קראתי את דבריך על דיכוי המרד של ענף אלקאעידה ברפיח במדור שלך "ממקורות הש"י..." [גיליון 471] – ולא יכולתי שלא להרהר בצביעות של ההנהגה של ערביי ארץ ישראל: באינתיפאדת 2000, שהתפשטה ביישובים הערביים בארץ, ובעיקר באום אל-פאחם, כשהסיסמה העיקרית היתה – "סוף למדינת ישראל", ואשר התבטא בוונדאליזם נורא ובאיום ממשי על אזרחים יהודיים ועל שוטרים.

באותם מאורעות נהרגו 13 אזרחים ערביים, ואזרח יהודי אחד – שנזרקה על רכבו אבן מהכפר ג'יסר א-זרקא. ישראל הקימה ועדת חקירה, היכתה על חטא, והמנהיגים הערביים לא חדלו מלשקץ את "הגזענות הישראלית".

חמאס הרג ברפיח ביממה אחת 24 אנשים, שחטאם זהה לחלוטין לחטאם של האזרחים הערביים שהתקוממו בשנת 2000, והנה – שקט! אף מנהיג ערבי ישראלי איננו מלין על הטבח, כי הרצח של אנשי חמאס (כמו של שאר המשטרים "ההומאניים" של ארצות ערב) הוא תמיד "כשר".

לעולם לא אבין את הדו-פרצופיות הזאת.

וכעת, למרות שאתה סולד מתודות – אני חייב להודות לך מקרב לב על התגובה הקצרה והקולעת לדבריו של אייל זמיר.

 ובאשר למאמר המלומד של יוסף אורן, שחלקו מכוון אל דבריי [גיליון 471] – תרשה לי להצטרף אליך, ולא להגיב.

שלך,

 משה גרנות

אהוד: אני מניח שזו לא פעם ראשונה שאתה מבין את האיפה ואיפה במזרח התיכון. אין כאן שום שאלה של צדק ושל משפט בעיני העולם ה"נאור" אלא רצון ערבי ומוסלמי להשמיד אותנו בכל הדרכים, ואני חרד מאוד לגורלה של המדינה היהודית-העברית הקטנה ישראל, כי מאז האינתיפאדה של שנת 2000, וכתבתי ואמרתי זאת כבר אז: יש לי הרגשה שמנסים לשמוט מתחת רגליי את הקרקע שעליה אני עומד ולהפוך אותי למיעוט במדינה העברית-היהודית האחת והיחידה שבעולם. ואני לא אצא בגלות, לעולם, למרות שאני מרגיש יותר ויותר את הפלסטיניזאציה של ישראל, אשר כל מי שמעז להתנגד לה, כמונו – מודבק לו תיכף ומיד התואר "גזען!" – זאת גם בעיני אלה הקובעים מיהו סופר בישראל. אביא לך דוגמה קטנה, שלחתי את ספרי האחרון, "ספר הגעגועים", לרבים מידידיי-לשעבר מקרב הסופרים הערביים בישראל. רק שניים-שלושה ענו, מהיתר לא שמעתי דבר, למרות שהספר עוסק כה רבות בתיאור הווי של יהודים וערבים בארץ. ולמיטב ידיעתי, איש מהם לא כתב על הספר בעיתונות הערבית-ישראלית.