אצל שז"ר בבית הנשיא
מר סופר נידח העתיק מיומנו של מר א. בן עזר:
 
16.11.72. י' בכסלו תשל"ג. יום חמישי. בבוקר נסעתי במונית מיוחדת מתל אביב עם דב חומסקי, עזריאל אוכמני, ק.א. ברתיני (ודנה, מזכירת אגודת הסופרים) לבקר אצל הנשיא שז"ר. שעת הביקור נקבעה לאחת-עשרה, והשתתפו בה גם חיים הזז, טוביה ריבנר, שמאי גולן ודן פגיס. נכנסנו לבית הנשיא. הבית נושא אופי מקושקש ולא ירושלמי. גודש השמור לבעליו לרעה. ציורי הקיר עולים זה על זה, אין לעין במה להיתפס כדי להירגע, ובפינה על הרצפה מונח עור נמר עם ראש ממולא – סמל לקיטש, כמו שמביא ישראלי שחזר מאפריקה.
דיברו הזז, אוכמני וחומסקי. הזז השתפך כרגיל בדברים על בדידותו של הסופר, וסיים בסיפור נאה על הרצפלד. הרצפלד השתתף באזכרה כלשהי ודיבר ולא סיים עד שהקהל החל צוחק ממנו. גולדה מאיר הורידה אותו בעדינות, והוא עוד אמר לקהל: "אני יודע שלכם אין זמן. לי יש זמן!"
והזז אמר – "זו האירוניה. להרצפלד הישיש – לו יש זמן. וכך אנו, הסופרים – לכם אין זמן. לנו יש זמן."
אחר כך דיברתי אני. היחיד מבין ה"קהל", כלומר, אלה שלא הוזמנו מראש לדבר. אמרתי כי עד ששלוש מאות האנשים הנותנים את הטון במדינה לא יראו את הספרות כחלק מעולמם ולא יתייחסו אליה ולא ישמשו מרכז לחיקוי – לא יקראו אנשים פשוטים – יותר משהם קוראים עכשיו, והספרות לא תהיה באופנה. ועוד דיברתי על ההגנה המקצועית על הסופר, שחסרה. ועל קניית אלף ספרים מכל מהדורת מקור לספריות, ועל הקמת חנויות כלבו גדולות לספר העברי.
קשה לומר שהיה לדבריי [שהרישא שלהם נראיית לי כיום נאיבית במיוחד] איזשהו הד בדברי תשובתו של הנשיא. הוא דיבר רק על קליטת סופרים עולים מרוסיה ועל שנת ביאליק. ניראה תלוש לגמרי ממה שסובב אותו.
כאשר הציגו אותי לפניו ולחצתי את ידו ואמרו – "בן עזר," – אמר – "רַאבּ!"
ניגשתי אחר הפגישה ללחוץ שוב את ידו והודיתי לו על המילגה אשר קיבלתי בשעתו מקרן עמו"ס. וגם הודיתי בשם הדודה אסתר על עזרתו לה. והוא עוד פעם אמר עליי – "ראבּ!"
היה משהו נוגע ללב בדברי הסיום שלו. הוא אמר כי בתום השנה הוא פורש מן הנשיאות, ומקווה כי גם לאחר מכן ימשיכו הסופרים לבקר אותו וגם ישתפו אותו בפעולות אגודת הסופרים, אשר בה הוא חבר.
לאחר הפגישה ליוויתי את הזז כברת-דרך, ומול בניין האקדמיה למדעים פגשנו את גרשם שלום. [כן, היו פעם אנשים בירושלים ובסביבת האקדמיה, אמנם לא גאוני חשיבה יהודית-ערבית כאלה השולטים בה כיום]. ומעניין – בדיוק לאחר שהזכרתי אותו [את שלום] בשיחה בקשר ל"בקץ הימים" [של הזז].
זו היתה פעם ראשונה שפגשתי את שלום מאז חליפת המכתבים הכעוסה שלו איתי בעקבות הראיון [שנתן לי] לספר הראיונות ["אין שאננים בציון"]. הוא נראה זקן מאוד וירוד. הזז שאל אותו לשלום פניה אשתו, והבנתי שהיא חולה מאוד הרבה זמן. ניראה שחלק מירידתו בא לאחר שאין מי שיטפל בו. הזז אמר לי שבשנה האחרונה קפצה זיקנה על שלום. שלום היה קרוב אליי, ומרוחק, כמעט לא שמע את דבריי [אכן, תמיד התקשה קצת לשמוע והיה עושה אוזנו הגדולה כאפרכסת בשיחה]. חבל היה לי עליו. הוא ניראה בודד ועייף מאוד.