התאבדותו של דודו טופז עוררה מיד את התגובה הפבלובית, לפיה אם אדם התאבד סימן שנעשה לו עוול, החברה הרגה אותו, הוא קורבן. ומיד יש אשמים – השב"ס, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט, התקשורת, החברה הישראלית כולה.

נתן את הטון ציון אמיר, פרקליטו של טופז, שבראיון מיליטנטי האשים את "הקניבלים", את "כנופיות הרחוב", את "צמאי הדם", את מי לא, בכך שהביאו למותו.

יש טעם רב בדבריו של אמיר על כך שמשפט צריך להתקיים בין כתלי בית המשפט ולא בתקשורת וברחוב. הוא רק שכח, שמי שהורידו את המשפט לרחוב הם אותם סלב-פרקליטים, עורכי דינם של שועי ארץ, שהוא הבולט שבהם, האצים רצים מאולפן טלוויזיה לתחנת רדיו כדי להשפיע על דעת הקהל ובעקיפין על השופטים, לא פחות מכפי שהם פועלים בין כתלי בית המשפט. ולא אחת אין הם מסתפקים בהגנה על מרשיהם, אלא גם משתמשים בתקשורת לרצח אופי כלפי מי שהתלוננו כלפיו, כמו רצח האופי שאמיר עצמו הוביל כנגד הנשים שהתלוננו על מרשו, משה קצב.

דודו טופז אינו קורבן. דודו טופז הוא פושע מסוכן ואכזרי, שאחראי לכמה מהפשעים החמורים ביותר שנעשו במדינה בשנה האחרונה. אין המדובר במעידה. כאשר תקף את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר ושבר את משקפיו, לפני כעשור וחצי, ניתן היה לומר על המעשה, חמור ככל שהיה, שנעשה ברגע של אובדן עשתונות ושליטה.

אולם כאן מדובר בפשע, שתוכנן בקור רוח מקפיא דם – שכירת חוליות פשע לתקיפה אלימה וחמורה של אנשים, שעלולה הייתה להסתיים במוות. אלמלא נתפס, אין לדעת לאן היה מגיע מסע הנקם של האיש.

אם יש מקום לביקורת על התקשורת, אין זה על טיפולה בפרשיית הפשע, אלא על פולחן האישיות שיצרה סביב האיש בשנות התשעים. האמת היא שגם אז, התנהגותו הייתה חייבת לעורר סלידה אצל כל אדם הגון. שיטתו הייתה השפלה וביזוי של אנשים, שלא לדבר על הבוז לאינטיליגנציה של הצופה, במרדף המטורף הפתולוגי שלו אחרי הרייטינג והפופולאריות הזולה.

בבית שלי, היתה לטלוויזיה הוראת קבע להזדפזף או להיסגר כשדיוקנו מילא את המרקע. (עם זאת, דווקא אהבתי את טופז הקומיקאי של אמצע שנות ה-80 עם "מושי והאורנג'דה", "שלום לך תקווה מה שלומך?" וכו').

הניסיון ליצור רהביליטציה לפושע, כיוון שהוא התאבד, ולצייר אותו כקורבן, חוטא לאמת. אין המדובר בקורבן. הקורבנות הם האנשים שהותקפו בידי שליחיו. איש אינו אשם במותו של טופז, זולת הוא עצמו, שכמו את פשעיו, גם את התאבדותו תיכנן בקור רוח, אולי כדי לזכות בעוד כמה רגעי תהילה ואמפתיה ולחסוך מעצמו שנים רבות וארוכות מאוד מאחורי סורג ובריח.

מותו של טופז מעורר צער. הגיע לו עונש חמור, אך לא עונש מוות. אבל טופז אינו קורבן, ויש לדחות את הקמפיין שמוביל ציון אמיר.

2. וירוס, סרטן ומגפות אחרות

הכינוי "וירוס" שהדביק משה יעלון ל"שלום עכשיו", הוא מכוער, מקומם, נמוך ונפסד. עם כל הביקורת שראוי להטיח ב"שלום עכשיו", וראוי להטיח ב"שלום עכשיו" ביקורת חריפה ביותר, יש לשמור על סגנון ענייני ומאופק בוויכוח הפוליטי בישראל, ובוודאי שיש לשלול מכל וכל ביטויים קיצוניים המשווים יריבים פוליטיים לחיידקים ולמחלות – ביטויים היוצרים להם דה-הומניזציה, שהיא הרבה יותר גרועה מדה-לגיטימציה.

כאשר אני שומע ביטוי כמו "וירוס" על יריב פוליטי, עורי נעשה חידודין חידודין, באשר ביטוי זה זורק אותי למחוזות אפלים וחשוכים. ביטוי זה מזכיר לי ביטויים כמו "סרטן בגוף המדינה", כמו "ערפדים" ועוד ביטויים נוראיים, אותם אנו שומעים מידי יום ביומו כלפי המתנחלים. אופס... אני מצטער, התכוונתי "המתנחבלים".

התבטאותו של יעלון מקוממת, אך מקוממת שבעתיים אורגיית הצביעות, ההתחסדות, הצדקנות והזיוף שבסערה הציבורית שעוררו דבריו. איך הפך יעלון באחת שק חבטות של כל בעל עט ומיקרופון, ביום שידורים מיוחד ל"הכה ביעלון ככל יכולתך," שרק התאבדותו של דודו טופז הביאה לעצירתו. איזו שנאה, איזה בוז, באיזה סגנון השתלח בו, למשל, יוסי שריד ב"הארץ", אותו שריד שביטויים חמורים יותר הם מנת חלקו מידי יום ביומו.

אכן, דבריו של יעלון ראויים לגינוי, אך כששמעתי את עדת הצדקנים לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של המלך ינאי לאשתו שלומציון, ערב מותו: "אל תתייראי מן הצדוקים ולא מן הפרושים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס." מגיפת הצביעות מזיקה לא פחות מהווירוס והסרטן.

יעלון ראוי לגינוי לא רק על סגנון דבריו, אלא גם על עצם התרועעותו עם הפייגלינים. איזה מסר מעביר הרמטכ"ל לשעבר, כאשר הוא מתחכך עם קבוצה פנאטית המסיתה לסרבנות בצה"ל? ארגוני הסתה לסרבנות, דוגמת "יש גבול", "מנהיגות יהודית", "האומץ לסרב" ושכמותן, הן מחוץ לתחום. עליהן להיות מוקצות מחמת מיאוס. אין לאדם הגון מה לחפש בדל"ת אמותיהן. לגיטימציה לתנועות אלו, כמוה כלגיטימציה לסרבנות.

בכתבות אודות יעלון בעקבות דבריו, תהו כמה כותבים מדוע יעלון רצה להישאר רמטכ"ל שנה רביעית, אף שידע שבשנה זו תתבצע ההתנתקות, אם הוא כה התנגד לה? מי ששואל שאלה כזו, מעיד על עצמו שאין לו מושג במהות הדמוקרטיה ותפקיד הצבא בתוכה. יעלון התנגד להתנתקות והזהיר מפניה במקומות שצריך (והמציאות הוכיחה שהוא צדק), אך כמפקד הצבא היה עליו לבצע את המטלה, כשזו הוטלה על צה"ל, בדיוק כפי שנדרש מכל קצין וחייל, ללא קשר לעמדתו הפוליטית.

3. לאמץ את רעיון החרם

ניב גורדון, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון, פירסם מאמר ב"לוס אנג'לס טיימס" ובו הסתה פרועה נגד מדינת ישראל וקריאה לעולם להטיל עליה חרם.

אוניברסיטת ב"ג גינתה את הטינופת בחריפות, אבל לא עשתה את הצעד המתבקש – לפטר אותו. הטינופת ימשיך לקבל שכר ממשלם המסים במדינה שהוא לוחם נגדה וקורא להחרים אותה, ימשיך לעבוד במוסד אקדמי של אותה מדינה והחמור מכל – יחנך צעירים וילמד אותם את משנתו החולנית המעוותת, משנת האוטו-אנטישמיות.

נשיאת האוניברסיטה תירצה, בראיון לרשת ב', את המשך העסקת הטינופת ב"חוקי הקביעות בישראל". טוב שלפחות לא תירצה את החידלון הזה ב"חופש הביטוי" או "החופש האקדמי", דוגמת שתיקת ממשלת שבדיה אודות עלילת הדם האנטישמית. אך גם חוקי הקביעות הם תירוץ. אדרבא, שתפטר אותו, והנושא ייבחן בבית המשפט. חשוב שהחלאה יפוטר בפועל, אך בעצם ההחלטה על פיטוריו יש אמירה חשובה, גם אם בית המשפט יפסוק, חלילה, אחרת.

יש לאמץ את הרעיון של הטינופת – חרם, ולהטיל אותו עליו. האיש הזה לא צריך למצוא מקום עבודה. האיש הזה לא צריך למצוא מנוח לכף רגלו בתוכנו. איש כזה צריך להיות מוקצה מחמת מאוס בחברה הישראלית.

על הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמנצלים אותה כדי להחריבה מבפנים.