כותרות העיתונים מבשרות לאחרונה שברי ידיעות משמחות, על ניצני נורמליזציה אפשריים עם מדינות ערביות, כקטאר ועומאן. לא ברור אם יש אמת בפרסומים אלה, אך אם כן, זוהי בשורה משמחת. ישראל שאפה תמיד ליחסי שלום ונורמליזציה עם שכנותיה. האינטרס הישראלי הוא יחסי נורמליזציה עם כל מדינה בעולם, לא כל שכן במזרח התיכון.

הבעייה היא שלאותם סממני נורמליזציה מוצב תג מחיר – הקפאת הבניה בהתנחלויות. התג הזה מרוקן את הנורמליזציה הזו מתוכן והופך אותה לדבר חסר טעם. עלינו להבין שיש לישראל מה לתת לעומאן לא פחות מכפי שיש לעומאן לתת לישראל. קטאר יכולה להרוויח מנורמליזציה עם ישראל לא פחות משישראל תרוויח מנורמליזציה עם עומאן. ולכן, תמורת נורמליזציה ביחסיהן עם ישראל, על ישראל להציע להן נורמליזציה ביחסיה איתן. כאשר ארה"ב מנסה לבשל עסקה של הקפאת בנייה תמורת רשות למטוסים ישראליים לטוס בשמי סעודיה (סעודיה דוחה זאת), זוהי עסקה שאף מדינה בעלת כבוד עצמי לא תסכים לה. תמורת רשות לטוס בשמי סעודיה, על ישראל להסכים לטיסת מטוסים סעודיים בשמיה.

הבעייה בתגי המחיר הללו, היא הפיכתם לכלי סחטני. הרי תמורת הסכם אוסלו כבר נעשו צעדי הנורמליזציה הללו עם חלק ממדינות ערב. אבל כאשר ישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית בעקבות מתקפות הטרור הפלשתינאית היחסים הללו נותקו (עם עומאן ב-2000 ועם קטאר בתקופת "עופרת יצוקה"). והנה, ישראל נדרשת שוב לשלם כדי לקבל חלק מתמורה שעליה כבר שילמה.

הדבר מזכיר את היחסים עם מצרים. תמורת הסכם שלום ובו למעלה מ-70 הסכמי נורמליזציה בכל תחומי החיים, ישראל נסוגה מכל סיני, עקרה את כל יישוביה, ויתרה על שדות הנפט וכו'. והנה, המצרים לא קיימו אפילו תג אחד מהסכמים אלה. יתר על כן, פעמיים הוציאה את שגרירה מישראל למשך מיספר שנים, וישראל שבה ושילמה מחיר מדיני כדי להחזירו לישראל. וכעת אומר מובארק בראיון בארה"ב שרק אחרי שלום תהיה נורמליזציה...

משהו בסיסי עקום כאן. כאשר ישראל מתנהגת באזור כמו כלבלב המצפה ללטיפה משכנותיה, היא מעוררת חוסר כבוד. ישראל צריכה להפסיק להתנהג כמי שקיומה מותנה בהכרת הערבים. הציונות נתקלה מראשיתה בהתנגדות נחרצת של הערבים. אז מה? על אפם וחמתם יישבנו את הארץ, הקמנו מדינה ואנו מקיימים אותה בהצלחה לגמרי לא רעה עד היום. מעולם לא ביקשנו ולכן גם לא קיבלנו רשות מהערבים לממש את הציונות. גם היום איננו זקוקים לאישורם. אנו חפצים בשלום ובנורמליזציה, אך אלה חייבים להתבסס על הדדיות בין מדינות המכבדות זו את זו. אך איזו מדינה תכבד אותנו אם אנו לא נכבד את עצמנו?

ומי יודע, אולי התחינה הזו להכרה ולנורמליזציה אינה אחד הגורמים המעכבים את השלום? אולי כמו הכבוד, גם מי שרודף אחרי השלום והנורמליזציה, השלום והנורמליזציה בורחים ממנו.

2. שגריר ערבי?!

אי אפשר לבטל במחי יד את ההיגיון שמאחורי הודעתו של שר החוץ ליברמן, לפיה מי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי לא יוכל להתקבל לקורס צוערים. הפרופיל של מי שאמורים לייצג את מדינת ישראל בעולם ולהביא את דברה, אינו יכול להכיל בתוכו מי שהשתמטו משירות בצה"ל ואפילו לא ביצעו שירות לאומי חלופי.

כל זה נכון, כאשר מדובר באזרחים יהודיים, דרוזים וצ'רקסים, המחוייבים על פי חוק בשירות צבאי. מי שהשתמט חרף חובתו, ואף לא בחר בשירות חלופי – מקומו אינו בשירות החוץ של מדינת ישראל.

לא כן, כאשר מדובר בערבים. החוק אינו מחייב את האזרחים הערבים לשרת בצה"ל. אפשר להתווכח על החוק. בעיניי, החוק מוצדק – אי אפשר להעמיד את ערביי ישראל במצב בלתי אפשרי של מלחמה נגד אחיהם. גם אי אפשר לסמוך עליהם כחיילים בצבא הנמצא במלחמה עם אחיהם. אם וכאשר יהיה אי פעם שלום (ובנושא זה, אני דווקא נוטה להסכים עם הערכתו של ליברמן, שהשלום אינו צפוי גם ב-16 השנים הבאות) ניתן יהיה לשנות חוק זה, אך כרגע אין זה רלוונטי. אפשר לחלוק על עמדתי ולצדד בגיוס הערבים. אך כל עוד החוק אינו דורש זאת, מי שאינו מתנדב לצה"ל אינו משתמט.

החוק גם אינו מחייב את הערבים לשירות לאומי. בנושא זה יש היגיון רב יותר בקריאה לשנות את החוק (אם כי, בעיניי, לא יהיה זה נכון לעשות זאת בכפייה, אלא עדיף ליצור את המסגרות הנכונות ולעודד התנדבות לשירות לאומי, בשלב זה). אך כל עוד לא שונה החוק, אי אפשר להאשים ערבי שאינו מתנדב – בהשתמטות. יתר על כן, כיוון שהחברה הערבית מתייחסת בעוינות רבה כלפי המתנדבים לשירות לאומי, קשה לבוא בטענות לנער בן 18 שאינו מעז לצאת נגד הנורמה החברתית בסביבתו. אילו הודיע ליברמן, שתהיה עדיפות לערבי ששירת בשירות הלאומי על פני מי שלא שירת, היתה זו החלטה הוגנת. אך אין כל הגינות בשלילת קבלתו של מי שלא שירת לשירות החוץ.

ליברמן היה ראוי לשבחים, אילו אמר שאין לקבל לקורס הצוערים משתמטים, אך הוא יקבל ערבים שלא שירתו. אולם אין סיכוי שליברמן יציע זאת, כי האמת היא, שמטרת הצעתו היא לפגוע בערבים, ליצור פרובוקציה ולהשפיל אותם, וסוגיית השירות הצבאי היא רק תירוץ.

מי ראוי לשרת כדיפלומט את מדינת ישראל? מעבר לכישורים האישיים, אדם זה חייב להזדהות עם המדינה וערכיה, להיות בעל מוטיבציה גבוהה לשרתה, להביא את דברה לעולם, להסביר את צדקתה. כל אזרח ערבי, בעל כישורם מתאימים, העומד בקריטריון זה, הוא מתנה למדינת ישראל. איזו תשובה להסתה נגד ישראל והצגתה כמדינה גזענית, כביכול, טובה יותר מאשר שגריר ערבי או דיפלומט ערבי, המייצג את המדינה היהודית כבן למיעוט לאומי בתוכה, המכבד את צביונה, והיא מכבדת אותו? כמה אזרחים ערבים מזדהים כך עם מדינת ישראל ורוצים לשרת אותה, שליברמן בכזו קלות ראש וחיפזון מוותר עליהם, במקום לקפוץ עליהם כמוצא שלל רב ולאמץ אותם לחיק משרדו. שגריר ערבי?! כן, למה לא? אדרבא ואדרבא!

מדינת ישראל עומדת תחת מתקפת הסתה והשמצה גזענית ואנטישמית, אותה מובילים הפלשתינאים ועוזריהם. המשימה הראשונה במעלה של משרד החוץ, צריכה להיות גיוס מיטב הכוחות להדיפת המתקפה ולמתקפת נגד – שתציג את צדקת הציונות ותחשוף את תעשיית השקרים של התעמולה הערבית. ככל שערבים רבים יותר יהיו שותפים למערכה הזאת, כן ייטב. לכן, מן הראוי היה שמשרד החוץ ייזום העדפה מתקנת כדי לקבל לשורותיו אזרחים ערבים המעוניינים להיות שותפים במשימה, בלי לפשפש בשאלת שירותם הצבאי או הלאומי, ולא ידחה אותם.

אביגדור ליברמן מוכיח מידי יום ביומו שאינו מתאים לתפקידו.