ההיסטריה הציבורית סביב עלילת הדם האנטישמית של עיתונאי שבדי, מוזרה מאוד. למה מה קרה? מה יום מיומיים? במה שונה עלילת הדם הזאת מעלילת "הטבח" בג'נין? ובמה היא שונה מעלילת ה"ג'נוסייד" במבצע "עופרת יצוקה"? במה היא שונה ממסע ההסתה האנטישמי המציף את מדינות אירופה ואת האוניברסיטאות בארה"ב בשנים האחרונות, שפתאום יצאנו מאדישותנו ואנו נסערים כל כך?
אם התגובה החריגה תעלה על סדר היום הציבורי את סוגיית ההסתה האנטישמית והצורך להילחם בה, מעז ייצא מתוק. חוששני, שבסך הכל מדובר בהיסטריה תורנית, בין היסטריית יעלון והיסטריית טופז לבין ההיסטריה הבאה. קצת נצעק, קצת נזדעזע, קצת נתלחם ונאיים, קצת ננפח שריר ונשוב לאדישותנו.
מסע ההסתה מחייב התייחסות ישראלית רצינית הרבה יותר. רצינית יותר מהשיתוק האדיש המאפיין אותנו. רצינית יותר מהתגובה האווילית במקרה זה.
כיוון שעלילת הדם בשבדיה אינה חריגה, וכפי שאנו מבינים שחובה להגיב עליה, כך חובה להגיב על מסע ההסתה המתמשך כולו – האם נתחיל לאיים על כל אירופה? האם נריב עם כל העולם? האם נחרים את בריטניה, שההסתה נגד ישראל בתוכה, מרקיעה שחקים? האם נהיה ברוגז עם ספרד, עם צרפת, עם גרמניה? מה נותנת, חוץ מכמה כותרות מתלהמות, הקפאת רישיונות לעיתונאים שבדים? שלא לדבר על העצומה ההזויה להחרים את "איקאה"... שבתוך שעות ספורות חתמו עליה אלפי גולשים ברשת... האם מישהו חושב באמת שהשטויות הללו מסייעות במשהו לאינטרס הישראלי ולמלחמה באנטישמיות?
עלינו להבין שמדובר במלחמה. ובמלחמה, יש לפעול בקור רוח ובשיקול דעת, לא להשתולל ולעשות שטויות. המלחמה – היא על דעת הקהל בעולם. הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, פועלים בשיטתיות, בעקביות, במקצועיות, לאורך שנים רבות, במלחמה ליצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל. כאשר לאחר אוסלו ביטל סגן שר החוץ יוסי ביילין את כל פעילות ההסברה במשרד החוץ, כיוון "שכאשר המדיניות נכונה אין צורך בהסברה," הפלשתינאים המשיכו במלוא העוצמה בתעמולתם הארסית. להם אין מגבלות של אמירת אמת – הם לא יבחלו בשום דבר שקר ועלילה נגד ישראל.
ואנחנו? במקום להשיב מלחמה שערה, מגמגמים.
עלינו להבין שאנו במלחמה. אמצעי הלחימה במלחמה הזאת הם הסברה, תקשורת וחינוך. כמו הפלשתינאים, כך גם אנחנו צריכים לחרוש את כל אירופה, לשטוף את כל מערכות התקשורת, לכתוב בכל עיתון, להקים תאים פעילים בכל קמפוס, להופיע בכל בית ספר.
עלינו לראות בכך משימה לאומית, המחייבת משאבים רבים של מדינת ישראל והעם היהודי, וגיוס מיטב המוחות והכוחות בישראל וביהדות העולם למטרה זו.
ההסברה צריכה לפעול בשני אפיקים: א. הסברה על צדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל. ב. מתקפת נגד על האנטישמיות והאנטישמים.
האפיק הראשון מחייב אותנו להפסיק להתבייש בכך שאנו הצד הצודק בסכסוך המזרח תיכוני. עלינו להסביר בגאווה ובראש מורם את זכותנו הטבעית וההיסטורית, את צדקת מלחמתנו, את ההיסטוריה האמיתית של הסכסוך, את יופייה של מדינת ישראל והישגיה הרבים על אף הצורך להיאבק תדיר על עצם קיומנו. עלינו להציג לעולם את האמת על שורשי הסכסוך מיומו הראשון ועד היום – סירובם של הערבים להשלים עם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. להציג את דרך התוקפנות, הדמים והטרור המופנה כלפי המדינה מיום הקמתה ושנות דור טרם הקמתה.
האפיק השני מחייב אותנו לחשוף את השקר, לחשוף את השקרנים, לחשוף את דרכי המימון שלהם ואת מניעיהם. עלינו להציג לעולם את חוסר הדמוקרטיה, את דיכוי האישה, את הגזענות של המדינות העומדות מאחורי המסע. עלינו לגנות את תומכי הטרור באשר הם. ובעיקר – עלינו לנפץ את שקר האבחנה בין אנטישמיות, אנטי ציונות ואנטי ישראליות. מאז השואה, המונח "אנטישמיות" אינו פוליטיקלי קורקט. אבל האנטישמיות עצמה דווקא כן. והיא מרימה את ראש תחת הכינוי "אנטי ציונות". לכאורה אינה נגד היהודים, "רק" נגד מדינת היהודים, נגד זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מרטין לותר קינג, בחושו הנבואי, הגדיר כבר לפני למעלה מ-40 שנה את האנטי ציונות כשם קוד לאנטישמיות.
ישנה ברית בלתי כתובה בין הימין הרדיקלי הניאו-נאצי לבין השמאל הרדיקלי בקמפיין האנטישמי בשירות הפלשתינאים. ואין לזלזל כלל בהשפעתם על דעת הקהל העולמית.
את המלחמה הזאת עלינו לנהל במקצועיות וביסודיות, לא בשליפות מביכות נוסח התגובה על עלילת הדם בשבדיה. במלחמה הזו עלינו ליזום ולתקוף, ולא רק להגיב ולהתגונן. לצד המערכה ההסברתית, יש לנהל גם מערכה משפטית – להגיש תביעות דיבה בסכומי עתק נגד כל משמיץ ומסית.
עקב אכילס שלנו במערכה הזו, היא התופעה הקשה והמבישה של האוטו-אנטישמיות. למרבה הצער, כל אותם אנטישמים יכולים להתהדר שחבריהם הטובים ביותר הם יהודים וישראלים. ואכן, בין מובילי המערכה קיימים לא מעט יהודים וישראלים הלוקים באנטישמיות עצמית.
בשבוע שבו התפרסמה עלילת הדם בשבדיה, התפרסם ב"לוס אנג'לס טיימס" מאמר של מרצה באוניברסיטת בן גוריון, המסית את העולם להחרים את ישראל. יש למישהו ספק איזו רשימה גרמה לנו לנזק גדול יותר? אבל קל לנו יותר להשתלח בממשלת שבדיה שאינה מגנה את הפרסום, מאשר נגד ממשלתנו המעסיקה את הנבל המנוול.
האם מישהו יופתע, אם ביום ו' הקרוב, נקרא בתחתית עמוד 2 ב"הארץ" את קריאת "גוש שלום" לחקור באומץ וביושר, בלי לטייח, ללא מורא וללא משוא פנים, את הפרסום בעיתון השבדי? האם מישהו ייפול מהכיסא, אם גדעון לוי ימצא באזור הדמדומים שלו עדויות "לכאורה" המחזקות את העלילה? ואולי נקרא עצומה של "אנשי רוח" הקוראים ללמד בבתי הספר גם את ה"נראטיב השבדי"?
כן, תופעת האוטו-אנטישמיות תפריע מאוד במערכה נגד האנטישמיות, אך אסור לנו לתת לה לרפות את ידינו. המערכה הזו היא אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר. איננו עם לבדד ישכון. אנו זקוקים לתמיכת דעת הקהל העולמית. אני מאמין שרוב בני האדם הם אנשים הגונים. אם דעת הקהל בעולם החופשי תיחשף לאמת, היא לא תסחף אחרי השקר.
 
אהוד: קח בחשבון שיש לנו שר חוץ שהוא בבחינת שור נגח. גם כשהוא אומר אמת, הוא גורם נזק כמו פיל רוסי בחנות חרסינה.
 
 
2. התשוקה לגולן
בימים אלה, בהם אנו מותקפים בקמפיין מתוזמר היטב סביב פרסום חדש שמטרתו לקעקע את זיקתנו לגולן, אני רואה לנכון לשתף את הקוראים בשני מחקרים רציניים של שני חוקרים רציניים; מחקרים המעידים על המקום המרכזי שהגולן תפס בדרכה של הציונות, אף שלא היה בכוחה המדיני להביא להיותו חלק ממדינת ישראל.
המחקר הראשון הוא של ד"ר משה יגר, מחשובי המזרחנים בישראל, חוקר יסודי ומעמיק, ולשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק ושגריר ישראל בשבדיה ובצ'כיה. המחקר פורסם החודש תחת הכותרת "האם הגולן הוא חלק מישראל?", בגיליון 20 של כתב העת "כיוונים חדשים", כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות, בעריכת אלי אייל.
המאמר, שנפתח בסקירת רקע קצרצרה על רכישת אדמות רחבה בחורן בידי הברון רוטשילד, ההתיישבות היהודית בגולן בתקופת העלייה הראשונה, והתארגנויות להתיישבות בגולן בתקופת העלייה השנייה (של אנשי "השומר"), מתמקד במאבק המדיני שניהלה ההסתדרות הציונית להכללת הגולן ודרום לבנון (מן הליטני ודרומה) במנדט הבריטי על ארץ-ישראל, שנועד לממש הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל, ויותר מכך – בהמשך המאבק אחרי קריעת הגולן ומסירתו למנדט הצרפתי על סוריה.
על המסמך של ההסתדרות הציונית שהוגש לוועידת השלום בפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה ושוב בוועידת סן רמו, שקבעה את הגבולות בין המנדט הבריטי והצרפתי, בו הסבירה את הזיקה היהודית לגולן ואת חשיבות הגולן לארץ-ישראל, כתבתי לפני שבועות אחדים במאמרי "כפליים" (12.6.09).
מחקרו של יגר מרחיב בהמשך המאבק אחרי שמאמצי ההסתדרות הציונית לא עלו יפה, והגולן סופח למנדט על סוריה. מסתבר, שהתנועה הציונית לא השלימה עם רוע הגזירה, ולאורך כל התקופה שעד הקמת המדינה נאבקה לשינוייה.
המאבק נשא שני פנים – ניסיונות לרכוש קרקע וליישב יהודים בגולן ומאבק מדיני. בראש המאבק עמד נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, שנלחם על הנושא ללא לאות. דווקא ויצמן, איש הקו המתון בהסתדרות הציונית (קו שהיה הגורם העיקרי למהפך בהסתדרות הציונית, שהעלה לראשה את תנועת העבודה בראשות בן גוריון, שהיתה אקטיביסטית הרבה יותר) לא ויתר והמשיך לשלוח משלחות, להעלות את הנושא בפני מדינאים בריטיים וצרפתיים, לכתוב מסמכים ולנסות לשנות את המציאות. למאבק זה היו שותפים גורמים נוספים דווקא מהזרמים המתונים יותר, כמו אנשי "הפועל הצעיר", ואישים כארלוזורוב ומשה שרת (אף ששניהם היו מסוייגים מהמקום המרכזי בסדר העדיפויות שניתן לגולן והעדיפו להתמקד בעבר-הירדן המערבי).
אחד ההישגים המדיניים החשובים במאבק זה, היה הצלחתו של דוד בן-גוריון, מזכ"ל ההסתדרות והמנהיג העולה של תנועת העבודה הציונית, להעביר בוועידתה של מפלגת הלייבור ב-1921 החלטה נגד ניתוק הגולן ודרום לבנון מארץ-ישראל. הוועידה הביעה צערה על "קריעת החורן מארץ-ישראל בגלל תחרות אימפריאליסטית בין בריטניה לצרפת," וקראה לממשלת בריטניה "לשים קץ לחלוקה הבלתי טבעית והמזקת של הטריטוריה של המנדט הבריטי ולבצע את האיחוד של ארץ-ישראל המזרחית והמערבית." ב"עבר-הירדן המזרחי" – הכוונה היא לגולן ולחורן. שעבר-הירדן המערבי – היום ממלכת ירדן, היה באותה תקופה חלק מהמנדט, ורק כעבור שנה, בספר הלבן של צ'רצ'יל, הוצא מהשטח המיועד למדינה היהודית.
בשל קוצר היריעה לא ארחיב בפירוט העדויות המעניינות במאמר. אזכיר רק שני סיפורים מעניינים. האחד – יוזמה של שאול מאירוב (לימים אביגור), איש קבוצת כינרת ומראשי ההגנה, בשנת 1935, ליישב על אדמות פיק"א בחורן קבוצה של צעירים יהודים מסוריה ולצרף אליהם קבוצה של יהודים שעלו מסוריה לארץ-ישראל. מאירוב עצמו התכוון להצטרף אליהם ולהתיישב בחורן. היוזמה המעניינת הזו נועדה להתמודד עם התנגדותה הנחרצת של צרפת לכל התיישבות ציונית בגולן ובחורן. מאירוב העריך, שאם מדובר באזרחי סוריה המנדטורית, ניתן יהיה לעקוף התנגדות זו.
סיפור מעניין נוסף הוא מאבק שניהלו אנשי "הפועל הצעיר" מנהלל, בראשות שמואל דיין, שפעלו רבות למען רכישת קרקעות והתיישבות יהודית בגולן ובחורן, נגד יוזמה בשנת 1924 לחילופי שטחים – יישוב ערבים שיפונו מאדמות שנרכשו ליד כפר תבור, על אדמות פיק"א בחורן, שבלאו הכי הצרפתים לא איפשרו ליהודים ליישבן. "תהיה זו שגיאה ליישב ערבים על אדמה שהיא כבר שלנו... והיא משמשת גם יתד ופינה לאחיזתנו הלאומית בעבר הירדן הסורי."
 בסופו של דבר הם הצליחו לסכל את היוזמה. במכתב ששלח נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן לשמואל דיין ב-1951, הוא הזכיר את המאבק הזה: "בצדק ראיתם בפעולה זו אסון לאומי במלוא מובן המילה... הצלחתי לבטל את רוע הגזירה... הודות לפעולה משותפת זו, של כמה מחבריך ושלי, נשארנו עד היום בעלי קרקעות בעבר הירדן."
במאמר ציטוטים רבים ומעניינים לאורך כל התקופה, עד דברים בנדון של בן-גוריון באוגוסט 1947, סמוך להחלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
האם התשוקה הזו לגולן היתה רק נחלתה של ההנהגה המדינית וההתיישבותית של היישוב, או גם של הציבור הרחב? על שאלה זו ניתן להשיב באמצעות מחקר אחר, שנכתב כבר לפני 4 שנים אך רק בשבועות האחרונים הגיע לידיי, מחקרו של הגיאוגרף וחוקר ארץ-ישראל יהודה זיו, לשעבר ראש מדור ידיעת הארץ בצה"ל: "'כבשנו את החרמון' – אל ראש החרמון בשלהי תרע"ט 1919". המאמר עוסק בטיול מעניין לחרמון בדיוק החודש לפני 90 שנה.
לתמהים מה מיוחד כל כך בטיול לחרמון, כדאי לזכור שבאותה תקופה הטיולים נעשו ברגל או על גבי פרדות וסוסים, בדרכים בלתי סלולות, ואין להשוותם לטיולים של ימינו. טיול שנתי של תלמידי גימנסיה הרצליה באותן שנים ארך שלושה שבועות(!). רק כך ניתן להבין איזו הרפתקה הירואית היא טיול כזה, העפלה אל שיא החרמון.
בראשית המאמר, זיו מתאר טיולים וניסיונות העפלה לחרמון עוד של בני מושבות העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. הוא מצטט דברים שכתב משה סמילנסקי אחרי ניסיון, שלא עלה יפה, להעפיל לפסגת החרמון בשנת תרס"ד, 1904: "'שלום, החרמון! שלום, החרמון!'. מבחר חלומותינו, מקסם חזיונותינו ביהודה הפרוזאית! הנה אנחנו חונים לרגליך, והרינו הולכים ממך והלאה. עוד זמן מה נראך בשיבת ראשך – ואימתי נראך עוד, סבא?"
על הניסיונות הללו כותב זיו: "אין פלא שמראשית חידושו של היישוב העברי בארץ-ישראל היה החרמון מושא התרפקות וכמיהה – אם בשל איזכוריו במקורותינו מימי קדם ואם בשל כיפת השלג שלו."
המאמר מתמקד בטיול ב-1919, בו השתתפו 28 מטיילים, חלקם מורים ומחנכים וחלקם בני נוער. הם העפילו, רכובים על סוסים ופרדות, בהדרכת המוכתר הדרוזי של כפר שיבא שלמרגלות החרמון, אל שיא החרמון, שם הניפו את דגל הלאום, קברו בבקבוק מניפסט קצר וכל אחד תרם לקופת קק"ל למען ייעור החרמון. רוב המאמר בנוי מעדויות שכתבו ביומניהם כמה מן המשתתפים, ובראשם מנהיג הקבוצה והקשיש בחבורה, המחנך ח"א זוטא, סופר ומורה נערץ לתנ"ך בבית המדרש למורים "העברי" בירושלים, שהרבה להוליך את תלמידיו בשבילי הארץ, אז בן 51. לב המחקר הוא הדברים שכתב זוטא לאחר הטיול, בפאתוס ציוני נלהב.
אי אפשר לראות בטיול זה טיול הרפתקאות ואהבת הנוף בלבד. היה זה טיול פוליטי מובהק, בימי המאבק על קביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי, כדי לחזק את הזיקה הציונית לחרמון. המטיילים הגדירו את הטיול – "כיבוש החרמון".
זוטא כינה את המטיילים "בני בניהם של כובשי כנען". בהנפת הדגל הציוני בראש החרמון ראה זוטא "סוף מעשה, שבא בכוונה תחילה לפני העלייה ובשעתה," וש"זו היתה המטרה העיקרית: לכבוש את החרמון." הוא הדגיש את שירת "התקווה" על "החרמון העברי".
אם ניראה תחילה לקורא, שהמטיילים הפריזו בערך עצמם ובערך המעשה, בתיאוריהם הנראים היום קצת פתטיים, מתברר שאותו טיול עורר מהומה מדינית ופוליטית לא קטנה. לאחר הטיול, עלה המוכתר שהדריך את המטיילים לשיא החרמון, עקר את הדגל, שלף את הבקבוק עם המניפסט (שבו נכתב, בין השאר: "על החרמון השב בהרים, כבשנוהו בשלום ובמנוחה, מבלי שפוך טיפת דם, ונתקע עליו דגל עברי לאות כיבוש") ומסר את הממצאים לאמיר פייסל, שישב באותם ימים בדמשק. הלה העבירם לצרפתים ונוצר משבר דיפלומטי בצרפת ובבריטניה והנושא נדון בעיתונות הבריטית ואף בפרלמנט הבריטי.
תושבי היישוב היהודי בארץ-ישראך, לעומת זאת, לא ידעו על כך דבר, כיוון שהשלטון הבריטי הטיל צנזורה חמורה על פרסום הטיול והשערורייה סביבו, כנראה כדי לא לעודד את הנוער לצאת לטיולים דומים. ואכן, ניסיונות נוספים הוכשלו בידי השלטונות.
לשמות 28 המטיילים הגיע יהודה זיו באמצעות רישום תרומתם לייעור החרמון, בספרי החשבונות של קק"ל. שלושה שמות צדו את עיני. האחד, חיים שורר, פעיל צעיר של "הפועל הצעיר" ולימים עורך "דבר". 5 שנים מאוחר יותר, היה פעיל לצד שמואל דיין בפעולה למען התיישבות יהודית בגולן ונגד יישוב ערבים על אדמות החורן. אין זה מן הנמנע, שהוא נדבק בחיידק הגולני הזה, בטיול ההרואי לחרמון.
שמות נוספים הם של ירדנה ודבורה קלווריסקי. אלו הן שתי בנותיו של חיים קלווריסקי, לימים מרגליות, אחד מגואלי הקרקעות החשובים ביותר בארץ. קלווריסקי היה בעל עמדות מתונות מאוד, והיה מפעילי תנועת "ברית שלום" שחתרה להגיע להסכמה עם הערבים על הקמת מדינה דו לאומית בארץ-ישראל. לצד פעולתו לרכישת קרקעות, פעל כל חייו להידברות בין יהודים וערבים. עובדה זו לא עמדה לזכותו, כאשר השתמש הסופר אלון חילו בשמו, בספרו "אחוזת דג'אני". בספר זה, שיצא השנה וזכה בפרס ספיר (הזכייה בוטלה עקב שערורייה ספרותית) מתואר קלווריסקי בתיאור אנטישמי ממש, כגזען שהונה ערבים ורכש מהם במרמה את השטח עליו בנויים היום מגדלי עזריאלי בת"א. כנראה שבעיני הפוסט ציונים והאנטי ציונים שבינינו, גם איש "ברית שלום" כקלווריסקי פסול, בשל חטאו הכבד – פעולתו לרכישת קרקעות ליהודים.
נקודה מעניינת נוספת – זוטא הזכיר בסיפורו פעמים אחדות את המושג "טל חרמון" (ולימים אף העניק שם זה להוצאת ספרים שהקים). יהודה זיו מייחס צרוף זה לשיכול אותיות מפסוק בתהילים: "כטל ציון שיורד על הררי חרמון" (תה' קל"ג, ג'). אני משער שבנוסף לפסוק זה, ההשראה העיקרית לחיבור הטל לחרמון, היא שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור", שבו נאמר: "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות? / ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים? / ושלום כל ההרים, הגבעות?" כשביאליק כותב שיר ערגה לציון, אך טבעי שהגולן והחרמון הם בין מוקדי ערגתו.
 
המעוניינים לקרוא את מאמרו המלא של יהודה זיו מוזמנים לפנות אליי, ואשלח להם בדוא"ל. heitner@ortal.org.il
 
 
3. חזון עובדיה
האם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א קורא את פרשת השבוע? ואם הוא קורא – האם הוא מבין את מה שהוא קורא? ואם הוא מבין – האם הוא מפנים את מה שהוא מבין? האם יש קשר כלשהו, בעבורו, בין התורה לבין החיים?
אם הרב עובדיה קורא את פרשת השבוע, בוודאי קרא בשבת האחרונה, בפרשת שופטים, את הפסוק: "לֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם." (דברים ט"ז, י"ט). והנה, קריאה מפורשת זו לא הפריעה לו להתייצב באופן חד משמעי לצד שלמה בניזרי, שהורשע בכל ערכאה אפשרית על לקיחת שוחד. כפי שלא הפריע לו, לפני עשור, להתייצב לצד אריה דרעי, שאף הוא הורשע בכל הערכאות על לקיחת שוחד.
הרב עובדיה הציג את בניזרי כאדם שכולו קודש להגדיל תורה ולהאדירה. איזו תורה, הרב עובדיה? התורה שבה נכתב הפסוק שציטטתי? מה משמעות הפצת תורה ולימודה, אם נוהגים בניגוד מוחלט לעיקריה? מה טעם בלימוד תורה, כאשר רומסים ברגל גסה את מסריה החשובים ביותר?
לתמיכה פומבית כזו, של מי שנחשב רב חשוב וגדול בתורה, "גדול הדור", בעבריין לוקח שוחד, יש ביטוי אחד ביהדות – חילול השם.
הנביא ישעיהו תיאר מציאות נוסח דרעי ובניזרי: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם." (ישע' א', כ"ג). וגם במציאות שאותה תיאר ישעיהו, את הרקב והשחיתות כיסתה דתיות מזוייפת. וכך הוא מתייחס לאותה דתיות: "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ." (שם, שם, י"א-ט"ו). 
ישעיהו אינו מסתפק בכך, אלא הוא מציג גם חזון חלופי, שבסיסו תביעה לחברה אחרת ולסולם ערכים אחר: "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי. חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה. אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע – כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ" (שם, שם, ט"ז-י"ט).
ומהו חזון עובדיה?
 
אהוד: הרב עובדיה יוסף, שהעברית שלו לא כל כך, הוא יוצא עיראק מוכשר שסוחף אחריו קהל של יוצאי מרוקו שלא-כולם-חכמים וגם את צאצאיהם שלא-כולם-חכמים אבל גם לא טיפשים – כי הוא מבטיח לחלק ניכר מהם, וגם מקיים, באמצעות ש"ס, חיי פרזיטיות – כמו שחי חלק ניכר מהחרדים האשכנזיים. אני חושש כי לדבר על תורת מוסר הנביאים עם האיש המוזר הזה, הנטוע חזק במסורתו העדתית והפוליטית ובשנאת החילונים – זה כמו לדבר עם עיוור צבעים על תמונת נופים של ואן גוך.
 
 
4. מי מצנזר את עקיבא אלדר?
במאמרו "בוגי לא אשם" ("הארץ" 24.8.09) כותב עקיבא אלדר:
"יעלון לא בחל בהרעבת ילדים, חיסול מנהיגים פוליטיים מתונים, מחסומים, סגרים והשפלות."
משום מה נשמט מהמאמר המשך המשפט: "ורצח פלשתינאים כדי לסחור באבריהם."
האם מישהו מצנזר את עקיבא אלדר?