סדרת הטלוויזיה השטירמרית המוקרנת בטלוויזיה הממלכתית של תורכיה, סדרה שלא הייתה מביישת את גבלס, שר התעמולה הנאצי – נכתבה על פי רוח המפקד, רוחו של ראש ממשלת תורכיה, ארדואן. סדרת הטלוויזיה מציגה באופן פלסטי את מה שאומר ארדואן בנאומי ההסתה האנטישמיים שלו.

מי זוכר שלפני שנה עוכר ישראל הזה נבחר בידי אהוד אולמרט להיות "המתווך ההוגן" במו"מ בין ישראל לסוריה? אולמרט בחר בארדואן להיות האיש שבאמצעותו התכוון למסור לסורים את הגולן. קשה להאמין. אגב, ארדואן עדיין מצפה לחזור לעמדת ה...מתווך.

בשנות ה-90 הייתה תורכיה בעלת ברית אמיתית של ישראל. המציאות הזאת חלפה לחלוטין מן העולם, והגיע העת שנבין ונפנים זאת. תורכיה של היום היא תורכיה אחרת לחלוטין. תורכיה של היום, נשלטת בידי האסלאם הקיצוני. לאחר שבעבר מנע הצבא מממשלות אסלאמיסטיות לנהוג בניגוד לחוקה התורכית, ארדואן נהג בזהירות רבה לאחר עלייתו לשלטון. הוא הציג עצמו כמתון, כפרו מערבי ואף הביע תמיכה בהמשך הברית עם ישראל. כך הוא ניטרל כל עילה לצבא להתערב. אט אט, בהדרגה, צבר ארדואן כוח, השתלט על עמדות כוח, והשליט את דרכו בהדרגה, צעד אחר צעד.

וכך, לאט לאט, משנה תורכיה את פניה מן הקצה אל הקצה. ארדואן מפנה עורף למשנתו של אתא תורק, וממדינה נאורה, בעלת אוריינטציה מערבית, הופכת תורכיה להיות בעלת הברית של ציר הרשע. ביטול התמרון המשותף עם ישראל וההודעה על שיתוף פעולה אסטרטגי עם צבא סוריה ממחישים היטב מגמה זו.

"ככה לא נוהגים בין ידידים," הגיב שר החוץ ליברמן על הסרט התורכי. כדאי שנבין שאין אנו עוד ידידים. השלב הזה ביחסים בין שתי המדינות הרבה מאחורינו. היום תורכיה היא מדינה עוינת את ישראל, בשל השינוי במשטרה.

האם זה אבוד? האם איבדה ישראל סופית את ידידותה עם תורכיה?

כל עוד האסלאם הקיצוני שולט בתורכיה, לא יהיה שינוי. אין מה לצפות ואין סיבה שנשלה את עצמנו. הסיכוי הוא שהשפיות תחזור לתורכיה, והיא תחזיר לשלטון את המחנה הנאור. שינוי פוליטי כזה בתורכיה הוא הדרך היחידה לחדש את ברית הידידות בין המדינות. לפני כן, אין טעם שננסה לשקם אותה.

לאורך שנים, נותנת ישראל את ידה להכחשת הטבח ההמוני שביצע תורכיה בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. כמדינה יהודית, הנאבקת בהכחשת השואה, עמדה זו היא חרפה. גישה זו נומקה בחשש מפני משבר ביחסים עם בעלת בריתנו האסטרטגית.

פעמים רבות קראתי במאמריי להכיר באסונם של הארמנים ובאחריותה של תורכיה. גם בתקופת ירח הדבש בין המדינות זו היתה קריאתי.

היום, לנוכח המשבר בין המדינות, התירוץ-החשש מפני משבר עם ידידתנו, אינו תקף עוד. זה הזמן לתיקון הקלקול החמור הזה. אל מול מדיניות השקר התורכית כלפי ישראל, על ישראל לנהוג במדיניות של אמת. בעוד התורכים מכים אותנו בשקריהם, עלינו להציב בפניהם את האמת.

2. גיבור לאומי

אנטי ציונות הינה תופעה המעוררת את סלידתי. תופעה ממנה אני סולד אף יותר, היא יהודים אנטי ציונים. יהודים אנטי ציונים אחרי השואה, ובפרט כאלה שחוו אותה, הנם אנשים שהוכו בעיוורון; עיוורון בקריאת המציאות ואף עיוורון מוסרי. השואה אינה הצדקת הציונות ואינה הקושאן של מדינת ישראל. צדקת הציונות היא "זכותנו הטבעית וההיסטורית" כפי שהוגדרה במגילת העצמאות – זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונות במולדתו, כמו כל עם ועם, וזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. הציונות קדמה לשואה וצדקתה תקפה ועומדת בפני עצמה גם ללא השואה. אולם השואה היא העדות החותכת למשמעות היות העם היהודי עם מפוזר בגולה, ללא עצמאות בארצו. ולכן, מי שחווה את השואה ונשאר אנטי ציוני, לא הבין את מהותה.

מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, שהלך השבוע לעולמו בגיל 90, שלל את הציונות משחר ילדותו ודבק בשלילתה עד יומו האחרון. כל ימיו לא החמיץ הזדמנות לתקוף את מדינת ישראל ולגנות אותה. גישתו האנטי ציונית הייתה אקטיבית, כמעט אובססיבית.

ואף על פי כן, מארק אדלמן הוא בעיניי גיבור לאומי יהודי, וראוי היה שמדינת ישראל, כמדינה יהודית, תעניק לו את הכבוד שהוא ראוי לו, חרף יחסו אליה.

"יש אדם קונה עולמו בשעה אחת," אמר רבי יהודה הנשיא. בד"כ הכוונה לאדם שחטא כל חייו וחזר בתשובה לקראת מותו. אך יש מי שמעשה שעשה בשעה אחת בחייו, מאפיל – לטוב או לרע, על כל מעשיו בכל ימיו. מארק אדלמן קנה את עולמו בשעה הקשה ביותר בתולדות העם היהודי ובתולדות האנושות. את מה שעשה, איש אינו יכול למחוק, גם לא הוא עצמו.

כיום, 65 שנים אחרי השואה, איננו שופטים עוד את קורבנות השואה, איננו מחלקים ציונים, אנו מבינים שגילויי הגבורה בשואה אינם רק במרד, אלא בכל בחירה בחיים, בכל גילוי של חסד, בכל גילוי של זיק אנושי, בכל מעשה של דבקות ביהדות, בכל גילוי של צלם האדם. ואף על פי כן, אני סבור שהמרד הוא הגבורה העילאית שהתגלתה בשואה, הוא המופת לעם היהודי ולאנושות. אותה חבורה של צעירים, מנהיגי תנועות הנוער, הראשונים להבין את המציאות ולהתריס נגדה; אלה שבשעות הקשות ביותר קראו תגר על המציאות הנוראה ונשאו על כתפיהם את האחריות לאומה כולה, מתוך הבנת אחריותם כלפי ההיסטוריה היהודית והאנושית, הם בעיניי, הגיבורים שבגיבורים, הם הגיבורים הלאומיים שלנו.

מארק אדלמן היה אחד הבולטים שבהם. יחד עם יצחק (אנטק) צוקרמן מתנועת הנוער הציונית החלוצית "דרור החלוץ", הוא שימש כסגנו של מרדכי אנילביץ' (חבר "השומר הצעיר"), מפקד ארגון המחתרת "אי"ל" (ארגון יהודי לוחם) – אחד משני הארגונים שחוללו את מרד גטו ורשה (הארגון השני היה אצ"י – ארגון צבאי יהודי, של תנועת בית"ר). אדלמן היה אחד המנהיגים החשובים בתנועה ההרואית של קריאת התגר והמרד.

מארק אדלמן ייצג באי"ל את מפלגתו – הבונד. הבונד היא מפלגת הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא – מפלגה יהודית חילונית סוציאליסטית גדולה. הבונד התנגדה לציונות ולחמה בה, בראותה בה תנועה ריאקציונרית. הבונד לחמה גם בשפה העברית, וראתה בהחייאתה רומנטיקה ריאקציונרית מזוייפת. בשנותיה היפות, הייתה הבונד המפלגה היהודית הגדולה ביותר במזרח אירופה, והמפלגה הסוציאליסטית הגדולה ביותר.

הבונד הטיפה לשינוי אורחות החיים היהודיים, עזיבת המסורת והדת והשתלבות במהפכה הסוציאליסטית הרוסית. השחרור המעמדי ישחרר גם את העם היהודי, שייהנה מאוטונומיה תרבותית, כמיעוט יהודי מוכר אחרי המהפכה.

האידיאולוגיה של הבונד התנפצה בשואה, ולמפלגת הבונד לא היתה תקומה אחריה. אך מארק אדלמן, שכמו כל מנהיגי המרד הביט במציאות השואה בעיניים פקוחות וידע להסיק את המסקנות הנכונות אודות מגמת הנאצים והדרך להיאבק בה, לא התפכח מעולם מעיוורון השקפת העולם הבונדיסטית. אדלמן נולד להורים בונדיסטים והתחנך מגיל 3 במוסדות חינוך של המפלגה. האידיאולוגיה הבונדיסטית עיצבה את עולמו, והוא דבק בה בפנאטיות. הוא המשיך לדבוק בה, חרף גילויי האנטישמיות בפולין אחרי השואה, ואף כאשר בני משפחתו נאלצו לברוח מפולין בשל רדיפת היהודים בידי השלטונות הפולניים ב-1968. הוא דבק בה גם כאשר השכיל לנתח את כישלון המשטר הקומוניסטי, הצטרף לארגון "סולידריות" ואף נעצר בשל פעילותו. כל אלה לא פקחו את עיניו, והוא דבק במשנתו האנטי ציונית.

מרק אדלמן התנכר למדינת ישראל וישראל השיבה לו במטבע הניכור. אני סבור שהיתה זו טעות. סגן מפקד מרד גטו ורשה הוא גיבור לאומי יהודי, שלחם כיהודי בארגון יהודי נגד גדול האויבים של העם היהודי בשעה הקשה ביותר לעם היהודי (ב-1944 הוא לחם גם בשורות המרד הפולני בווארשה) – בתור שכזה היה על המדינה היהודית להכיר בו כגיבור. אדלמן זכה לעיטור הכבוד הגבוה ביותר של פולין ולעיטור הלגיון הצרפתי. ישראל התעלמה ממנו, וספרו על המרד תורגם לעברית רק 50 שנה אחרי כתיבתו, לאחר שכבר תורגם לשפות רבות. אדלמן לא זכה לכל הכרה בישראל. את הטעות ההיסטורית הזו, ראוי לתקן עכשיו, אחרי מותו. מן הראוי שמדינת ישראל תנציח את זכרו.