מאת שמואל יריב
הוצאה לאור "צבעונים" 2009, 214 עמ'
 ת"ד 6888 מבשרת ציון 90805, טלפון 02-5700996
תשעה הסיפורים שבקובץ "גבר אישה גבר" של שמואל יריב הם בעלי עוצמה מוזרה וכמו מפתה את הקורא להשתתף בחטא בזמן הקריאה, הם נטויים על הגבול שבין אהבה הומוסקסואלית לאהבה "רגילה" שגם היא בעלת נפתולים ועלילות מסעירות ולא מקובלות, ולעיתים מעורבת, שני גברים ואישה אחת והיחסים הארוטיים גם בין הגברים ("זר פרחי קמליות").
שמו של המחבר, שמואל יריב, אינו מסגיר הרבה על אודותיו. נכתב רק שהוא נולד במושבה בשרון, למד ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים. ולפי זמנן של עלילות הסיפורים ניתן לשער שהוא כיום כבן שבעים וחמש לערך.
אחטא לאתיקה במה שאוסיף ואומר עכשיו – שמואל יריב הוא בן למשפחת שטרייט המפוארת מפתח תקווה, אביו היה הסופר והמסאי שלום שטרייט, בכוונה אינני מוסיף פרטים נוספים, ורק אומר שעם הופעת קובץ סיפוריו – נוסף עוד סופר בשל ומרתק ובעל עוצמה וכושר שיוט בלתי רגיל בזרמי מעמקים ובארוטיקה, סופר קצת מורבידי – למשמרת הסופרים הפתח-תקוואית ("המאפייה הפתח-תקוואית" בלשונו של גרשון שקד ז"ל) אף כי רוב סיפוריו אינם על רקע המושבה אלא רובם ירושלמיים.
כדי לתת לקורא מושג על עולם הנושאים של הספר אתן את איפיונם התמציתי על הכריכה מאחור:
קשר אינטלקטואלי בין אישה בת שישים ובין משורר צעיר הופך לאהבה דרמטית בסיפור "החמצה". ב"ערן השני" בחורה מחפשת את הגבר שיעשה לה ילד דומה לקצין חלל-צה"ל שאהבה נפשה. גיבור "חיוך של מלאכים" הוא יתום הנמלט מהאוויר העכורה שהשליטה בחייו אימו האלמנה, ומפתח תלות בחבר המלמד אותו את סודות החיים. "זר פרחי קמליות" הוא סיפור אהבתם לאישה אחת של סטודנט צעיר ואיש רדיו מזדקן. הנאהבים בסיפור "מצלע איש" הם פרח כמורה פולני וסטודנטית ישראלית. ב"בובת חרסינה" נהג מונית מתאהב בנוסעת, אישה מוכה משכילה. "המסע עם גדעון" הוא סיפור אהבתו של הומוסקסואל פעיל בתנועת שלום עכשיו לקצין הממתין למשפט על התעללות בפלסטינים.
איני מכיר אישית את שמואל יריב, ונדמה לי שראיתי אותו רק ערב אחד רגעים אחדים בחברת ידידה משותפת בירושלים לפני כחמישים שנה, אבל אתרכז בסיפור אחד מהקובץ, שדווקא אינו מוזכר על כריכתו, "כלניות", והוא מעין סיפור מפתח לאישיותו של הסופר רק כפי שהיא מצטיירת מתוך סיפוריו ומתקיימת כמין סיפור-על בכולם – ממש כשם שהסיפור הנהדר של יהושע קנז "מומנט מוסיקלי" הוא מעין סיפור-מפתח דמוי-אוטוביוגראפי למרבית יצירתו, וזאת הייתי כותב גם אלמלא היכרתי את קנז זה יותר מחמישים שנים, שהרי בת דודו היפה ורדה גלס היתה אהבת חיי בתקופה אחת בנעוריי.
 
הסיפור הקצר "כלניות", המסופר בגוף ראשון, מתאר זיכרונות של ילד במושבה, שיחד עם אחותו (נחשו מיהי!) וההורים נוסע לתל אביב לראות את ההצגה "מסעות בנימין השלישי" בתיאטרון "אוהל", הצגה שבה משחק מאיר מרגלית בתפקיד בנימין השלישי, ויעקב שחורי (אביו של פרופ' רן שחורי) בתפקיד סנדרל, בן-זוגו למסעות.
 
הימים ימי שלטון האימפריה הבריטית בפלסטינה, ואני, הילד הקטן, יליד מושבת ביל"ויים [כאן לא דייק, פתח-תקווה מעודה לא היתה מושבת ביל"ויים ואפילו קדמה להם. – אב"ע], יושב באולם התיאטרון שבלב העיר העברית הראשונה, משתוקק להיגאל ולראות בגאולתם של עשרת השבטים ובעלייתם לארץ ישראל עם שאר פזורי עמנו. (שם. עמ' 123).
 
ביוצאם מן האולם מתברר שהבריטים הטילו סגר, אז קראו לכך עוצר, על תל אביב. השנה היא 1946 לערך. מאחר שהתחבורה שותקה, נאלצת המשפחה לצאת במסע רגלי לבית מלון שבקושי נמצאו להם בו מקומות לינה. ברחובות מסתובבים פטרולים של חיילים בריטיים, רגליים ובמכוניות. וההמשך –
 
יפות כל כך נראו בעיניי כומתות החיילים. ובמיוחד נמשכתי לצבען האדום שהזכיר לי פרחי כלניות. יפים כל כך נראו בעיניי החיילים הצעירים ששער זהוב קצוץ ועיניים כחולות בצבצו מתחת לכומתותיהם.
הייתי ילד שמנמן וכבד תנועה. כמעט לא היו לי חברים, כיוון שילדי המושבה ראו בי עוף מוזר. לא הייתי מסוגל להשתתף במשחקי הבנים, כי בדרך כלל הם לוו בריצות. רציתי להיות חייל עם כומתה אדומה. רציתי להתחבר לחיילים הבריטים החזקים. רציתי להיראות כמו החיילים שהסתובבו ברחובות המושבה שלנו. יראתי מפניהם ושאפתי לקרבתם. לא הכרתי צבא עברי. ליהודים לא היה צבא. הכרתי בחורים צעירים מבני המושבה ששירתו בהגנה, בפלמ"ח, באצ"ל או בלח"י, אבל הם לא נראו כמו חיילים. הם נחשבו לטרוריסטים, ללוחמי מחתרת או לפורשים. הם לא לבשו מדים אלא בגדים מרופטים, גם לא חבשו כומתות אדומות. כל אחד מהם היה עסוק בענייני פרנסה, ולולא הרכילות במושבה שגילתה טפח מפעולותיהם המחתרתיות, לא הייתי מקשר בינם לבין פעילות צבאית. הם לא היו יפים בעיניי ולא שאפתי להידמות להם. בכל ערב התפללתי לאלוהים שבשנתי יהפוך את גופי העגלגל לגוף תמיר, שרירי וחסון כגוף של חייל בריטי. גם התפללתי לאלוהים שיעניק לי אומץ, קשיחות ולב אכזר כראוי לחייל בריטי. על משכבי בלילות חלמתי שאני משרת בצבא הוד מלכותו וחובש כומתה אדומה." (שם, עמ' 124-125).
 
חיילים בריטיים עוצרים ברחוב התל-אביבי את המשפחה, יחד עם רבים אחרים, לשם זיהוי. ההורים מזהירים את הילד מפניהם. לעיתים הם נוהגים שיכורים ודורסים הולכי-רגל על המדרכות. פגיעתם רעה. וההמשך –
 
אבא ואימא עמדו בתור. אחותי נצמדה אליהם. אני נטשתי אותם, צעדתי לעבר הטנדר וממרחק מה נפנפתי בידי בברכת שלום לעבר החיילים שבתוכו. תחילה הם הסתכלו בי בחשדנות, וכמה מהם אף הרימו את כלי נשקם לעברי. אלא שחיוכי כבש את ליבו של אחד החיילים והוא סימן לי בידו להתקרב אליו. כשהתקרבתי חשתי בצחנת האלכוהול שעלתה מפיות החיילים. אחת מידיו של החייל אחזה במעקה הטנדר. למרות הריח האיום הצמדתי את שפתיי לידו ונישקתי אותה. כנראה, הדבר מצא חן בעיניו, כי הוא פתח את פיו ואמר משהו באנגלית. המילה היחידה שידעתי לענות לו היתה יֶס. הוא ליטף את שער ראשי, ואני שבתי ונישקתי את ידו. רציתי לחבוש את הכומתה שלו ולא ידעתי איך לומר לו. הצבעתי באצבעי על הכומתה והנחתי את כף ידי על ראשי. כנראה, הבין את כוונתי. ייתכן שמישהו מחבריו הבין. כולם החלו לחייך לעברי ולשוחח זה עם זה, מצביעים עליי ועל הכומתות שעל ראשיהם. אילו הייתי עומד לידם עוד דקה אחת, ייתכן שהייתי זוכה לחבוש כומתה אדומה. אלא שבאותו רגע קרבה אליי אימא וגררה אותי משם בכוח. כשסובבתי את ראשי ראיתי את החייל שלי מנפנף לעברי בכומתתו. (שם. עמ' 126)
 
ומאוחר יותר, בלילה, בחדר במלון, כשבחוץ רעש מכוניות וחיילים בריטיים:
 
...בשנתי חלמתי שאני חייל בצבא הבריטי, שאני חובש כומתה אדומה, שמפקדי הוא החייל שליטף את ראשי, על כתפיו דרגות זהב ולראשו מצחייה מלכותית אדומה. אנחנו נמצאים ביבשת ההודית וצועדים לעבר נהר הסמבטיון. "התעודדו, אחיי, בני עשרת השבטים!" צעקתי מתוך שינה. "בקרוב יגיע אליכם צבא הוד מלכותו, יגאל אתכם מעולו של הכובש מלך אשור, ואני אוליך אתכם לארץ אבותינו, לארץ ישראל!"
אבא שמע את צעקותיי, ניגש אליי וטילטל את זרועי. "קרה משהו? אתה לא מרגיש טוב?"
"אבא," עניתי לו. "אילו לא היית מעיר אותי, הייתי מצליח לגאול את בני עשרת השבטים ולהוליך אותם לארץ ישראל. עמדתי עם חיילי הצבא הבריטי על חוף נהר הסמבטיון. חיכינו לליל שבת, לרגע שיירגע הנהר ונוכל לחצות אותו ולשחרר אותם." (שם, עמ' 127).
 
זהו סיפור נפלא בעיניי, מושך, מזעזע וגם מכמיר את הלב. הוא כאילו סיפור של "בגידה" אך מובנו עמוק הרבה יותר. ממש קלאסיקה.
אולי אני קצת מגזים משום שהתקופה המתוארת מצטיירת לי גם כחלק מזיכרונות ילדותי ונעוריי, ואני אינני צריך להמחיש לי אותה רק מבעד לתיאורים המופיעים בטקסט של הסיפור.
וחוץ מזה הרי המחבר נולד בפתח תקווה ובית אביו שלום שטרייט היה הבית הספרותי של אסתר ראב הצעירה ושם פגשה את אשר ברש ויעקב רבינוביץ; וברש עצמו הלא כתב רומאן-מפתח על שני האחים, שלום וישעיהו שטרייט, בשם "גננים"; שלא לדבר על כך שבני המשפחה השאירו יומנים וסיפורים מרתקים. כך יעקב יריב, בנו של ישעיהו שטרייט, הוציא במהדורת חוברת את יומן אהבתו של אביו לנכדתו של יואל משה סלומון, ברכה סלומון, שהיתה לימים אימו של יעקב. ובגיליון 455 מיום 22.6.09 של המכתב העיתי הבאנו את יומנה של ברכה סלומון, חברתה של אסתר ראב, ודודתו של שמואל יריב.