זרע היותי קיבוצניק, נטמן בי בבית זרע. עוד לא הייתי בתנועת הנוער, עוד לא עיצבתי דרך חיים ואידיאולוגיה, עוד לא חשבתי על שיתוף, שוויון וערבות הדדית. עוד כילד קטן, שחי וגדל בעיר, התאהבתי בקיבוץ שבו חיו קרובי משפחתי, בית זרע. לשם נסענו בחופשים, ואני התאהבתי. התאהבתי בחיים בטבע, התאהבתי בחיים השיתופיים, עוד לפני שיכולתי לנסח לעצמי למה. ואחד הדברים שהלהיבו אותי במיוחד, היה הלינה המשותפת.

ילדותי בעיר, בחיק משפחתי, הייתה ילדות מאושרת. ובכל זאת, קינאתי בבני דודי שחיו בלינה המשותפת. הם היו מאושרים עד הגג, הם וחבריהם, ואני ראיתי בהם מי שחיים 365 יום בשנה במחנה. ואם אני כל כך נהנה לישון שני לילות במחנה, איך לא אקנא במי שחי כך כל השנה?

בני הדודים שלי באמת היו מאושרים בלינה המשותפת. גם היום הם זוכרים בעיקר חווייה יפה של ילדות מאושרת. אבל כשהם בגרו (עוד כשחיו בקיבוץ) לא העלו על דעתם את האפשרות שכך הם יגדלו ויחנכו את ילדיהם. וכשאני בגרתי ובחרתי בחיי קיבוץ, גם אני לא העליתי על דעתי את האופציה הזאת כדרך החיים בה אבנה את משפחתי, בה חבריי ואני נבנה את קיבוצנו. במשך השנים פגשתי בני קיבוצים רבים, שגדלו בלינה המשותפת – כאלה שחיים בקיבוץ וכאלה שאינם חיים בו. לא פגשתי עד היום אפילו אחד שהיה רוצה שילדיו יגדלו בלינה משותפת. עם זאת, רובם הגדול זוכרים את הלינה המשותפת כחוויה חיובית של ילדות מאושרת.

אף פעם לא קניתי את סיפורי הילדות האומללה של "ניצולי הלינה המשותפת". האמנתי לסיפורם האישי של אלה שדיווחו עליה, אך לא חסרים ילדים שחוו ילדות קשה בחיק משפחתם. הסיפורים הקשים הם סיפורים אישיים חריגים. הכלל הוא של זיכרונות חיוביים. לכן, כלל לא הופתעתי מתוצאות הסקר שפורסם לאחרונה, שאושש את תחושתי זו. על פי תוצאות הסקר, 75% מהגברים ו-63% מהנשים זוכרים את הלינה המשותפת כחוויה חיובית ואילו 18% בלבד מהנשים ו-7% בלבד מהגברים זוכרים אותה כחוויה שלילית. ממצאים אלה כל כך מובהקים, שניתן לראות בהם אבן דרך לדיון רטרוספקטיבי אחר לגמרי על הלינה המשותפת. לא עוד הדיון על השאלה האם היא אימללה את הילדים ועשקה את ילדותם, אלא האם זו הדרך הראויה לחנך ילדים.

השלילה שלי את הלינה המשותפת, נובעת ממקום ערכי. אני סבור שהדרך לחנך לערכים, שבהם אני מאמין, היא בחיק המשפחה. ומאחר והערכים שבהם אני מאמין הם שהביאו אותי לבחור בחיי קיבוץ, הרי שאני רואה בלינה המשפחתית את המקום הנכון לחנך לחיי קיבוץ. וכשאני מנסה לבחון את השאלה מה קרה לקיבוץ, הולכת ומתגבשת בי ההכרה, שאחת הסיבות למשבר הקיבוץ ולמה שקרה לקיבוץ בדור האחרון, הוא תוצאה מאוחרת של הלינה המשותפת.

דודי בבית זרע (למעשה הוא לא היה דודי, אלא בן דודו של אבי, אבל במשפחות של ניצולי שואה הקשרים בין שארי הבשר היו שונים. מבחינת אבי הוא היה אח לכל דבר ומבחינתנו הוא היה דוד לכל דבר) – היה דמות מרכזית בקיבוצו ואחד האידיאולוגים שלו. כן, גם של הלינה המשותפת. הייתי קרוב אליו מאוד. אני זוכר שיחה שקיימנו, בהיותי נער, על חברת הילדים בקיבוץ. אחד הדברים שהוא אמר לי, על דרך החיוב דווקא, הוא שהילדים הם כמו חיות בג'ונגל – תחרותיים מאוד, וכל אחד יודע בדיוק איזה מקום הוא בכיתה ובאיזה מקום כל ילד אחר בכיתה, בכל מקצה של ריצה, שחיה, הורדות ידיים וכו'. אז לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, אך העובדה ששיחה זו נחרטה בזיכרוני במשך למעלה מ-30 שנה אינה מקרית. כנראה שבאיזשהו מקום הבנתי את הסתירה בין התיאור הזה לבין מהות החיים השיתופיים. ואולי הדברים שאמר דודי, פשוט ניסחו חוויה שחשתי כילד בביקוריי בקיבוץ – חברת הילדים הקיבוצית היתה הרבה יותר תחרותית מהחברה העירונית שבה גדלתי. היום אני מרשה לעצמי לנסח זאת בהכרה מלאה – בחברת הילדים המשותפת, החווייה התחרותית, כמעט דרוויניסטית, היתה חזקה מאוד. מאחר והקיבוץ מבוסס על שותפות, שהיא היפוכו של הג'ונגל הזה, הרי שהלינה המשותפת חתרה תחת אושיות הרעיון הקיבוצי.

הרעיון השיתופי סותר את יצרי האגואיזם של האדם. אדם בוגר הבוחר בחיי שותפות, בוחר בהתמודדות מתמדת וקשה עם אותם יצרים. התשתית האישיותית היוצרת את היכולת להתגבר על היצרים, נבנית בראש ובראשונה באמצעות חינוך. חינוך אינו רק הטפה ודיבור על ערכים ודרך חיים, אלא בעיקר דוגמה אישית והתנסות. גם חיי משפחה הם חיי שותפות וגם הם מחייבים התמודדות עם היצר האגואיסטי. המשפחה מבוססת על שותפות בין בני הזוג, על התחלקות שוויונית ביניהם ללא קשר לפער בתרומה של כל אחד מהם. חיי הזוגיות והמשפחה מחייבים פשרות וויתורים כדי לקיים את היחד. בחיי המשפחה יש אלטרואיזם רב, בעיקר כלפי הילדים. בניסיון לבסס את הרעיון הקיבוצי על צמצום המשפחה, שמשמעותו התייחסות שלילית למשפחה – כאל רע הכרחי, טמון זרע הפורענות של הקיבוץ. אחד הגורמים שהובילו אותו למשבר.

הדור הראשון ללינה המשותפת עוד חי את ההזדהות עם המעשה ההרואי של הוריו החלוצים, מייסדי הרעיון, וחווה את המשימתיות הקיבוצית של הקמת המדינה ויישוב הארץ. לכן, הלינה המשותפת לא פגעה במוטיבציה הקיבוצית שלו. בדורות הבאים, הלינה המשותפת הרגה את הקיבוציות ואת הסיכוי להיות קיבוץ.

היה הרבה חיוב בלינה המשותפת. היא חישלה את בוגריה, היא ידעה להפוך אותם לבוגרים עצמאיים מאוד, היא לימדה אותם להתמודד בהצלחה עם אתגרים, היא השכילה להפוך אותם ללוחמים מצויינים, לאנשים חרוצים, לחקלאים מעולים, היא הכשירה אותם להתמודד בהצלחה ובהצטיינות עם החיים בעיר ואף בחו"ל, ואין ספק שבוגרי הקיבוצים הם סיפור הצלחה בכל קנה מידה, כלכלי ואחר, בחיים שמחוץ לקיבוץ. אולם הלינה המשותפת לא יכלה לחנך את הילדים לערכים של שותפות אמיתית, של שוויון. ולכן, היא לא יכלה לחנך אותם לקיבוץ.

הלינה המשותפת החלה מסיבות מוצדקות – רצון להבטיח את חיי הילדים, בריאותם ורווחתם, בחיים הקשים של הקבוצה. קברי הילדים בבתי הקברות הקיבוציים הישנים יכולים להסביר זאת היטב. הבעייה החלה ברגע שהכרח בל יגונה הפך לאידיאל, וחברי הקיבוץ דבקו בו באדיקות לאורך עשרות שנים. התוצאה העיקרית, היא מצבה העגום של התנועה הקיבוצית היום.

2. מבחן הראיות

כאשר היועץ המשפטי מני מזוז החליט שלא להגיש כתב אישום נגד אריק שרון ובנו גלעד בפרשת "האי היווני", הסתערה עליו הברנג'ה התקשורתית והמשפטית בחמת זעם, והציגה אותו ללעג ולקלס כיועץ חלש, פחדן, חסר חוט שדרה, מעלים עין מהשחיתות ועוד. מזוז לא התרגש. הוא הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאין הוא ירא לא את השררה ולא את הביקורת. מבחן אחד ויחיד מחייב אותו בהחלטה האם להגיש כתב אישום – מבחן הראיות. אם וכאשר תהיינה ראיות – מעמדו ועוצמתו של איש לא יעמדו בדרכו, והוא יגיש כתב אישום. באין ראיות פליליות – לא יגיש כתבי אישום כדי לרצות את התקשורת ואת דעת הקהל.

החלטתו של מזוז בנושא "האי היווני" הפתיעה אותי. כצרכן תקשורת נחשפתי לחשדות והתקשיתי לראות כיצד ניתן להיחלץ מהן ללא כתב אישום. אולם האזנתי בקשב רב למסיבת העיתונאים עם מזוז, בה הציג בהרחבה את מסקנות החקירה וניתח אותן לעומק. האזנתי והשתכנעתי בצדקת החלטתו של מזוז.

מי שסנטו במזוז ולעגו לו, אלה שהציגו אותו כמגן השחיתות, אכלו מאז כובעים רבים. מזוז הוכיח שכאשר הראיות היו אמיתיות ומוצקות, הוא לא היסס להגיש כתב אישום גם נגד הבכירים שבבכירים. הוא העמיד לדין את נשיא המדינה, את ראש הממשלה, את שר המשפטים, את השר לביטחון פנים, את שר האוצר, את שר הרווחה, את בנו של ראש הממשלה.

עד כה, כל כתבי האישום שהגיש הניבו הרשעות, בניגוד לסדרה ארוכה של זיכויים קודמים, שיצרה תחושה של רדיפת פוליטיקאים. כאשר היועץ המשפטי נוהג בזהירות ומכפיף עצמו לראיות ולראיות בלבד, זאת התוצאה. ימים יגידו, אך אני מעריך שגם בפרשיות קצב, אולמרט והנגבי כך יהיה. איני יודע האם יגיש מזוז כתב אישום נגד ליברמן, אך אין לי ספק שלא ידחה את החלטתו לקדנציה של מחליפו, ושאם יחליט על הגשת כתב אישום, יהיה זה על בסיס ראיות מוצקות.

החלטותיו של מזוז בפרשיות אולמרט ממחישות את דרכו. "פרשיית השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה," הגדיר ירון זליכה את פרשת בל"ל, וחלק ניכר מכלי התקשורת החרו החזיקו אחריו. מזוז בחן את התיק, החשדות לא עמדו במבחן הראיות ולכן לא העמיד את אולמרט לדין בפרשה זו. הוא הדין בפרשת הבית ברח' כרמיה. לעומת זאת, לא היסס להעמיד את אולמרט לדין בפרשיות "ראשונטורס", טלנסקי ומרכז ההשקעות, כאשר הראיות הצדיקו זאת (בפרשת "ראשונטורס" חוששני שהוא נקט בזהירות יתר, כאשר נמנע מהעמדה לדין על עבירת שוחד).

בשבוע שבו החל משפטו של אולמרט, החליט מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד השר ישראל כץ. אילו קיבל החלטה זו לפני חמש שנים, הארץ היתה סוערת והוא היה מואשם בפחדנות וחפפנות. היושר, ההגינות ואומץ הלב שהפגין מזוז לאורך שנות תפקידו, הקנו לו אמינות ציבורית חסרת תקדים, שבזכותה החלטתו זו התקבלה באמון רב. אם מזוז נמנע מלהעמיד לדין, כנראה שאין ראיות פליליות.

האמון הציבורי במוסד היועץ ובתביעה הכללית – זה הישגו הגדול ביותר של מזוז.

השגיאה הגדולה של מזוז, היתה עסקת הטיעון עם קצב. אני סבור שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר מדובר בנבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא להגיע לחקר האמת, ללא פשרות. ככל שנבחר הציבור הוא בעל תפקיד בכיר יותר, יש לפעול על פי עיקרון זה. יש לקוות שהפרקליטות לא תתפתה לעסקת טיעון עם אולמרט.

קצב, אולמרט, רמון, הירשזון, הנגבי ועומרי שרון מביישים כל אזרח הגון בישראל. אולם העובדה שהחברה הישראלית נלחמת בשחיתות ואוכפת את החוק גם על הבכירים ביותר, היא סימן מעודד להתנערות והתנקות.

על רקע הפרשיות הפליליות הנ"ל, ראוי לזכור ולהזכיר שלצד המשפט הפלילי, יש מקום חשוב לא פחות למשפט הציבורי, המוסרי. לא כל מה שאינו פלילי כשר ולא כל מי שלא הוגש נגדו כתב אישום או שיצא זכאי בדין – ראוי לשמש בתפקיד ציבורי. המשפט הפלילי מציב סף מינימום של כיבוד החוק. אולם יש מקום גם לקבוע רף מוסרי של ציפיות מאיש ציבור הראוי לתפקידו. העובדה שאדם אינו עבריין פלילי, אין בה די כדי שיהיה ראוי להנהיג. כדי להנהיג עליו להיות אדם אמין, הגון וישר, ולא רק חף מפשע. אם עומרי שרון נכנס לכלא על עבירות פליליות בניהול מערכת הבחירות של אביו, אין ספק שהאחריות המוסרית ולכן גם הציבורית לכך היא על אריק שרון עצמו, גם אם הוא אישית לא עבר עבירה פלילית.

לכן, לצד ניקוי האורוות מן הסחי הפלילי, יש לעצב את הנורמות הציבוריות והמוסריות הראויות למערכת הפוליטית בישראל.

3. צל"ש לסוהר

כן, נכון, אני יודע. חובתה של מערכת השב"ס להבטיח את חייהם ושלומם של כל האסירים, ולהגן עליהם גם מפני עצמם.

ואף על פי כן, אם הסוהר, שבמשמרת שלו אסף גולדרינג התאבד, התרשל בתפקידו –  ממני הוא מקבל צל"ש.

כי עולם בלי החלאה שרצח באכזריות כזו את בתו הפעוטה, הוא עולם טוב יותר.