כֵּיוָן שֶבִּטְחוֹנו שֶל כָּל אֶזְרָח בְּאֶרֶץ זוֹ
הוֹלֵךְ וּמִדַּרְדֵּר לְצַעֲרֵנוּ
וְכָל אֶחָד עָלוּל לַחְטֹף קָלִיעַ בְּחָזוֹ
בִּקְרָב שֶל מַאפְיוֹת בְּחוּצוֹת עָרֵינוּ, –
 
כֵּיוָן שֶסּוֹד גָּלוּי הוּא כִּי הָיִינוּ כְּבָר לִסְדֹם
וּבְלִי מֵשִׂים לַעֲמֹרָה דָמִינוּ
אָסוּר שֶהַמַּשְׂכִּיל דַּוְקָא בָּעֵת הַזֹּאת יִדֹּם
וְשֶשְּתִיקַת כְּבָשִׂים תִּסְכֹר אֶת פִּינוּ.
כֵּיוָן שֶשּוּב וָשוּב רוֹצֵחַ בַּעַל אֶת אִשְתּוֹ
וְאָב אוֹ אֵם אֶת יַלְדֵיהֶם טוֹבְחִים פֹּה,
כֵּיוָן שֶסּוֹבְלָנוּת יוֹם-יוֹם נוֹפֶלֶת בְּרִשְתּוֹ
שֶל גּ'וּנְגֶּל שֶטּוֹרְפָיו דָּמִים שוֹפְכִים פֹּה, –
 
כֵּיוָן שֶכָּל שָבוּעַ מַקְרִיבִים אָנוּ קָרְבָּן
לְמֹלֶךְ שְׂדוֹת הַקֶּטֶל בִּכְבִישֵינוּ,
כֵּיוָן שֶהוֹמוֹפוֹבְּיָה מֵמִיטָה בָּנוּ חֻרְבָּן
שוּב אֵין לַחְשוֹת אִם עַד עַכְשָיו הֶחְשֵינוּ.
 
כֵּיוָן שֶאִם הַהֶרֶג לְאַלְתָּר לֹא יְנֻצַּח
בִּידֵי אוֹכְפֵי הַחֹק בִּמְדִינָתֵנוּ
שֶעַל לוּחוֹת בְּרִיתָהּ נֶחְרַט מִזְּמַן הַ"לֹּא תִרְצַח"
גַּם הוּא פֹּה יִקָּבֵר כִּשְאַר מֵתֵינוּ, –
 
צָרִיך לוֹמַר גְּלוּיוֹת כִּי עֵת-חֵרוּם הִיא וּשְעַת-דְּחָק
וְאִם אֻמָּה זוֹ בְּחַיִּים בּוֹחֶרֶת
חוֹבָה הִיא לְשַנּוֹת כָּאן אֶת חֻקָּיו שֶל הַמִּשְׂחָק
וּלְאַמֵּץ לָהּ אֶתִיקָה אַחֶרֶת:
 
מֻתָּר וְאַף צָרִיךְ לִנְהֹג לְלֹא כָּל רַחֲמִים
בְּהֵעָדֵר-רַחֲמֵיהֶם שֶל אֵלֶּה
הַמַּפִּילִים כָּל יוֹם בֵּינֵינוּ עוֹד קָרְבָּן תָּמִים
בִּמְקוֹם לִמְצֹא עַצְמָם בֵּין כָּתְלֵי כֶּלֶא.
 
מֻתָּר וְאַף צָרִיךְ לִנְהֹג בְּלִי שֶמֶץ סוֹבְלָנוּת
בְּכָל אַחֵר, חָרִיג וְיוֹצֵא-דֹפֶן
כְּשֶהָאַחֵר הַזֶּה, בְּבִרְיוֹנוּת וְרַצְחָנוּת
הוֹפֵךְ חַיֵּי חַפִּים-מֵחֵטְא לְתֹפֶת.
 
מֻתָּר, וְאַף צָרִיךְ לִנְהֹג בְּרוּטָאלִית בָּעִמּוּת
שֶבּוֹ יָגֵן הַחֹק עַל חַסְרֵי-יֶשַע
כְּשֶבַּמְּדִינָה הַזֹּאת פּוֹשֶׂה סַרְטַן הָאַלִּימוּת
וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה מַרְעִיל הַפֶּשַע.
 
כִּי אִם נוֹסִיף לִשְמֹר, תְּמִימִים, עַל נִמּוּסֵי שֻלְחָן
בְּמִשְתְּאוֹת-הַדָּם שֶל קָנִיבָּאלִים
יִמְצָא עַצְמוֹ הָעָם הַזֶּה בְּיוֹם-זְוָעוֹת מוּכָן
לְהִטָּרֵף כָּלִיל בִּידֵי וַנְדָּאלִים.
 
וְדֶרֶךְ זוֹ, אִם עַל עֶבְרֵי פִּי פַּחַת לֹא תֻפְסַק
סוֹפָהּ שֶתּוֹלִיכֵנוּ גֵּיהִנּוֹמָה
וְכָל מַה שֶּבָּנִינוּ כָּאן סוֹפוֹ שֶיְּרֻסַּק
וְשֶכֻּלָּנוּ נִדַּרְדֵּר תְּהוֹמָה.
 
 
אהוד: אני בכל זאת חושב שבסדום המקראית היה המצב קצת יותר גרוע, וכי הסכנה האמיתית שבפניה אנחנו עומדים היא לא אנחנו אלא האוייבים שלנו.