על קובץ סיפוריו של ישראל זמיר

"ערבה בוכייה"

ידיעות אחרונות, 2009, 239 עמ'

אני זוכר כמה רתחתי מזעם כאשר דליה רביקוביץ', עליה השלום, ונורית זרחי תבל"א השמיצו את הקיבוץ, ובעיקר את גבע שבעמק יזרעאל, שם התחנכו כילדות חוץ. ומדוע רתחתי? קודם כול מהטעם הכללי – וכי כיצד ניתן להשמיץ את אחת התנועות המדהימות שקמה בארץ ישראל, והייתה דוגמה של שיתוף ועריבות הדדית, של מהפיכה בונה, של חזרה לעבודת כפיים לאחר מאות שנים של רחיפה ב"מקצועות אוויר". הקיבוץ היה לתופעה חברתית שעוררה התפעלות בעולם כולו. ואיפה החוב האדיר שחייב היישוב בארץ, ואחר כך המדינה שבדרך בבניין כוח המגן ובקליטת העלייה? אלי עמיר יכול להתלונן שבמשמר העמק לא שחטו שחיטה כשרה, אבל מי קלט אותו כנער עולה – האם העיר תל-אביב, או הקיבוץ שהיום אוהבים להשמיץ?

אבל היה גם טעם אישי להתקוממות שלי כלפי שתי היוצרות הנ"ל: אני עצמי התחנכתי תקופה קצרה בגבע, ואני מעיד על עצמי שמעולם לא פגשתי אנשים מופלאים כאותם אנשי עבודה ואנשי רוח בני העלייה השנייה והשלישית שאיכלסו את גבע. הם היו טולסטויים מהלכים, מסורים לעבודה ולהגנה על היישוב העברי ואחר כך על המדינה – בכל נפשם ומאודם. ואילו מחנכים היו לי! לימדו אותי יהודית שמחוני, אימו של האלוף שמחוני שנהרג בתאונת מטוס, מיכל גור אריה, אימה של דליה רביקוביץ' המתלוננת עצמה, נחמן רז, שהיה לימים חבר כנסת וראש ועדת החינוך של הכנסת – אנשים משכמם ומעלה, אשר עסקו בחינוך ובעבודת כפיים מתוך חרדת קודש ממש. לא הבנתי כיצד שתי היוצרות הנחשבות הנ"ל לא יכלו לראות את מה שאני ראיתי, ולא הרגישו את אשר אני הרגשתי.

ואז הגיע תורו של הקפיטליזם הבוטה ללגלג על הקיבוצים ולפנות אצבע מאשימה כלפי "המיליונרים הסוציאליסטים" המשתכשכים בבריכות השחייה על חשבון כספי הציבור, והיה "עליהום" אדיר על הקיבוץ מצד "הקשת הדמוקרטית" ועיירות הפיתוח, מצד העולם החרדי שהתלונן מרה על "השמד" שביצע הקיבוץ בבני עדות המזרח. הכול הצביעו על הקיבוץ כעל העילה העיקרית לכל תחלואי המדינה. למגינת ליבי, הקיבוץ לא רק שלא הגן על עצמו בחירוף נפש, אלא אדרבה, סיגל לעצמו קו מחשבה קפיטליסטי, היכה על חטא וסיגל לעצמו כל החוליים המבהילים בהם לוקה מה שמכונה "המשק החופשי".

שאלתי בזמנו את נתן שחם, חבר קיבוץ בית-אלפא, קיבוצו של ישראל זמיר, איך קרה שהקיבוץ, שהיה חוד החנית של הציונות המעשית, הפך לשק האגרוף של הימין והשמאל גם יחד? איך זה שנתן שחם עצמו אינו מחזיר בכתביו מנה אחת אפיים למלעיזים?

הוא ענה לי בזו הלשון: "להחזיר מלחמה שערה – זו תעסוקה מלאה, והייתי זקוק לעיתון משלי כדי לענות לכל דברי ההבל שנאמרו על הקיבוץ" (הראיון התקיים ב 30.7.2003 ברמת השרון, התפרסם ב"מאזנים", אוגוסט 2004, ושובץ בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 317-339).

תשובתו של נתן שחם לא סיפקה אותי, ואני המשכתי מאז לתור אחר תגובה שתניח את דעתי. בספרו של ישראל זמיר "ערבה בוכייה" יש תשובה מעניינת. מסתבר שחלק הארי של הספר עניינו הקיבוץ ובני הקיבוץ. ישראל זמיר אינו מכה על חטא, וגם "איננו סופר" את המלעיזים – הוא עושה מה שאיש מוסר עשה מאז ומעולם – הוא בודק בכנות את עצמו. במקרה זה אמור הדבר על הקיבוץ, על בוניו ועל הדורות הממשיכים, והרי ישראל זמיר הוא חלק בלתי נפרד מהם.

ומה מסתבר? מסתבר שלמרות המהפכה האידיאולוגית האדירה ש"הפכה את הפירמידה", שבלעדיה לעולם לא היתה תחייה לעם היהודי בארצו, והמאמינים היו ממשיכים לחכות למשיח, והכופרים היו נטמעים בין העמים הנאורים, למרות המעשה הגדול הזה שחוד החנית, כאמור, היה הקיבוץ – הנה האנשים הם אותם האנשים, והשינוי שהם ערכו באופיים ובהתנהגותם היה עניין של הרף עין בהיסטוריה. עובדה היא שבני החלוצים הראשונים חולמים כבר להיות מיליונרים באמריקה, חלום חסר שחר, אבל סוחף את הקיבוץ כולו במערבולת של תשוקה לכסף קל ("המיליונר"), פלמ"חניק בעל כל הגינונים של ימי הצ'יזבאטים, יודע להטיף מוסר ליורדים, כשהוא עצמו יורד מהארץ בהזדמנות הראשונה ("הפלמ"חניק"). שוליק בן התשעים מתלונן בפני קברי חבריו בבית העלמין על הקפיטליזם שפשה בקיבוץ ועל ירידת רמת המוסר והתרבות, כשלו עצמו בעברו אפיזודה של עבירה על אחת החמורים שבעשרת הדיברות ("הפרימוס"). אליו מצטרף גם מוטקה, גם כן קיבוצניק, המייחל לחטוא באותו החטא ("כדור עקר"). יש גם חשבון נפש על כך שהקיבוץ לא השכיל למשוך אליו את בני העלייה הגדולה של שנות החמישים, ובעקבות כך הפכו העיירות שמסביב לקיבוצים לשונאותיו הגדולות ביותר ("הספסל"); וכן יש הרהורים על כך שהקיבוץ היה חסר סבלנות כלפי אנשים יצירתיים, שאילו זכו לתשומת הלב המתאימה, יכלו להעשיר אותו בגשמיות וברוחניות ("עגבנייה מופרטת"). וכן, היו גם רמאים שנטפלו אל כל היפעה שנקשרה לכוח המגן, שהקיבוץ היה ממקימיו העיקריים, ובנו קריירות משקריהם ("השקרן").

נמשכתי בסיפורים האלה, אל התבונה ואל ההומור שהם מתובלים בהם, כאילו אמר המחבר, אין לי עניין במלעיזים, כשהעובדות ברורות לעין, אבל חשבון נפש צריך לעשות – חשבון נפש, אבל לא "ליל העשרים"! לא צריך להטריף את הדעת. היו שגיאות, היתה התלהמות סוציאליסטית מעל הסביר, היתה תחושת ייחוד ואליטיזם, אבל מותר לנו, כי עשינו דברים גדולים, ועל המשגים שלנו נביט בחיוך סלחני.

בסיפור אחרון, האוטוביוגרפי, מספר ישראל זמיר איך אביו, יצחק בשביס זינגר, הגיע אליו מעולם האמת בצורת שד, ומייסר אותו על כך שהיה כל חייו מאטריאליסט ולא האמין בשדים ורוחות שכידוע, ממלאים את יצירותיו. הוא לועג לבנו על עברו הסוציאליסטי, ומתלונן על כך שטעו בכיתוב האנגלי שחרטו על מצבתו ("סופר אינו מת מהתקף לב, כי אם משגיאת דפוס" – עמ' 239), וקברו אותו על יד בעלה הראשון של רעייתו ("שונאים סיפור אהבה..."; אגב, ישראל זינגר תרגםאת יצירתו של בשביס-זינגר בשם זה – ספריית פועלים, 1979).

וכך, בהומור, מחליק המחבר על צלקות אדירות, תוצאות של מריבות וקטטות שפילגו את התנועה הקיבוצית וחתכו בה ממש בבשר החי.

דוגמה טובה להומור של ישראל זמיר הוא הסיפור "כדור עקר", שבמרכזו קיבוצניק צ'יזבטניק, המספר באוהל מאובק בשירות המילואים כיצד כמעט כבש רזאלה מדהימה, וכיצד לא צלח לו בגלל "כדור עקר" – אנאלוגיה "צבאית" לתחום הארוס. שפתו עסיסית מאוד, גדושה במשלים ערביים ובדימויים מעולם הפלמ"ח והקיבוץ:

"אני מסיט את עיניי מגבעת הסלט שהערמתי בצלחת, בוחן את הבנות בקפדנות וקובע כי בשולחן שלפניי יושבת לה חתיכה לא נורמאלית, מודל דה לוקס. על אחת כמוה אומר הפתגם הערבי: 'ג'מאל וכמאל ודלאל' – יופי, שלימות ופינוק... זו מחייכת ומנענעת את הראש היפה שלה מצד אל צד... היה לה זוג עיניים ירוקות, כמו דשא צומח מתחת לברז דולף..." (עמ 148)

הומור טוב (ולעיתים, מה לעשות – סרקסטי) ימצא הקורא גם ב"הימורים במדבר", "המיליונר", "המצבה", "הפלמ"חניק", "הפרימוס", "הספסל", "עגבניה מופרטת", "פרופסור בהר דוב"; אבל יש גם סיפורים שבולט בהם כובד הראש, כמו "הפקעת", המתאר דרמה אדירה של משפחה שהתפצלה בעקבות שנאה בין עמים ודתות; כמו "חגורה שחורה" – סיפור פמיניסטי על אישה צעירה שנקמה בבריון שאנס אותה, ומלמדת נשים אחרות להתגונן מפני האלימות הגברית; כמו "כומתה קרבית", המתאר אטימות של דרגי הצבא שמנעה שיקום של צעיר שהשתוקק לכך; כמו "ערבה בוכייה" (על שמו נקרא כל הקובץ), שמספר את סיפוריהם של אברהם כהן ודייב לוין, שני טייסי ניסוי שנספו בטיסות הדגמה של מטוס התעשייה האווירית הישראלית – "הערבה", ונקברו בבית-אלפא.

חלק מהסיפורים מנוסחים כרפורטאז'ות: "הימורים במדבר", "הפקעת", "כומתה קרבית", "ערבה בוכייה", ואני מודה שדווקא משום כוונת התיעוד שבהם, ומשום חוסר היומרה האמנותית שבסיפורים אלה – העלילות ודמויות שלהם שבו את ליבי.

צר לי שישראל זמיר בחר לפתוח את הספר בסיפור "בחשאי ספינה גוששת", שאיננו מן המשובחים שבסיפורי הקובץ, לא מבחינת לשון, ולא מבחינת המיבנה. לא מדובר בסיפור גרוע, אבל הוא בהחלט חיוור בהשוואה לסיפורים היפים האחרים שבקובץ, שהיתה לי הנאה גדולה לקרוא.

אהוד: אני פסול לעדות כי אני ליוויתי וערכתי את קובץ הסיפורים של ישראל זמיר, אך לצערי ההתייחסות אליו היא בעיקר רכילותית, כאל בנו של אביו, ואתה בין היחידים שמתייחס ממש לאיכויותיו הספרותיות ועל כך מגיעה לך תודה גם ממני.

אתה ודאי שמת לב שאני נלחם שוב ושוב נגד התופעה שמצד אחד ספרים משעממים, בלתי קריאים וגם חסרי ערך ספרותי ממש, הופכים לרבי-מכר ולפאר הספרות העברית, ומצד שני ספרים מקוריים קריאים ובעלי ערך ספרותי שנכתבים על ידי סופרים שאינם "חשובים" ואין מאחוריהם מנגנון של יחסי ציבור ושל חסידים שוטים, הולכים לאיבוד ואין יודע אפילו שיצאו לאור.

לפעמים נדמה לי שמיטב הספרות העברית הם הספרים שיצאו לאור ללא שום התייחסות אליהם, ואשר מרבית הקוראים כלל אינם יודעים עליהם. ולראייה הספרים האחרונים של ישראל זמיר, שלך ושל ס. נידח, שיצאו לאור השנה.