבתה החד-צדדית והמופלאה לראובן שוהם הצעיר.
מה קורה אפוא, במהלך חייה, כאשר היא פוגשת גבר צעיר ונאה אבל ממוצא פולני?
בדרך-כלל הוא מקבל חנינה. גבריותו הנאה מכסה על הפגם של פולניותו. וכך אירע בפגישה החד-פעמית שלה עם דן. הוא הצליח להקסים אותה. ואם אינני טועה, שנינו ראינו בכך סוג של ניצחון נדיב על דיעותיה הקדומות של הגברת דודתי.
 
*
 
זאת ועוד, מה היו הסיבות לקרע שבין דן לתמוז? על כך שמענו מאחד העדים לאותה תקופה כי כאשר סיים תמוז לכתוב את הרומאן "בסוף מערב" הוא נתן את כתב-היד לקריאה לדן, שעימו היה מיודד מאוד. דן השיב לו את כתב-היד ואמר עליו דברים טובים. גם זה חלק מהנימוס של דן. הוא לא היה אומר לך בפירוש שמשהו לא מצא חן בעיניו ביצירה שלך, אלא רק מציע ברמז שאולי היה אפשר גם אחרת, וכדומה.
כאשר הספר יצא לאור, כתב עליו דן ביקורת במוסף הספרותי של עיתון "מעריב", ולא התפעל ממנו באותה מידה שהיתה זכורה לתמוז משיחתם בעל-פה בעקבות כתב-היד.
על כך תמוז כעס מאוד וכך נבעה הקרע ביניהם. אני מכיר כמה וכמה סופרים שהם אנשים נפלאים, תענוג להיפגש איתם ולשוחח, אבל כאשר מופיע ספר חדש שלהם, הם נתקפים סוג של שיגעון-סופרים שגורם להם לראות אפילו את ידידיהם הקרובים כבוגדים. עד היום אזכורה דברי אחד מהם, אחרי שלא כתבתי או כתבתי ללא התפעלות יתירה, על ספרו החדש: "אחיי בגדו בי כמו נחל!"
 
ועוד תיקון קטן. בסיומת מכתבו האחרון של דן אליי צ"ל שלך ולא שחל כפי שכתבתי בטעות בשעה מאוד מאוחרת בלילה.