עוֹד בְּבָקוּ"ם, בְּטֶרֶם חִיּוּל, כְּבָר סֻפַּר
בְּאָזְנֵי כָּל טִירוֹן מָה טִיבוֹ שֶל דַּפָּ"ר
שֶרָאשֵי תֵּבוֹתָיו מְעִידִים עַל דֵּרוּג
פְּסִיכוֹטֶכְנִי מִסּוּג רִאשוֹנִי, הָאָרוּג
מֵאוֹתָם פָּרָמֶטְרִים מֵהֶם מֻרְכָּבִים
כִּשּוּרֵי הַחַיָּל שֶקּוֹלְטָיו מְקַוִּים
כִּי יָפִיק מֵהֶם צַהַ"ל מֵרַב שֶל תּוֹעֶלֶת
מֵרֶגַע כְּנִיסַת בָּחוּרֵנוּ לַקֶּלֶט.
 
וְזֶה, הַדַּפָּ"ר, מְשֻקְלָל עַל פִּי כָּל
נְתוּנֵי הַנִּבְחָן, שֶאוֹתָם יֵש לִשְקֹל
עַל פִּי קְנֵי-מִדָּתָן שֶל יְכֹלֶת שִׂכְלִית
וּזְרִיזוּת אַבְחָנָה וּדְבֵקוּת בַּתַּכְלִית,
זֹאת אוֹמֶרֶת: הַאִם הוּא חָרִיף וּמַבְרִיק
אוֹ שֶכָּל שֶיֻּשְקַע בּוֹ יֻשְקַע רַק לָרִיק
וְהַכֹּל תּוֹךְ זִקָּה הֲדוּקָה וְשָרְשִית
לְרָמַת תַּסְמִינֵי פִּקְחוּתוֹ הָאִישִית
וְתוֹךְ יַחַס בָּרוּר לְמִכְלוֹל סְגוּלוֹתָיו
הַסְּפֶּצִיפִי וְלֹא לְמוֹצָא אֲבוֹתָיו,
הַיְנוּ: מָה מִשְקָלָהּ שֶל מְנַת הַמִּשְׂכָּל
שֶנֵּחַן בָּהּ הַיֶּלֶד, כָּבֵד הוּא אוֹ קַל
וְאִם נֶעבֶּעךְ סָתוּם הוּא אוֹ חַד וְנָאוֹר
אַךְ לְלֹא שֶמֶץ קֶשֶר לְצֶבַע הָעוֹר.
 
כָּךְ בְּצַהַ"ל, אוּלָם בַּמִּגְזָר הַצִּיוִילִי
עֲדַיִן פּוֹגְשִים אָנוּ סֶקְטוֹר דֶּבִּילִי
שֶבּוֹ מוֹסָדוֹת הַסְּבוּרִים כִּי מַנְדָט
נִתַּן לָהֶם הֵן בַּחִנּוּךְ הֵן בַּדָּת
לַחְצֹץ בִּמְחִצָּה גִזְעָנִית שֶל טִמְטוּם
וְחַיִץ מַפְלֶה וְאוֹטִיזְם אָטוּם
בֵּין בְּנֵי ווּז-ווּז לִבְנֵי אַרְצוֹת כּוּש אוֹ מִזְרָח
עַל פִּי קוֹד מְגֻנֶּה שֶהֻשְרַש וְאֻזְרַח
בְּנִגּוּד מְפֹרָש שֶל אָפְיוֹ הַמַּחְטִיא
לְכָל חֹק מַמְלַכְתִּי וְכָל כְּלָל הִלְכָתִי
וּבִלְבַד שֶנִּזְכֶּה פֹּה עוֹד פַּעַר לִפְעֹר
בֵּין שִכְּנוֹז לְבַנְבַּן לְאֶתְיוֹפִּי שְחוּם-עוֹר.
 
וְאוֹתוֹ הַדַּפָּ"רטְהַיְד שֶבּוֹ הַדַּפָּ"ר
מְסֻוָּג בְּאַפַּרְטְהַיְד שֶלֹּא יְכֻפַּר
לֹא עַל פִּי כִּשּוּרָיו שֶל הַיֶּלֶד כִּי אִם
עַל פִּי צֶבַע עוֹרוֹ בּוֹ מֻמְחִים וּבְקִיאִים
כָּל אוֹתָם פֵּדָגוֹגִים דְּגוּלִים כִּבְיָכוֹל
שֶבִּמְקוֹם לְהַבְדִּיל כָּאן בֵּין קֹדֶש לְחֹל
מַבְדִּילִים כְּאוֹתָם חַכְמֵי גֶּזַע מִבֵּית
מִדְרָשוֹ שֶל הֶר גֶּבֶּלְס שֶלֹּא הִתְלַבֵּט
אַף לְרֶגַע אֶחָד בּוֹ הִבְדִּיל כְּבִרְיוֹן
בֵּין בְּנֵי גֶּזַע נָחוּת וּבְנֵי גֶּזַע עֶלְיוֹן –
 
כֵּן, אוֹתָם פֵּדָגוֹגִים מַרְבֵּי פִּצּוּלִים
עוֹד עוֹשִׂים זֹאת בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ נִצּוֹלִים
מֵאוֹתָן תּוֹרוֹת-גֶּזַע לִבָּם בָּם נִדְהָם
אֵיךְ אֶפְשָר לְהַפְלוֹת כָּךְ בֵּין בְּנֵי אוֹתוֹ עַם
וְהַכֹּל כִּבְיָכוֹל בְּשֵם דַּת יִשְׂרָאֵל
שֶמּוּל כָּל מְסַלְּפֶיהָ שוֹאֵל הַשּוֹאֵל:
מַהוּ טִיב הַדַּפָּ"ר לֹא שֶל בְּנֵי הָעֵדוֹת
שֶכּוֹפִים עֲלֵיהֶם מְחִצּוֹת מַפְרִידוֹת
בְּאֻמָּה שֶגַּם בְּלִי סִכְלוּתָם שֶל מוֹרִים
נִבְעָרִים שֶכָּאֵלֶּה מְלֵאָה פְּעָרִים,
אֶלָּא מַהִי רָמַת הַדַּפָּ"ר שֶל אוֹתָם
אֱוִילִים שֶחֶרְפַּת אַפְלָיָה אֻמְּנוּתָם
וְחֶשְכַת כָּל בּוּרוּת הַדֵּעוֹת הַקְּדוּמוֹת
שֶל רִשְעוּת פְּרִימִיטִיבִית עוֹשָׂה בָּם שַמּוֹת
אַף כִּי אֵלֶּה קוֹרְאִים לְעַצְמָם "מְחַנְּכִים"
וְכֵיצַד בְּמִשְׂרַד הַחִנּוּך לֹא טוֹרְחִים
לְטַפֵּל כָּרָאוּי בְּאוֹתָהּ תַרְעֵלָה
וְלוֹמַר בִּתְשוּבָה לְאוֹתָהּ שְאֵלָה
בְּגָלוּי, בְּקוֹל רָם וּמִבְּלִי לְוַתֵּר:
כָּךְ נִרְאֶה הַדַּפָּ"ר הַנָּמוּך בְּיוֹתֵר...
 
אהוד: ואולי בכל זאת יש בעיות ברמת מוכנותם והיקלטותם של התלמידים האתיופיים בכיתות הרגילות? – ואולי הם עדיין זקוקים להקבצות ואולי גם לכיתות נפרדות עד שיגיעו לרמה הנדרשת? מה עוד שאין להם רקע ועזרה השכלתית מתאימים ממשפחותיהם? ולמה הם כולם הולכים לבתי ספר דתיים פרטיים, אלה שמזלזלים בלימודי הליבה ולא יכינו אותם לחיים המודרניים – ומדוע הם אינם מופנים ונקלטים במסגרת החינוך הממלכתי הכללי?