ביום הראשון לשירות מילואים ברצועת עזה, לפני כעשר שנים, נפגש עימנו קצין בכיר לתדרוך על הגיזרה והמשימות. בסיום דבריו הוא אמר: "והדבר החשוב ביותר – כל זה לא שווה, אם תיפול שערה מראשו של אחד מכם."
"אם כך," שאלתי, "למה קראתם לנו? בבית בטוח שאף אחד מאיתנו לא יפצע."
דבריו של הקצין לא היו חריגים. המסר שקיבלנו שוב ושוב היה שהדבר החשוב ביותר הוא שאיש לא ייפגע. באווירה זו צה"ל נכנס למלחמת לבנון השנייה. וככה זה גם נראה.
רוח צה"ל בנוייה מערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, ניצחון. כן, גם במחיר חיי אדם. אי אפשר לנצח בלי להילחם ואיןמלחמות דה-לוקס.
חייל המתגייס לצה"ל נשבע אמונים "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל." כל חייל יודע מה משמעות שבועתו. כל חייל קרבי יודע שהוא עלול לשלם בחייו. זה המחיר הכבד ביותר, ויש גם מחירים, כואבים ונוראים כשלעצמם,אך פחות ממוות, כמו פציעה ונפילה בשבי. כל חייל יודע שהוא עלול ליפול בשבי.
אף מדינה בעולם אינה רגישה לנושא השבי כמו ישראל. הטענות אודות הפקרת שבויים, הפקרת גלעד שליט וכדומה, הן הבל ורעות רוח. הלחץ הציבורי מחזק את ידי האוייב, מחליש את יכולת הממשלה במו"מ ופוגע בשחרורו של גלעד שליט.
אמירות כמו "אני רוצה לדעת אם במקרה שאפול בשבי, האם המדינה תעמוד מאחוריי ותעשה הכל לשחרורי?" – הן התגלמות התופעה היוצרת את אותו לחץ ציבורי המחליש אותנו ומחזק את האוייב. מדינה הנאבקת על עצם קיומה, מול אוייב החותר להשמדתה, אינה יכולה להרשות לעצמה את הנהי הזה.
בדבריו לפני תלמידים אמר אהוד ברק את האמירה המנהיגותית הראויה, את האמירה שאני כאזרח מצפה לשמוע משר הביטחון. הוא היטיב להגדיר את אותה רוח – את התבכיינות. אכן, הגיעה השעה לשים קץ לבכיינות הזאת.
הדרישה לשחרר את שליט "בכל מחיר" היא אבסורדית. אני סבור שיש לעשות מאמץ עילאי לשחרר את שליט בפעולה צבאית. אך אם פעולה כזו עלולה לעלות לנו בעשרות הרוגים, זה מחיר שאסור לנו לשלם. הוא הדין במו"מ על שחרור מחבלים – יש מחיר שאסור לשלם.
ההזדהות עם גלעד שליט ומשפחתו עצומה. כולנו שותפים לה. גלעד שליט הפך כמעט לבנה של האומה כולה. כולנו מייחלים לרגע שיחזור לחיק משפחתו וחבריו, שיחזור הביתה.
אולם מי שהאחריות מוטלת על כתפיו, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, כמו חיילים ואזרחים שעלולים להירצח בידי המחבלים המשוחררים, כפי שהיה בעסקאות קודמות. עליו לקחת בחשבון שכניעה לסחטנות עלולה לעודד חטיפות בעתיד. גם לאנשים שעלולים ליהרג ולהיחטף בעקבות העסקה יש שמות. גם להם יש הורים ואחים וחברים. ההבדל הוא שעדיין איננו יודעים מי הם. אחריותה של ההנהגה, היא לפעול לא רק על פי הרגש, אלא להפעיל גם את התבונה – לשקול שיקול אמיתי מה המשמעות של מחיר עיסקה זו או אחרת.
כשגאולה כהן יצאה נגד עסקת ג'יבריל, שאלו אותה מה היתה עושה אילו בנה היה חטוף. היא השיבה, שהיתה מרעישה עולמות בקריאה לשלם כל מחיר כדי להחזירו. אבל היא רוצה להאמין ששר הביטחון אחראי דיו כדי לא לשעות להפצרותיה.
כי שר הביטחון אחראי גם לחייל הבא שעלול להיחטף, ללוחם הבא שעלול להיהרג, לילד הבא שעלול להירצח בפיגוע טרור.
אני מאמין, שאילולא האווירה הציבורית של "בכל מחיר", גלעד שליט היה איתנו כבר מזמן.
 
 
2. פה לאילמים האלה
דברים בערב ספרותי לרגל צאת ספרו של חיים גורי "עיבל", בהשתתפות המשורר
במוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת 3.9.09
התכנסנו כאן בעיצומו של חודש אלול, וכנראה לא במקרה. ספרו של חיים גורי "עיבל" ובפרט מחזור השירים "עיבל" הוא ספר של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי. זהו ספר של מי שניצב בשער הדין, סמוך לשעת הנעילה, כי פנה יום.
"אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה," אנו מתפללים, והמשורר, פסקני, אחרי שהזכיר את נביאי הזעם, והבהיר ש"לא רצוי לשכוח שהצדק עמהם" ו"שלא נוכל לומר שלא הוזהרנו מפני העונש הצפוי לנו מידיהם" גוזר: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה / ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה." ואף על פי כן, אף שלכאורה הכול צפוי, ומה ניתן עוד להועיל, הוא מזכיר, בפסק זמן למעשנים, למשתינים, לפני אור אחרון, שכוכב הערב סקרן לדעת כמונו, בלשון "ונתנה תוקף": "כמה יעברון? כמה ישארון ויהיו בעניינים?"
בבית הדין תיאמר רק האמת, והאמת קשה וכואבת: לתשובות ההן אמרו "לומר את האמת, את כולה ורק אותה... והנחסיות ההן, שלא ידעו חוכמות, עשו זאת כדרכן," והרי הן "כנראה שנאו אותנו."
וכשהמשורר עושה את חשבון נפשו, באות החרטות ש"מבקרות אותך, אחר כך הן חתומות עליך. הן שוכבות איתך לישון, חולמות איתך, הולכות איתך בדרך." מדי פעם הן יוצאות לחופשה, כפי שבית הדין יוצא להפסקה, אך "הנה שבים הדיינים, קץ ההמתנה / הכרת פניהם עונה בהם, כפי ששיערנו / שלא זכינו בחנינה."
"כי פנה היום, השמש יפנה ויבוא" מתאר המשורר בלשון תפילת נעילה ומתריס וזועק כלפי שמיא, לא כעומד לדין כי אם כקטיגור: "מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? / מדוע נאלמת לי באמצע? / מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?" וכקטגור הוא מרשה לעצמו להורות לחרב אדוני: "שובי נא אל מותן... די, את רשאית לנוח / סבואה ורוויה ועייפה מבוהק."
ויחד עם חבריו הוא משנן את "נאומי הסנגוריה / שנישא באזני הדורות הבאים."
מה תפקיד המשורר בדין? הוא הנאשם? הוא עד? הוא סנגור? הוא קטגור? אולי כל התפקידים יחד? ומי מינה אותו?
בתפילת "הנני העני", תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים, הוא מבקש להיות ראוי לשליחותו, ומבקש בין השאר "קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות." שליחותו של המשורר היא "להיות לפה לאילמים האלה" – החללים שלא ידברו עוד? אלה שאינם יכולים או אינם רוצים לדבר? או אינם יודעים מה לומר ואיך לומר? המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: "פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים... נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים." אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות.
חיים גורי הוא מלחמת אזרחים. זו אינה אבחנה שלי – הוא איבחן כך את עצמו לא רק בשירו הנושא שם זה, שהוא שיר הנושא לספר שיריו הנושא שם זה, אלא גם בכתיבתו הפובליציסטית ובספרו "עם השירה והזמן".
וגם בספר זה באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקירבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד." האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזיכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו", ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו". אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר "מול הים" במחזור השני בספר – "ליד הים". "טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר', / מושיט להם יד, כורת ברית אחים. / טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה / עשרות אקדחים". והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא: "'רוסלאן', תרע"ט, אודסה. / אמי ואבי. / תודה לים, שהביא אותם הנה. / תודה לחוף יפו. / לחולות תל אביב". כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים - עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.
 
במחזור זה – מלחמת אזרחים נוספת. מלחמת האזרחים בין הקללה והברכה. לכאורה, בחירת השם "עיבל" כמוה כהכרעה במלחמת האזרחים הזאת, הרי עיבל הוא הר הקללה. אולם הוא גם ההר שעליו הקים יהושע את המזבח, על פי מצוות משה. בני ישראל מצווים, מיד עם כניסתם לארץ, להתכנס לטקס שבו נקראים דברי הקללה והברכה. מחצית השבטים יעמדו אל מול הר גריזים ויברכו את העם. על המחצית שנשלחה אל הר עיבל, לא נאמר שתקלל את העם, אלא ש"תעמוד על הקללה". ואולי הכוונה היא לכך שאותם שבטים יאחזו את השור בקרניו ויעצרו את הקללה?
 
הר עיבל מסמל את הקללה, אך היהדות אינה דטרמיניסטית, אלא הרעיון המרכזי שבה הוא הבחירה – בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הברכה והקללה. וגם אם הכל צפוי: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", עדין הרשות נתונה בידינו. ושליח הציבור, הפה לאילמים, גם אם קולו צרוד ופרקו לא נאה, אינו יכול להתחמק מתפקידו כסנגור באזני הדורות הבאים, גם אם לא אחת הוא משרת כנביא זעם.
 
כנביא זעם, אין הוא חוסך שבטו: "כי ניגש שולף בסופד והוזה נקמות בעייף מדרך, לגמוע מקובעת כוס התרעלה". זוהי פרפראזה לדברי עמוס הנביא: "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע".
 
אותה נבואה של עמוס נפתחת במילים, "הנה ימים באים". ובמילים האלה עוסק השיר שבחרתי מתוך המחזור "עיבל", שיר מס' 83:
 
מתוך הרגל, לתפארת הסיום, בלב המוראים,
אני מוסיף, על אחריותי – הנה ימים באים!
נפלא לומר הנה ימים באים, הנה ימים באים,
לאחר כל הקינים, ההגה וההי.
כי מתוך הרגל, גם אני קורא שם כאחד הבדאים –
הנה ימים באים! הנה ימים באים!
 
כאחד הבדאים הוא קורא, שהרי אנו כבר יודעים "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה". אך שליח הציבור לוקח אחריות – "על אחריותי". וגם אם הוא חש כאחד הבדאים, הוא הרי חייב סנגוריה לדורות הבאים, ואחריותו אינה רק להצליף, אלא גם להראות דרך, לתת תקווה, "הנה ימים באים".
כמו עמוס הנביא, שאחרי כל נבואות הזעם, סיים בדברי הנחמה (עמוס ט', י"ג-ט"ו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".
 
 
 
3. מבחן ביילין
נשלח למדור מכתבים למערכת "הארץ"
אילו ניחנו יוסי ביילין, רון פונדק ויאיר הירשפלד ביושר אינטלקטואלי, הם היו מודים שהסכם אוסלו היה מקח טעות ושגיאה היסטורית קולוסאלית, ולא מסנגרים עליו כפי שעשו בכתבה "ימי אוסלו העליזים" ("הארץ", 11.9.09).
 
בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, חודשיים לאחר חתימת ההסכם, הציב ביילין, אדריכל ההסכם, את נייר הלקמוס לבחינתו – מבחן התוצאה של ההסכם. מן הראוי לבחון את תוצאות ההסכם על פי מבחן ביילין:
 
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.
 
את תוצאות ההסכם חווינו היטב ב-16 השנים שחלפו מאז חתימתו. כל מי שחי בארץ ב-16 השנים האחרונות, יודע היטב לשפוט את תוצאות ההסכם – על פי מבחן ביילין. אדריכלי ההסכם יכולים  אפוא להתהדר בו כפי שממציאי תקרת הפל-קל יכולים להתהדר ביצירתם.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל