לא כל מה שטוב לכל העולם טוב גם לנו. אין לשלול מצב, שבו פטנט ישראלי השונה מהמקובל בשאר העולם טוב יותר מהמקובל, או לפחות מתאים לנו יותר. ואף על פי כן, כאשר מה שנהוג אצלנו שונה מהמקובל בעולם, מותר לנו לנהוג בענווה, ולבחון את עצמנו, שמא מתוך עשרה קבין של תבונה שירדו לעולם, בכל זאת רק תשעה אנו קיבלנו ואחד קיבל גם שאר העולם.
אם בכל העולם קיימת הפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי, סביר להניח שיש בכך היגיון כלשהו, וראוי לבחון הפרדה זו. הרי לא ייתכן שכל הדמוקרטיות התנקשו בשלטון החוק שלהם. אולי דווקא השיטה המקובלת בעולם, מחזקת את שלטון החוק יותר מהשיטה שלנו?
הקמפיין המתלהם והתוקפני נגד בדיקת הצעתו של יעקב נאמן בנדון, מזכירה לי את הסיפור המיוחס למשה סנה, לפיו כתב הערה בשולי נאומו: "נימוק לא משכנע – להרים את הקול!"
הנימוק הבלתי משכנע ביותר בטיעוניהם של מתנגדי הרפורמה שמציע נאמן, הוא שהפרדה בין שני התפקידים תחבל בשלטון החוק, כיוון ששרי הממשלה לא יתייחסו ברצינות הראויה לדברי היועץ המשפטי, ברגע שהאיש לא יהיה גם התובע הכללי.
מאחורי טיעון זה מסתתרת חשדנות קיצונית כלפי המנהיגות הנבחרת בישראל, כמי שרק יראת האישום הפלילי תגרום לה לפעול על פי חוק. אם היועץ המשפטי יודיע לממשלה שצעד מסויים אינו חוקי, הממשלה בכל זאת תפעל כנגד החוק, אלא אם כן היועץ הוא גם מי שעלול להעמיד לדין פלילי את השרים אם קיבלו שוחד או הטרידו מינית פקידה בלשכתם.
הגישה הזו, החושדת אפריורי בפוליטיקאים באשר הם, מסוכנת לדמוקרטיה. הדמוקרטיה חייבת להתבסס על הנחה המאמינה ברצונם הטוב של הנבחרים לשרת את העם באמונה ולכבד את החוק, ולא רק כאשר הגיליוטינה מונחת מעל ראשם.
הרפורמה שמציע יעקב נאמן תחזק את שלטון החוק בישראל. היא תייעל את רשויות החוק והאכיפה, היא תמנה אדם בכיר שכל אונו, מרצו, זמנו ומשאביו מיועדים למאבק משפטי בעבריינות למיניה ואדם אחר שכל אונו, מרצו, זמנו ומשאביו מיועדים להנחיית הממשלה כיצד לפעול על פי החוק.
הרפורמה תחזק את הדמוקרטיה, כיוון שריכוז עוצמת יתר בידי אדם אחד אינה משרתת את הדמוקרטיה ואינה מתיישבת עם תפיסה דמוקרטית. האימרה "השלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט," המיוחסת להיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הליברלי הלורד אקטון, שפעל בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, מזהירה מפני ריכוז כוח יתר בידי אדם אחד.
הכוח המרוכז בידי היועץ המשפטי לממשלה בישראל מוגזם, עד כדי פגיעה בדמוקרטיה. אני מעריך מאוד את מני מזוז, שהוא בעיניי אחד היועצים המשפטיים הטובים ביותר בתולדות המדינה, אך היו לנו גם מיכאל בן יאירים, (שאחרי פרישתו חתם על עצומה המסיתה לעבריינות פוליטית – סרבנות פוליטית בצה"ל) וגם בעתיד עלולים אטדים לכהן בתפקיד. הדמוקרטיה חייבת להתגונן מראש מפני ריכוז עוצמת יתר בידי אנשים כאלה, וגם בידי אנשים הגונים ומקצועיים כמזוז אין להפקיד עוצמה כזו.
ניתן להתנגד לרפורמה שמציע נאמן, אך מן הראוי להימנע מדה-לגיטימציה שלה, מהצגתה כפוגעת בשלטון החוק ומשימוש בנימוקים המעליבים את האינטיליגנציה של הציבור.
2. מותג חסר כיסוי
דן מרידור הוא מותג של תקינות פוליטית, של פוליטיקה נקייה, של יושרה. האם יש כיסוי למותג הזה?
התנהגותו בפרשת חוק משאל עם, מעוררת ספקות כבדים באשר ליושרתו.
בשנת 1999, לפני למעלה מעשר שנים, חוקקה הכנסת את החוק הידוע בכינויו "שיריון חוק הגולן". על פי חוק זה, כל נסיגה משטח שעליו חלה הריבונות הישראלית, מחייבת תמיכה של רוב חברי הכנסת ומשאל עם. יש לציין, שהחוק אינו ספציפי לגולן, אלא חל על כל שטח ריבוני של המדינה, כולל ת"א, חיפה, הגליל והנגב. מעמדם החוקי של ירושלים והגולן, עליהם הוחלה הריבונות, זהה למעמדו של כל שטח ריבוני אחר במדינה. על פי החוק שהתקבל, אי אפשר להעביר בכנסת במחטף, ברוב מקרי, החלטה על חלוקת ירושלים, על נסיגה מהגולן, על נסיגה משטחים בנגב או בוואדי ערה במסגרת "חילופי שטחים". נסיגה משטחים כאלה, לא תוכל להיעשות, אלא בתמיכת 61 ח"כים לפחות ומשאל עם.
אולם יש בחוק בעייה קטנה – מאחר ואין בישראל חוק המסדיר את כללי משאל העם, נקבע שהסעיף הנוגע למשאל עם, ייכנס לתוקף רק לאחר שהכנסת תחוקק חוק משאל עם.
במדינה מתוקנת, בבוקר שלמחרת קבלת החוק – תומכי החוק ומתנגדיו היו משתפים פעולה בחקיקת חוק משאל העם, כדי לתת תוקף לחוק הכנסת ולא להפכו למילה ריקה. אבל בישראל, עשר שנים לאחר קבלת החוק, טרם הוסדר העניין, מאחר וכל הממשלות וכל ראשי הממשלות מיזמזו את התהליך. זוהי תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית ולכנסת ישראל.
בכנסת הקודמת עברה הצעת החוק המסדירה את משאל העם בקריאה ראשונה ברוב גדול, בתמיכת הליכוד ומפלגת העבודה ורבים מחברי "קדימה". הקדמת הבחירות ופיזור הכנסת עצרו את התהליך טרם ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית. על מנת להמשיך את תהליך החקיקה בכנסת החדשה, על הכנסת להחיל עליה רציפות. ואכן, הממשלה החליטה לתמוך ברציפות. מי שעצר את המהלך היה דן מרידור, שעירער על החלטת הממשלה.
למה הוא עשה זאת? איזו סיבה יש למי שמתיימר לייצג את הפוליטיקה הנקייה, לבלום תהליך שנועד לאפשר מימושו של חוק בישראל, עשר שנים אחרי שחוקק? איזו סיבה יש למי שמתהדר בנוצות היושרה הפוליטית, למנוע את ההמשך הטבעי של תהליך חקיקה, שזכה לתמיכת רוב מאסיבי של חברי הכנסת?
החוק התובע משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני הוא הדמוקרטיה בהתגלמותה. כל מדינות האיחוד האירופי קיימו סידרה של משאלי עם לאישור כל צעד בדרך להקמת האיחוד. במדינה דמוקרטית מתוקנת – אזרחי המדינה, שהם הריבון, הם המחליטים על שינוי מצב הריבונות. קבלת חוקת האיחוד האירופי או החלת היורו כמטבע לאומית, הן פגיעה זניחה בריבונות לעומת ויתור על שטח ריבוני ומסירתו לריבונות אחרת. כנראה שמה שמובן מאליו בכל דמוקרטיה מערבית מתוקנת, אינו תקף בישראל.
אצלנו, מי שפוחדים מהבוחר, אינם בוחלים בכל תרגיל כדי למנוע מהעם את זכותו להכריע. כנראה שבעיני מרידור, סביר שממשלות שנבחרו על בסיס התחייבות לשמור על הגולן, כמו ממשלת נתניהו, ששריה ובראשם נתניהו חתמו ערב הבחירות על אמנה בה הם מתחייבים לשמור על הגולן – יפרו את התחייבותם מבלי שיידרשו לקבל את אישור העם. דן מרידור, מסתבר, סבור שניצול ציני של קוניוקטורות פוליטיות חולפות, ראוי להיות תחליף להכרעה דמוקרטית הוגנת בסוגיה מכרעת כמו נסיגה משטח ריבוני.
דן מרידור היה מזכיר הממשלה שהחילה את ריבונות ישראל על הגולן לפני 28 שנים. הוא שינה את דעתו, וזו זכותו. אין זו זכותו לנסות לפגוע בתקינות הדמוקרטית והפרלמנטארית, כשהן מפריעות למימוש דרכו החדשה.
בהתנהגותו, הורס מרידור במו ידיו את המוניטין שרכש כפוליטיקאי אמין, ומצטייר כאחרון העסקנים.
3. הסיפור שלנו [באורטל]
השנה ה-32 של אורטל נפתחת בהשקת הספר של ... שנת ה-30 – "שלושים שנים וסיפורים – קיבוץ אורטל 1978-2008". כן, זה לקח הרבה זמן, הרבה יותר מכפי שתיכננו. אבל כאשר תראו את התוצר, תסכימו שהיה כדאי להמתין.
התוצר הוא באמת מקסים – הן בתוכן והן בצורה. תוצר איכותי מאוד, מכל בחינה; נקי, מהוקצע, מקצועי מאוד. "אין פשרה על האיכות" – לדעתי זהו מוטו אורטלי מאוד.
יש דרכים שונות ליצירת ספר יובל. ניתן לבצע מחקר היסטורי מעמיק על תולדות אורטל (וראוי שמחקר כזה יעשה. מי ירים את הכפפה? כדאי שיהיה זה מישהו מן הדור השני של אורטל). ניתן לערוך ספר ראיונות עם כל חברי אורטל. אפשר להוציא ספר סוציולוגי/פסיכולוגי דוגמת ספריה של עמיה ליבליך על בית השיטה ("קיבוץ מקום") ועל גלגל ("גלגולו של מקום"). ניתן להוציא קובץ המספר את סיפורה של אורטל דרך גיליונות המידף. ניתן לכתוב את הסיפור ההיסטורי כרומן (דוגמת "הביתה" של אסף ענברי על אפיקים).
הדרך שבה בחרנו היא סיפורי החברים. ספר סיפורים אינו ספר היסטוריה קלאסי – אין הוא מחקר, אין הוא מתעד את האירועים באופן שיטתי, אין בו הבחנה בין עיקר ותפל. יש בו קריטריון אחד – מה רצו החברים לספר. כל החברים שסיפרו, סיפרו את מה שהם רצו לספר (לעתים פניתי לחברים בבקשה שיספרו על אירוע מסויים, אך רוב הסיפורים הם יוזמת המספרים).
דרך הסיפורים ניתן ללמוד על ההיסטוריה של אורטל לא פחות ואולי יותר מאשר בכל מחקר מסודר. דרך הסיפורים ניתן ללמוד על אורטל דרך החיים הממשיים של החבר והילד, כפי שנחרטו בזיכרונם של המספרים. דרך הסיפורים הקטנים של החיים, ניתן להכיר את מציאות החיים באופן שאי אפשר להכיר דרך המחקר. המודל שלי לספר, היה "כאן על פני אדמה" – הקובץ שמוקי צור ערך לפני כשלושים שנה ותיאר באמצעות סיפורים את ראשית התנועה הקיבוצית. הספר הזה הוא בעיניי ספר היסוד בהכרת תולדות הקיבוץ. כאשר אני מלמד ומרצה על תולדות הקיבוץ, אין לי מקור טוב יותר מהספר הזה.
אחד הלבטים שלי היה האם להוסיף לספר מבוא ובו סקירה היסטורית, האם לכתוב כמה מילות מבוא על כל אחד משעריו. בסופו של דבר נמנעתי מכך, כדי לשמור על טהרת הסוגה שלו כספר סיפורים. וכך הספר מורכב מ-255 סיפורים (ושירים) של 102 מספרים – חברים, תושבים, בני נוער וכמה "לשעברים". ממילון אורטלי עברי ובו למעלה מ-250 ערכים, המתעדים את שפתה של אורטל לדורותיה – את המונחים והמושגים של הקהילה. מ-245 תמונות מחיי אורטל, אחדות מהן תמונות של מסמכים בעלי ערך היסטורי.
המרקם הזה מעביר את הסיפור שלנו בצורה הטובה ביותר. הסיפורים סווגו על פי נושאים ומופיעים בשערים: סיפורי ראשית אורטל, סיפורי גרעינים, סיפורי שכול ואבלות, סיפורי המאבק, סיפורי הווי ותרבות, סיפורי בעלי תפקידים, סיפורי קליטה, סיפורי זוגיות, סיפורי חורף, סיפורי משפחה, סיפורי ילדות ונעורים, סיפורי עבודה וענפים, סיפורי כלבים, סיפורי מילואים. שער נוסף הוא שער של שירים מן ההיסטוריה התרבותית של אורטל והמילון מקנח את הספר.
העיקרון המרכזי של העריכה היה האוטנטיות – מינימום עריכה ושמירה על הסגנון האוטנטי של מספר הסיפור. העריכה הייתה בעיקר עריכה לשונית, כדי לשמור על רמה נאותה של הספר ועל כבודו של המספר. אני חייב לציין שלא היה אפילו סיפור אחד שגרם להתלבטות האם הסיפור ראוי לדפוס (מבחינת לשון הרע, רכילות פוגעת וכו').
במטרה מרכזית אחת שהצבנו בפנינו לא הצלחנו לעמוד – שכל אחד ואחד מהחברים יספר לפחות סיפור אחד. את החסר השלמנו בתמונות. הקושי הגדול ביותר בתהליך היה איסוף התמונות, אך בסופו של דבר התמונות נפלאות ומקיפות, משלימות את הסיפורים ומספרות בדרכן הוויזואלית את סיפורה של אורטל ואת סיפורם של החברים.
סקופ! בספר ניתן לראות אותי רזה, אבל חיימון עוד יותר רזה. את נתן ג' שעיר, אך שגב עוד יותר שעיר. את רפי עם זקן, אולם את נקש עם זקן הרבה יותר גדול. ושלא לדבר על כמה מצעירינו המגודלים שמסתבר שהיו פעם תינוקות ופעוטות.
"שלושים שנים וסיפורים" הוא יצירה קולקטיבית של הקהילה האורטלית – זה יופיו וזו גדולתו. התהליך הממושך ורב המשתתפים של יצירתו, הוא תהליך חברתי ותרבותי רב חשיבות. תהליך זה כלל גם שלושה ערבי תרבות מוצלחים – שלושה ערבי סיפורים, שניים של כלל הציבור ואחד של צעירי אורטל. השקת הספר וחלוקתו יהיו גולת הכותרת של המהלך.
אני בטוח שקריאת הסיפורים תעורר אצל החברים זיכרונות ותציף סיפורים נוספים. אשמח מאוד לקבל סיפורים נוספים – כתובים או בע"פ (ואני אעלה על הכתב). מה נעשה עם אותם סיפורים? כעת איני יודע, אך אני מבטיח שנמצא את הדרך לתת להם ביטוי.
בפרק התודות, אני מודה בראש ובראשונה לכם – 102 מספרי הסיפורים, שיצרתם את הספר. לכל מי שנתנו תמונות (רוב התמונות לא נכנסו בסופו של דבר, אך כל מי שעזר לבנות את מאגר התמונות שמתוכו בחרנו את המתאימות, סייע מאוד ליצירת הספר).
תודה לחברי המערכת המורחבת שנפגשה בראשית הדרך וקיבלה את ההחלטות העקרוניות על פיהן הספר נערך.
והתודה העיקרית לחבריי למערכת הפעילה:
לסמדר, שליקטה סיפורים רבים והעלתה אותם על הכתב, שהייתה שותפה בעריכה ובכל ההחלטות ושהובילה את מיזם המילון האורטלי עברי.
לתדהר, שאספה את התמונות, ראיינה חברים ואספה סיפורים והייתה שותפה ופעילה בכל משימה שנדרשה.
לנועה ג"פ על העריכה הגראפית המוצלחת כל כך.
לרינה – מפיקת הספר, שהובילה את כל המהלכים הטכניים, מרגע שהסתיימה העריכה המילולית ועד שהספר יצא מהדפוס.
4. אולמרט הוא ראוי להדחה
אולמרט הודח כיוון שהוא מושחת. הוא ראוי להדחה גם בגלל מדיניותו, שעקפה את מרצ משמאל ובגלל הדרך הקלוקלת בה ניהל את מלחמת לבנון השנייה (מלחמה צודקת שנוהלה באופן מחפיר). וההסתה בארה"ב [גיליון 486] אינה נגדו, אלא הוא כלי להסתה נגד מדינת ישראל. העובדה שדווקא הוא, הוותרן והפייסן מכולם הינו מושא להסתה, מעידה על כך שגם יוניות מטורפת אינה מגן מפני שונאי ישראל.