"תל השומר"
אפריל 1975, מתוך היומן
 
21.4.75. תל-אביב, י' באייר תשל"ה, יום שני. חודש ימים לא כתבתי. הייתי חולה ועד לבית חולים הגעתי. כניראה שפעת חזקה במיוחד. ועדיין לא התאוששתי לגמרי. זה התחיל ביום ראשון, ה-30.3. במשך כל היום הייתי עסוק בתשובות לטלפונים לאחר שהעמדנו למכירה את שתי הדירות, זו של י. ושלי, כדי לקנות את הדירה בשמעון הטרסי 22 (אגב, היום טילפנתי ונודע לי כי נמכרה כבר). יומיים לפני כן, ב-28.3, נסענו לטבעון לבקר אצל הדודה אסתר, ביום שישי, ולקריית חיים. היה יום שמש קר ואני הייתי לבוש קל. גם הארוחה אצל אסתר היתה "מסוכנת" כרגיל. מי יודע כמה נגיפים הסתתרו בצלחותיה ובסיריה הלא נקיים.
לפנות ערב הגענו לקריית חיים וחשתי לא טוב. ניטל תאבוני. למחרת, בשבת לפני הצהריים, לקחתי את האופניים וטיילתי עד לחוף הים. סמוך לחוף, על משטח ביטון, הסטתי לרגע את מבטי מלפנים, וילדה קטנה עלתה על הגלגל הקדמי. אמנם נסעתי לאט, ולה לא קרה כלום, ואינני יודע אם הייתי אשם או לא, אך זה הוסיף להרגשה הרעה שלי. אחר-הצהריים ישנתי על כיסא נוח, בחוץ, בשמש, ונשבה רוח קרה. אך למחרת עדיין לא חשתי במחלה במשך כל היום. ורק בשעות הערב נתקפתי לפתע צמרמורת, בשעת ארוחת הערב (ניצה הדיילת אכלה איתנו). הלכתי לשכב. מדדתי חום, 38.5. וכך "הפסדתי" גם את פתיחת אגודת הסופרים שנתרחשה אותו ערב.
עדיין לא תיארתי לעצמי שהמחלה תימשך זמן כה רב. שכבתי עד סוף השבוע. מנהל עסקי דירות בטלפון. לוקח אקמול. אך לקראת סוף השבוע נשברתי. החום עלה מעל 39 מעלות. את האופציה של הדירה שעמדנו לקנות – ביטלתי. וביום שישי, ה-4.4, נסעתי לתל השומר, לביתן 30, מחלקתו של ד"ר סמרה, אשר לבקשת י. בדק אותי. הוא לא מצא דבר, ונתן לי סינטומציטין כלורו, תרופה די חזקה. גם לקח בדיקת דם. בשבת הרגשתי רע. הזעתי מאוד בלילות, וצמרמורת, וחום גבוה. והמיטה צרה, ו-י. בהריון בחודש שלישי – ישנה לילה אחד על הרצפה ולילה אחד על מיטה מתקפלת.
ביום ראשון שוב באתי לתל השומר,. עשו לי צילום ריאות וסינוס – ולא מצאו כלום. הרגשתי קצת השתפרה, וניסיתי לדחות את היכנסי לבית החולים, כה מדכא היה מראה החולים בפיג'אמות הכחולות והוורודות אשר יושבים ואוכלים בחדר הכניסה כמו בבית תמחוי. חזרנו הביתה. לקראת הערב שוב עלה חומי מעל 39 מעלות. נשברתי. ולמחרת סידרה יהודית את כניסתי למחלקה ובאה במונית ולקחה אותי לבית החולים. זה היה ב-7.4.
פשטתי בגדיי. לבשתי את הפיג'מה. בחדר עבד מזגן. כל אותו שבוע היה גדוש ימי חמסינים. וכאן [בדירה] את המזגן פחדנו לפתוח פן אצטנן. אך בבית החולים פעל עליי המזגן לטובה והוריד במקצת את חומי. י. אמרה: "יבוא איזה סטאג'ר וישאל אותך כמה שאלות על מחלותיך בעבר. זו פורמאליות בלבד." בבית-חולים, תודה לאל, לא הייתי מאז ניתוח התוספתן שלי בהיותי בכיתה א', ולבד מלילה אחד בחדר מיון לאחר התאונה בבית החולים בבאר שבע. וכך לא היה לי מושג על המצפה לי. שכבתי בחדר עם עוד שלושה גברים. שניים מהם חדשים כמוני, כך מסתבר. והנה עטו עלינו שני רופאים מתמחים, ואיש מאיתנו לא נמלט מבדיקה יסודית ביותר – דמים. אצבע עם כפפה בתחת. א.ק.ג. לחץ דם, הרחבת אישונים. רפלכסים. תיאור מפורט של כל המחלות הקודמות. ועוד ועוד. היתה לי הרגשה שכאן לא יפסיקו לענות ולדקור אותי. ובייחוד פחדתי פן ירצו לדקור בכבד. מה עוד שד"ר סמרה הפליט מדי פעם, בביקוריו – נמשיך בבדיקות.
וכך עברו כמה ימים. נכנסתי לשיגרה. מחוץ לבדיקות צואה ושתן היתה הבדיקה המכאבת היחידה – לקיחת דמים מדי בוקר. המתמחים עשו זאת בחוסר עדינות וכמעט לא הותירו לי ורידים בזרוע. לאחר יום לקחה י. על עצמה את הדבר, ובבואה מדי בוקר, לפני לכתה לעבודה [בבית החולים], היתה עושה זאת בצורה יוצאת מהכלל, ותמיד מצליחה, ואינה מכאבת. גם היתה מביאה את העיתון, ולחמניות טריות לכל ארבעתנו [בחדר] מדי בוקר.
עימי שכב סא"ל (מיל.) אלחנן קלינג, ממנהלי רוגוזין אשדוד, שחש ברע חודשיים לאחר התקפת לב. נהג דן בשם קציר, גם כן חולה לב. ומהנדס בשם שרגא, חולה אולקוס, עצבני עם חשש ללב. צריך היה לב חזק כדי שלא לחוש גם את הסימפטומים שלהם. ואצלי הדימיון עבד – כאבה עין שמאל – דלקת קרום המוח. פירפר הלב – לב. השתעלתי – דלקת ריאות. כאבו המותניים – דלקת זיהומית בכבד או באבר אחר. כאבו הרגליים מרוב שכיבה – טרומבוזיס. מדי לילה לקחתי גלולות שינה כדי לישון היטב, לאחר שבבית לא ישנתי טוב משך כמה לילות. איכשהו בעזרת פינוקי י. ואימא התגברתי על המזון הלא-טעים של בית החולים.
בשבוע הראשון של מחלתי הצלחתי לקרוא את "תוף הפח" של גראס. אחר כך נשברתי לכמה ימים. עיניי כאבו וראשי כאב בגלל החום, והקריאה נעשתה בלתי אפשרית. התאוששתי וקראתי לאט את "בטרם" של עלי שכטמן. ספר מצויין.
בית החולים הוא עולם מיוחד במינו. משהו שבין צבא ובית סוהר. למרות היחס הנאה של האחיות, והניקיון המופתי, והסדר. נזכרתי שוב ושוב ב"אגף הסרטן" לסולז'ניצין. הן כשהות בתנאי לחץ, אך, ובעיקר – מבחינת השיעור בשיוויון. כאן השיוויון האמיתי. וזה לקח מאלף, הומאני. וגם – של ענווה. כבוד לייסורי האדם. ואני עצמי חשתי כמין רוסאנוב מפונק שנקלע לפתע למחיצת חולים וזקנים. ויושב עימם לשולחן לאכול – ומי לא היה שם, וכובש גאוותך, ומסתגל, ולאחר כמה ימים נעשה חלק מן ה"חברה". מתאקלם.
היתה שם חיילת צעירה, יפה, שחרחורת, עגולת פנים וחיוורת, אשר דיברה על הכאבים שגורמים לה ההקרנות. ובחורה צעירה, טיפשה, נשואה ואם לשניים, שניסתה להתאבד ולקחה מאה עשרים וחמישה כדורי שינה ושכבה יומיים בלי הכרה. ומה שעבר עליה, כמו ב"הר הקסמים", לא עשה אותה חכמה יותר. לא היה פשר לסבלה. וכשניסיתי לדבר איתה היה זה כאל ספוג הקולט כל דבר, ללא משמעות. וכאשר התאוששה – דומה היה שתקפוץ למיטותיהם של החיילים הצעירים. וחייל צעיר, טירון, כחודשיים בצבא, אשר לאחר בהלה של שריפת אוהלו קיבל סכרת-נעורים, אך מהיותו בריון, אלוף קארטה, לא האמין לו אף רופא וחשבו אותו לארטיסט. וכך סבל ולא ידע ממה הוא סובל ואיש לא שעה לו, עד שערק ואביו לקחו לרופא פרטי ומיד הובהל באמבולנס לבית חולים במצב קריטי – כ-600 סוכר. והריהו עתה בבחינת נכה לכל חייו.
לאחר כיומיים הופיע זוג מוזר. ראיתי אותם עוד במכון הרנטגן, אליו הלכתי לצילום נוסף. נער בן 18, הנראה כבן ארבע עשרה, לא נורמאלי, מחייך כל הזמן. פנים נאים. עיניו כחולות. רזה. שרוי בשמחה מתמדת ומלא מרץ. ועימו מטפלת גמדה, המגיעה עד מעל למותניו, חבושה שביס לבן, עם גיבנת, עטופה היטב. ופנים לה קטנות, עכבריות ובהירות מאוד, ואין לדעת מה גילה. ודומה שגם היא "בוגרת" אותו מוסד. לשניהם נעליים חומות גבוהות. והבחור אינו מפסיק לשיר ולצעוק:
"או, מורה מורה... בן-ציון, בן-ציון. שמוליק ילד טוב. אירושלים של זאָב... אבא, אבא, אימא, אימא..."
וכך שעות ארוכות, ובלילה, ואינו מניח לישון. כשהוא יושב בבית השימוש, היא עומדת ושומרת ליד הפתח, וביוצאו הוא דוהר במסדרון המחלקה. והיא פונה לכל אחד כמתנצלת: "מה לעשות? משוגע. היה חודשיים בבאר-יעקב. הביאו אותו בגלל שלשול עם דם."
אך לאחר כיומיים-שלושה עזב, ואת חדרו, חדר ליחיד, ירש מנכ"ל משרד התחבורה דן חירם, שנכנס לבדיקות בעקבות התקפת לב לפני כחמש שנים. אמרנו בינינו כי לחדר יחיד בבית חולים בארץ זוכה משוגע או מנכ"ל.
וכך חלפו הימים. הבדיקות לא הראו דבר, לבד מכך שיש דלקת זיהומית בגופי. ואני משוכנע שהיה זה וירוס כלשהו, שפעת קשה במיוחד. החום ירד באיטיות מרגיזה, לעיתים ללא שינוי ניכר במשך יומיים-שלושה. טיילתי קצת בחוץ, להפעיל את רגליי המאובנות והכואבות. ממול למחלקה [עדיין בביתנים עם הגגות הגליליים ירושת הצבא הבריטי] – ביתן לטיפול יום. שם יושבים בכניסה חולי סרטן המחכים לתורם לזריקות. הדודה רבקה [ליפסקי] ז"ל קיבלה שם [בשעתה] טיפול. להסתכל על היושבים, כמו להתבונן בנידונים למוות איטי. נערה צעירה, ג'ינג'ית, על כיסא-גלגלים, קוראת עיתון בוקר. גבר צעיר יוצא, רועד כולו, בקושי הולך, נשען אל עמוד. איש מבוגר. מסודר. עם תיק נאה. כסוכן נוסע. מקדים לבוא בבוקר אל תחנתו האחרונה.
אצלנו בחדר יצא המהנדס ובמקומו הביאו חולה-לב זקן, האדון נקש, מעיראק. הוא לא אכל. ניסו לעשות לו אינפוזיה ולא הצליחו והוא החל להשתולל על מיטתו: "לא רוצה! לא רוצה!" – היינו כולנו במצב רוח שפוף במקצת, ומיהרו להוציא אותנו מהחדר, כשאליו רץ כל סגל הרופאים והאחיות. קשרו אותו למיטה והרגיעו אותו. וכשחזרנו כבר הועבר לחדר אחר ובמקומו בא יהודי קשיש, עולה מארגנטינה, עם כאב עז בביטנו, לאחר ניתוח אולקוס ישן.
מאחר והחום החל יורד אצלי בהדרגה, לא התנגד מנהל המחלקה שאצא לחופש בערב יום העצמאות, ה-15.4, לאחר שמונה ימים בבית החולים. הוא לא הגדיר את מחלתי אלא רשם – חום ללא סיבה. אך אני בטוח שהיתה זו שפעת חזקה.
הופעתי עוד לבדיקה נוספת ביום חמישי בבוקר, ה-17.4, ושוב הביתה. חשתי עצמי חלש מאוד. כעלה נידף. תוצאות הטיפול האנטי-ביוטי שנמשך כאחד-עשר יום. שוב לקחו דם לבדיקות ולמחרת, ה-18.4, שיחררה אותי י. באופן רשמי מבית החולים, ללא נוכחותי. עם הוראה לנוח מנוחה גמורה שבוע ימים ולחזור לבית החולים באם יעלה החום. ד"ר סמרה נתן בידי את הברירה להישאר או לחזור הביתה, ואני חשתי כי אם אישאר במחלקה במצב של חצי חולה וחצי בריא – אתנוון, כמו בסנטוריום, וכי מוטב להתאושש בבית.
אך היה לי די קשה בימים הראשונים בבית. אמנם החום היה נמוך, 37.4 בערב, ובבוקר רגיל, אך שעות של חולשה נוראה פקדו אותי וכבר חששתי מהתקפת לב. י. טענה שאלה היו מצבים של "היפו" – חוסר סוכר בדם, ולימדה אותי לשתות משקה מתוק, ולאכול בשעת חולשה – וזה תמיד עזר. תיאבוני שב אליי ודומה שכבר החזרתי לעצמי את ארבעת הקילוגרמים שהפסדתי במחלתי. היום יצאתי לראשונה לרחוב, לדואר.