הַדֶּשֶא סְבִיב הַצְּרִיף שֶלָּהּ יָרֹק הָיָה כְּצֶבַע          
רְעַב עֵינֵי הַיֶּלֶד וּכְרִיכַת הַ"Leaves of Grass"
עַל קֶרֶש מַדַּף הַסְּפָרִים הַכֵּהֶה, בּוֹ נָדְפוּ כְּמוֹ רֵיחוֹת מָהָגוֹנִי
תּוּגַת אַלְמְנוּתָהּ וְזֵכֶר בּוּדַפֶּשְט שֶל אָז.
 
מֶה הָיָה רֶגַע שְבִירַת אוֹתוֹ קֶרַח סָמוּי שֶל הִסּוּס בּוֹ הֶחְלִיטָה
לָצֵאת מִגִּדְרָהּ, מֵחַדְרָהּ, אֶל הַחוּץ וְלִקְרֹא לוֹ לַיֶּלֶד הַזָּר?
כְּלוּם בְּדִידוּת מְזַהָה בְּדִידֻיּוֹת אֲחֵרוֹת כְּמוֹ כְּלָבִים שֶטִּבְעָם לְרַחְרֵחַ
זֶה אֶת זֶה אוֹ כְּמוֹ שְתֵּי אֳנִיּוֹת הַקּוֹרְאוֹת זוֹ לָזוֹ בְּצוֹפְרֵי-עֲרָפֶל?
 
"אִיגֶן," אָמְרָה כְּמוֹ רוֹזֶנֶת מָרִיצָה כָּזֹאת מִימֵי קַיְזֶר פְרַנְץ-יוֹזֶף,
"אַתָּה לְדַבֵּר סָבְתָא פִירְט וַאֲנִי, סָבְתָא פִירְט, לְדַבֵּר עִם אַתָּה."
 
"הֶלְיוֹטְרוֹפִּיזְם", יֹאמַר הַמִּלּוֹן מִקֵּץ כָּךְ וְכָךְ שְנוֹת זִכְרוֹן-חֶסֶד
שֶל שְתֵּי הָעֵינַיִם הַהֵן הַשְּחוֹרוֹת שֶהִבְחִינוּ בְּרוּרוֹת וּמִיָּד
בְּעַד מִשְקָפֶיהָ, בְּעַד הַחַלּוֹן וּבְעַד זָרוּתוֹ שֶל הַיֶּלֶד
בְּכָל יַתְמוּתוֹ הַכְּתוּבָה עַל מִצְחוֹ כְּאוֹת-קַיִן מַסְגִּיר, תַּחַת גַּל
שְחוֹר הַבְּלוֹרִית הַסְּיָחִית הַפְּרוּעָה, נְזִירָה מִמַּסְרֵק וּמִלֶּטֶף,
"הֶלְיוֹטְרוֹפִּיזְם הוּא מָה שֶמּוֹשֵךְ אֶת הַצֶּמַח אֶל אוֹר-הַחַמָּה."
אִם סוֹגְרִים עַל הַנֶּבֶט עֲצִיץ מְהֻפָּךְ שֶבַּנֶּקֶב שֶבּוֹ מִסְתַּנֶּנֶת
לֹא בְּדִיּוּק מֵעָלָיו, קְצָת בַּצַּד, אֲלֻמָּה פִילַנְתְּרוֹפִּית שֶל אוֹר
אֵין לוֹ בְּרֵרָה לַאֲסִיר-אֲפֵלָה זֶה אִם לֹא מִתְחַשֵּק לוֹ לִגְווֹעַ
אֶלָּא לִמְתֹּחַ אֶת כָּל בְּהוֹנוֹת צְמִיחָתוֹ אֶל חֲרִיר הַעֲצִיץ
זֶה שֶדַּרְכּוֹ מִסְתַּנֶּנֶת לָהּ קֶרֶן שֶל אוֹר אֶל צִינוֹק סְגוֹר הַחֹשֶךְ
כָּךְ שֶהַנֶּבֶט יַטֶּה לְעֶבְרָהּ כְּמִין גּוּר אֶל פִּטְמַת הוֹרָתוֹ
רֹאש מְלֻכְסָן בְּמִין אַף-עַל-פִּי-כֵן דַּרְוִינִיסְטִי לְעֵבֶר הַנֶּקֶב
וּבִלְבַד שֶיִינַק, אוֹ יִגְנֹב אִם צָרִיךְ, אֶת מְזוֹן-כְּלוֹרוֹפִיל-הַתִּקְווֹת.
 
זֶה בְּדִיּוּק אֵפוֹא מָה שֶאֵרַע שָם, לְפֶתַע, בְּעֶרֶב הַקַּיִץ
הַהוּא: יְלָדִים שִׂחֲקוּ בְּתוֹפֶסֶת, בְּסוּס אָרֹךְ, בְּמַאטְקוֹת, בְּשוֹטְרִים וְגַנָּבִים.
הַיֶּלֶד מִזְּמַן כְּבָר נוֹאַש מִכָּל אֵלֶּה, שָנִים הוּא כְּבָר רָץ בְּתוֹפֶסֶת
אַחַר הַתְּשוּבוֹת שֶעוֹד אֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶלֹּא יִמְצָאֵן לְעוֹלָם
וְהַסּוּס הָאָרֹךְ שֶל הַלָּמָה-זֶה-כָּכָה אֵינוֹ מִתְקַצֵּר לוֹ אַף פַּעַם,
אֵין לוֹ שוּם מַאטְקָה לַחְבֹּט, לַהֲדֹף בָּהּ אֶת פִּינְג-פּוֹנְג הַטִּמְטוּם שֶל הָרִשְעוּת הָאֱנוֹשִית,
כָּל הַשּוֹטְרִים שֶהוּא מַכִּיר הֵם גַּנָּבִים בְּעֶצֶם
רַק בְּמַדִּים גְּנוּבִים שֶל אֵיזֶה שֶקֶר כּוֹחָנִי.
וּפִתְאֹם מוֹפִיעָה לוֹ הַסָּבְתָא הַזֹּאת כְּגַלְגַּל-הַצָּלָה לְטוֹבֵעַ,
מִי שֶגָּדְלָה עַל שִירַת הַמַּדְיָארִים, עַל שַנְדּוֹר פֶּטֶפִי, עַל אָדִי אַנְדְרֶה, יְדִידַת
פְרַנְץ מוֹלְנָר, בֶּלָא סֶנֶש, נְסִיכָה אָרִיסְטוֹקְרָטִית שֶל אֵיזוֹ הֲוָיָה שוֹנָה כָּל-כָּךְ מִן הַקִּבּוּץ
וְהִיא מְלַמֶּדֶת אוֹתוֹ בַּמִּלְעֵיל הַהוּנְגָּארִי שֶלָּהּ מָה זֶה יַאמְבּוּס,
מָה זֶה טְרוֹכֵיאוּס, דַּקְטִיל, אָנַפֶּסְט, אַמְפִיבְּרָךְ וְקִסְמָהּ שֶל שִירָה,
כְּמוֹ שַגְרִירוּת שֶל פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ פֶּתַח שַעֲרוֹ שֶל גַּן נָעוּל שֶהוּא מֻזְמָן בּוֹ
הַרְחֵק, הַרְחֵק מְאֹד מִבְּנֵי גִּילוֹ, מִן הַתּוֹפֶסֶת, הַסּוּסאָרֹךְ, הַמַּאטְקוֹת, הַשּוֹטְרִימוְגַנָּבִים.
הוּא לֹא יִשְכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ קָרְאָה לוֹ אֶת ווֹלט וִּיטְמֶן
שֶלֹּא הֵבִין בּוֹ כְּלוּם מִלְּבַד לְאָן שֶהוּא שַיָּךְ
מַמָּש וּבֶאֱמֶת וְעַד עֻמְקֵי שָרְשֵי הַנֶּפֶש
בִּזְכוּת הַסָּבְתָא פִירְט הַזֹּאת,
הַנֶּקֶב בַּעֲצִיץ.
 
יוסי: דמותה המופלאה של סבתא פירט, גיבורת השיר, מלווה אותי זה שנים רבות כזיכרון מלבב ונדיר. היא היתה משוררת ידועה בספרות ההונגרית שלפני מלחמת העולם השנייה, ידידתם של פרנץ מולנר, בֶּלָא סנש (אביה של חנה סנש) ושאר הסופרים, המשוררים והאינטלקטואלים של בודפשט עירה. בעקבות בנה, שהיה מוותיקי הקיבוץ בו התחנכתי שבע שנים מחיי, כילד-חוץ בודד וחריג, היא הגיעה לשם אך היתה תמיד, למרות צניעותה ועממיותה, מעין שגרירוּת-זוטא של איזו פלנטה אחרת, ד"ש נוסטאלגית, מרתקת ושוברת-לב מן "העולם של אתמול", כניסוחו של סטפן צוויג.
לי, שהגעתי לאותו קיבוץ עקב מותה בגיל צעיר מאוד של  אמי, ד"ר גרטי גמזו, אסיטנטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי הנודע אנדרֶה מוֹרוּאָ – היא היתה קרן-אור מיוחדת, באורה ובחוּמה. כמי שגדל בבית בו התכנסו לעיתים קרובות הדודות חנה ואנדה והדודים יצחק, נתן, אברהם, סאמי ומאכס (שכילד בן 5-4 לא הבינותי ולא ידעתי כי הם חנה רובינא, אנדה עמיר, יצחק שדה, נתן אלתרמן, אברהם חלפי, סאמי גרונימן [מחבר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"] ומאכס ברוד [מי שהפיר את הבטחתו לידידו פרנץ קפקא לשרוף את כל כתביו – ובזכות הפרת-הבטחה זו העניק לנו את הגאון המיוּסר מפראג] – לי היתה סבתא מרגיט פירט זו, כעין תזכורת, מתובלת בפאפריקה מדיארית, מן הבית התל-אביבי שנעקרתי ממנו ושורשַי העקורים לא חדלו מלכאוב.
היא לימדה אותי את יסודות הפרוסודיה הקלאסית (תורת המשקלים בשירה), היא קראה באוזני, באנגלית המהוּנגֶּרֶת המקסימה שלה, את "I hear America singing" של וולט והיטמן שהערצתי (ושמקץ שנים רבות ערכתי מעין צליינוּת פרטית אל בית הולדתו בלונג-איילנד) והיא היוותה עבורי הוכחה שקטה אולם בלתי מעורערת, לכך שעם כל הכבוד לטראקטור ולכדורסל, משוררים אמנם אינם נחוצים בסידור-העבודה, אך כמו שכתבה פעם לאה גולדברג: גם לאיילות יש מקום בעולמנו...