"אוי, פיארמן, פיארמן, אילו היית משׂים אל לבּך כמה מכזבים
האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכּתיבה – וכותבים; בּזים
להעִתונוּת, לההמון, להקוראים – וּמטים בלב דופק את אזניהם
לשמוע את משפּט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל עצמם הם
כותבים – וּמדפּיסים!..."
(י. ח. בּרנר: "בּחורף")
 
הֵם כָּל-כָּךְ מְלֵאִים הִתְחַכְּמֻיּוֹת
שֶל אַקְרוֹבָּטִיקָה קָרָה וְצֶרֶבְּרָלִית
שֶלֹּא נִשְאָר לָהֶם מָקוֹם פָּנוּי, אֲפִלּוּ בַּיָּצִיעַ
אוֹ בַּמְּקוֹמוֹת הֲכִי דְפוּקִים, בַּעֲמִידָה
לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ חָמִים וֶאֱנוֹשִי,
לֹא מִתְקַרְקֵס, כְּמוֹ הַחָכְמָה דְמוּעַת-הָעַיִן
שֶלֹּא קוֹנִים אוֹתָהּ בְּבוּרְסַת-הַמְּנָיוֹת שֶל שוּם שְפָּגָטִים
וּפִירוּאֶטִים, אֶלָּא רַק
בְּבַנְק-הַדָּם.
 
הֵם כָּל-כָּךְ הוֹלְכִים בַּסָּךְ עִם הָאָפְנָה
שֶל עֲרִיצוּת פַּס-הַיִּצּוּר אֲחִיד-הַשְּטַנְצִים
שֶבּוֹ כֻּלָּם דּוֹמִים לְכָל אֶחָד בָּעֵדֶר
וְאַף אֶחָד לֹא לְעַצְמוֹ,
אִם יֵש עַצְמוֹ –
שֶגַּם הַסּוֹלוֹ שֶלָּהֶם הוּא מַקְהֵלָה
אֲבָל תָּמִיד בְּאוּנִיסוֹן, לֹא פּוֹלִיפוֹנְיָה
וּבְפַלְצֶט שֶבּוֹ אַף פַּעַם אֵין לִשְמֹעַ
אֶת עֲצַבָּיו הַחֲשֹוּפִים שֶל הַכְּאֵב.
 
הֵם כָּל-כָּךְ שוֹמְרֵי מִשְקָל שֶל הַלָּשוֹן
שֶהִיא אֶצְלָם כָּזֹאת רָזָה וְאָנוֹרֶקְטִית
מֵרֹב כְּאִלּוּ וְכָזֶה וּמִשְתַּחְצֶנֶת
בְּדַלּוּתָהּ כְּמוֹ גִ'ינְס שָחוּק שֶל יוֹרָמִים
שֶלֹּא קוֹנִים אוֹתוֹ בְּשוּק-הַפִּשְפְּשִים
כִּי אִם בִּמְחִיר מֻפְקָע וּבְבּוּטִיק-צַמֶּרֶת
אַךְ עַל כָּרְחוֹ, מִן הַקְּרָעִים שֶבַּבִּרְכַּיִם
מֵצִיץ הַבְּלוֹף הַגַּס
שֶל הַ-snoblesse oblige.
 
וְהֵם כָּל-כָּךְ מְפַחֲדִים מִן הַכֵּנוּת,
מַמָּש עוֹשִׂים בַּמִּכְנָסַיִם מֵרֹב פַּחַד 
הַפּוֹלִיגְרָף שֶיְּגַלֶּה בָּהֶם כְּמוֹ clapאוֹ אֵידְס חָלִילָה
אֵיזֶה אִכְפַּת מַמְאִיר כָּזֶה
וְלֹא blase –
שֶהָאֱמֶת הַגֶּרִיאַטְרִית הַזְּּרוּקָה
כְּמוֹ גִמְלָאִים בַּסְּלַמְס וְהוֹמְלֶסִים בַּפַּרְקִים
 אוֹ אֶסְקִימוֹס זָקֵן מֻשְלָךְ מִתּוֹךְ הָאִיגְלוּ
לָמוּת מִקֹּר וּמֵאַלְצְהַיְמֶר וְרָעָב
פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָהֶם פְּטוֹר, כְּמוֹ הַקַּבָּ"ן
לַמִּתְחַזֶּה, לֹא מִשּוּם כָּךְ שֶמַּאֲמִין לוֹ  
אֶלָּא מִשּוּם שֶהַנָּכוֹן תָּמִיד בּוֹחֵר לוֹ
אֶת הַמּוּעָט, שֶהוּא הַטּוֹב
וְלֹא הָרֹב.