מפעל ההתיישבות בגולן החל את צעדיו במחנה סורי נטוש בעלייקה. לשם עלתה, חודש לאחר שחרור הגולן, ב-14.7.67, קבוצת צעירים, רובם חברי קיבוצים בגליל העליון, והחלו לאסוף את הבקר הסורי המשוטט. צעירים אלה הם ראשוני מרום גולן, בכור יישובי הגולן, וראשוני ההתיישבות בגולן.

מחנה עלייקה הוא הבסיס של עוצבת "ברק" (חטיבה 188) ליד נפח. בסמוך לו נמצאת האנדרטה לזכר חללי "ברק". לאנדרטה ולאתר ההנצחה אין גישה. המקום סגור, ועל השער תלויה הודעה למשפחות השכולות, ועליה מספר הטלפון של מפקד המחנה, אליו הן יכולות להתקשר כדי להיכנס לאתר.

לעובדה שבמקום זה החל מפעל ההתיישבות הציונית בגולן, אין כל איזכור. אין אפילו שלט קטן, כמו השלטים הקבועים על בתים רבים בירושלים, בתל-אביב ואף בראש פינה ועליהם מצויין סיפורו ההיסטורי של הבית.

היישוב השני שקם בגולן הוא מבוא חמה, בכור יישובי דרום הגולן. מייסדיו, בני קיבוצים – מרביתם מעמק הירדן, עלו ב-22.1.68 לתחנת הרכבת הישנה של אל-חמה – תחנת רכבת חשובה מאוד של רכבת העמק, בשל מיקומה על גבול א"י המנדטורית והמנדט הצרפתי על סוריה. לאחר הקמת המדינה, משולש הגבולות ישראל-ירדן-סוריה היה באזור זה.

תחנת הרכבת עדיין עומדת על תלה, אך היא שוממה ומוזנחת. אם האתר החשוב הזה לא ישומר ויטופח, לא רחוק היום שלא יהיה לו זכר. אין על האתר הזה כל ציון לא למשמעותו כתחנת הרכבת, ולא לעובדת היותו הנקודה הזמנית של מבוא חמה, במשך 9 חודשים.

 "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל," כתב יגאל אלון. הדברים נכונים גם לקהילה, ליישוב, לאזור. לצערי, אנו כאזור מזניחים את מורשת ההתיישבות בגולן. איננו מחנכים על ברכיה את ילדינו ואיננו דואגים להנחילה לציבור הישראלי. זהו מחדל לכל אזור, ובוודאי לאזור כשלנו, הנמצא תדיר תחת איום פוליטי, והנחלת המורשת הציונית שלו היא משימה ראשונה במעלה כדי לקשור את החברה הישראלית לגולן (לא בכדי יש מי שמקדיש את חייו לסילוף ההיסטוריה, כדי לקדם סדר יום של נסיגה מהגולן).

לאחרונה ערכתי עבודה על היישובים הראשונים בגולן, בהזמנת יד יצחק בן צבי, בעבור ספר על הגולן שייצא לאור בחודשים הקרובים. בעבודתי, נחשפתי באופן ברור לעובדה שהיתה ידועה לי מכבר – המחדל שלנו בהנחלת מורשת ההתיישבות בגולן.

הדבר נכון הן ביישובים עצמם והן ברמה האזורית. אין כמעט תיעוד היסטורי ביישובים. ארכיון הגולן טוב ומקצועי, אך הוא נמצא בדירה עלובה בקצרין, במקום במשכן מכובד ומכבד, שהציבור יוכל לבוא אליו, להשתמש בחומריו, ללמוד ולכתוב. מפעל תיעוד המורשת היחיד, שראוי לשבח, הוא תחנות ההסברה האלקטרוניות, אותן הקים אבי זעירא, שבחלקן הסבר על מורשת ההתיישבות. אך מפעל מבורך זה הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. המצב הזה חייב להשתנות. אנו חייבים לטפח את המורשת.

יחד עם המועצה לשימור אתרים, על המועצה לטפח ולשלט את המבנים והאתרים המשמעותיים להיסטוריה ההתיישבותית של הגולן. אתרים כאלה יש כמעט בכל יישוב.

יש להקים מוזיאון מקצועי ומודרני על תולדות ההתיישבות בגולן. האתר הראוי ביותר למוזיאון זה הוא תחנת הרכבת הישנה ליד חמת גדר.

יש לפתח תכניות חינוכיות בנושא – לבתי הספר, לתנועות הנוער וליישובים בגולן. על כל יישוב להפעיל תכניות כאלו לחברת הילדים והנוער בתוכו.

מה הסיבה למחדל הזה?

מן הסתם, הסיבה לכך היא שכל מעיינינו היו בעשייה ההתיישבותית עצמה, ובחלק מן השנים גם במאבק פוליטי על קיומה, ולא נותר בנו קשב למטרה זו. אולם אין כל סתירה בין עשייה התיישבותית לטיפוח מורשתה.

בשירו "מסביב למדורה", כתב נתן אלתרמן על הפלמ"חניקים הצעירים "מה נשיר עליהם? מה נשיר? / הם עושים זאת יפה מאיתנו. / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו... / זהו טיב הפלמ"ח. הוא איננו משאיר / כל מלאכה ל'שלא משלנו'."

כך, "בשידור חי", במקביל לעשייתם הביטחונית וההתיישבותית, דאגו הפלמ"חניקים לטיפוח מורשת הפלמ"ח. גם חלוצי העלייה השנייה והשלישית טיפחו את מורשתם בזמן אמיתי. מנהיגיהם כתבו והרצו על האתוס ההיסטורי של מעשיהם, שנים ספורות לאחר מעשה. עלינו ללמוד מהם.

"ה'אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחיבור זיכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת כשאדם אומר 'אני', הרי אינו מכוון ליבו לשערות ראשו ולציפורניו, שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו 'בשר ודם', הפושט צורה ולובש צורה, כי אם לרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזיכרונות של העבר, עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם יחד ברייה אחת שלמה אורגנית... גם האני הלאומי של עם ועם ... אינו אלא תערובת – עבר, עתיד: זיכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם." (אחד העם, "עבר ועתיד").

2. חזית מופקרת

החדשות הטובות של ראש השנה, הן אי בחירתו של פארוק חוסני, שר התרבות המצרי ב-22 השנים האחרונות, למזכ"ל אונסק"ו – ארגון החינוך והתרבות של האו"ם. השר האנטישמי, שעולמו התרבותי הוא עולם של שריפת ספרים, שהודיע שאם ימצא ספרים ישראליים במצרים הוא אישית ישרוף אותם, הוא האדם האחרון הראוי לתפקיד זה.

החדשות המביכות של ראש השנה, הן שישראל לא נקפה אצבע למניעת בחירתו של חוסני ואף הודיעה שאינה מתנגדת למועמדותו. ולמה ישראל לא התנגדה למינוי אחד מראשי המסיתים והמדיחים נגדה? כדי לא להעליב, חלילה, את מובארק.

פעילותו האנטי ישראלית של שר התרבות המצרי, היא תחת שלטונו של מובארק, על פי השראתו וכמימוש מדיניותו. ישראל שילמה מחיר כבד תמורת הסכם השלום עם מצרים, שכלל עשרות רבות של הסכמי נורמליזציה בכל תחומי החיים, ובהם התרבות. הפרת כל ההסכמים בנושא התרבות והפיכתם לאות מתה, אינה קפריזה של חוסני, אלא מדיניות של מובארק. כמו ההסכמים בתחום התרבות, כך הופרו ולא יושמו ההסכמים בכל התחומים.

האדישות שהפגינה ישראל מול סכנת מינויו של חוסני לתפקיד, כדי לא להעליב את מובארק, היא ביזיון לאומי. מדינה שאינה מכבדת את עצמה – העולם לא יכבד אותה. והנה, באותו שבוע שבו ישראל נמנעה מפעולה נגד מינוי חוסני, גמלה לה מצרים בהובלת החלטה אנטי ישראלית בסוכנות לאנרגיה אטומית, לראשונה לאחר 18 שנים. בסביבה עויינת, שמטרתה היא השמדת ישראל – אופציה גרעינית (על פי מקורות זרים, כמעט שכחתי לציין) הינה מרכיב הכרחי להגנת ישראל. על אחת כמה וכמה שהיא תהיה הכרחית אם ישראל תיסוג מגבולות בני הגנה. מטרתה של ההחלטה העויינת, היא לפגוע בישראל, להחליש אותה, לנטרל את יכולת ההגנה העצמית שלה.

באותו יום שבו קיבלה הסוכנות לאנרגיה אטומית את החלטתה, שאותה הגדירה איראן, בצדק מבחינתה, כ"רגע נפלא", שב נשיא איראן אחמדיניג'אד והכחיש את השואה. הכחשת השואה אינה בורות בהיסטוריה, אלא אמירה פוליטית. בשל המיתוס לפיו מדינת ישראל קמה בגלל השואה וכתשובה לשואה, מנסה אחמדיניג'אד, כמו גורמי ימין ושמאל רדיקליים באירופה, להכחיש את השואה כדי לערער על זכות קיומה של ישראל. אם ההצדקה לקיומה של ישראל היא השואה – אם לא הייתה שואה, הזכות בטלה. וכך, כדי לשמוט את צדקת קיומה, מוביל אחמדיניג'אד את תעשיית הכחשת השואה.

הפן השני של מדיניותו הוא הניסיון להפוך את ארצו למעצמה גרעינית. אי אפשר לנתק בין השניים. אם היה למישהו ספק בהכרח פיתוחה של אופציה גרעינית ישראלית, המדיניות האיראנית על שני אדניה – שלילת זכות קיומה של ישראל וייצור אופציה גרעינית, היא ההוכחה להכרח זה. מי שפועלים נגד האופציה הגרעינית של ישראל, אינם עושים זאת בתמימות. הם עושים זאת דווקא מתוך הבנתם את המציאות הזאת.

לצד המערכה נגד יכולת ההגנה העצמית הגרעינית של ישראל, מתנהלת מערכה נגד מימוש זכות ההגנה שלה מפני הטרור הפלשתינאי. דו"ח גולדסטון, הדו"ח העויין, השקרי והאנטי ישראלי, שבוודאי העניק כמה רגעים נפלאים לטרוריסטים באשר הם, מבן לאדן ועד חאלד משעל ונסראללה, נועד להתנקש במימוש זכותה של ישראל להגן על אזרחיה מפני פשעי המלחמה של הטרור.

מה משותף לדרכו של פארוק חוסני, החלטת הסוכנות לאנרגיה אטומית, נאום הכחשת השואה של אחמדיניג'אד ודו"ח גולדטסון? כולם הינם חלק ממערכה כוללת ליצירת דה לגיטימציה למדינת ישראל, לקיומה ולזכותה להגנה עצמית.

ישראל אינה עם לבדד ישכון. היא אינה יכולה להתעלם מהמערכה הזאת, שסכנתה אינה פחותה מהטרור עצמו. משום מה, החזית המדינית, המשפטית ובעיקר ההסברתית, מופקרת. אי ההתנגדות לבחירת חוסני, היא ביטוי לשיתוק של ישראל, המתעלמת מהסכנה ומפקירה את הזירה לשוחרי רעתה והשמדתה.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את הזירה החשובה הזו. אי אפשר לפטור אותה באמירה ש"העולם כולו אנטישמי". אלה הבלים. רוב אזרחי העולם אינם אנטישמיים, אינם אנטי ישראליים, אינם אנטי ציונים, אלא שמוחותיהם נשטפו בידי תעמולת הזוועה הערבית נגד ישראל לאורך עשרות שנים, ללא תגובה ישראלית.

על ישראל להגדיר את המערכה ההסברתית והמדינית נגד המתקפה הזו, כמטרה המדינית החשובה ביותר שלה. על ראש הממשלה, אחד מטובי המסבירים שהיו לישראל, לעמוד בראש המערכה המדינית הזאת, הקודמת לכל מטרה מדינית אחרת.