יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא מאזין לרדיו, קורא עיתונים, ונוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. ולא רק הוא שומע את הדברים. גם היגאל עמירים של הדור הבא, ולדאבון הלב לא חסרים כאלה בתוכנו, מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת את מזימותיהם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברי הבל ורעות רוח, חסרי שחר.
על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.
ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטוראלית על גל הטרור הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו, במקרה זה, היה דומה לניצחונותיו של שרון בבחירות 2001 ו-2003 בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאי אחרי כשלון פסגת קמפ-דייוויד.
שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שירטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב – כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם של ברק ואולמרט – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, וכירסום בהתנגדות לטענת "זכות" השיבה, נדחתה בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים במלחמה, באש ובטרור את תוכניות רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את הערים. רבין היה הגון מכדי שימשיך להצדיק בטיעונים מופרכים את הסכמי אוסלו, כפי ששמעון פרס נוהג לעשות. סביר יותר שהוא היה מורה לשבור לפלשתינאים את העצמות.
אירועי השנים האחרונות – התוקפנות הפלשתינאית ופשעי המלחמה הפלשתינאיים נגד ישראל ואזרחיה מרצועת עזה, אחרי שישראל נסוגה מכל השטח ועקרה את כל היישובים, כמו גם התוקפנות הלבנונית אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, הם עדות לכך שהסכסוך הישראלי ערבי אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן כל נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.
יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.
יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. הסקרים לפיהם שליש מהציבור תומך בחנינה לרוצח ביום מן הימים, מעוררים פלצות.
יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.
אהוד: אתה צודק בדבריך. רבין היה נקלע לאותו נתיב היסטורי בעייתי שאליו נקלעו אחריו פרס (כראש-ממשלה זמני), נתניהו, ברק, שרון ואולמרט – והיה מגיע כמעט לאותן החלטות של מלחמה בטרור, שאליהן הגיעו יורשיו. "שלום אוסלו" התברר כמקסם שווא ואני סבור כי רבין עצמו ידע את מיגבלותיו של ההסכם, וגם עקב בעיניים פקוחות אחר המציאות הבעייתית של יישומו, שהחלה כבר בתקופת היותו ראש הממשלה.
רבין שייך ל"שמאל" – (ה"שמאל" שניכס לעצמו בעורמה את מה שמכונה "מורשתו") – כשם שאתה ואני שייכים ללהקת הבלט המלכותי של בריטניה. הסכמתו של רבין להסכם אוסלו ודבריו הנרגשים בזכות השלום לא נבעו מתוך "שמאליות" או "שמאלניות" וגם לא מהשפעה של האדונים הנפוחים מחשיבות עצמם – אורי אבנרי, יוסי שריד, יוסי ביילין ודומיהם, שכביכול קיבל רבין את דיעותיהם. אלא ההסכמה נבעה משיקול פוליטי וביטחוני מפוכח – להעמיד בניסיון דרך חדשה לייצוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והתוצאה היא שהיום יש בקירבנו שני סוגי שוגים:
* אלה שכדבריך סבורים שלולא הרצח היה ההסכם מתממש והיינו כבר במצב של שלום עם הפלסטינים,
* ואלה שאינם מוכנים להכיר בכך כי גם ללא הסכם אוסלו לא היה שום הבדל בהתנהלות הנחושה של הטרור הערבי-הפלסטיני כלפינו, ואולי אף היו לנו פחות הפוגות זמניות.
אני האמנתי בשעתו בהסכם אוסלו והייתי סבור שאכן פעמי השלום נשמעים בארצנו וכי הרצח הנתעב הוא שגדע את התקווה הזו, אבל מעולם לא האמנתי (כפי שמאמין ומטעה כל השנים א"ב יהושע) – כי הכול תלוי בנו, וכי אם רק נתגבר על הימין ועל הימין הסהרורי המסית והמשיחי ועל המתנחלים – יבוא השלום.
במבט לאחור אני סבור, באופן אירוני או פרדוכסאלי – שאכן זקוקים היינו להסכם אוסלו, בעיקר כדי להיות בטוחים במאה אחוז, כדבריך, כי אכן אין שום סיכוי לשלום בינינו לבין הפלסטינים. האינתיפאדה השנייה (הראשונה התרחשה בתקופת רבין) רק חיזקה את דעתי שאמנם צריך להמשיך לדבר על השלום כמו שגם הערבים והפלסטינים נוהגים לדבר, אבל ראוי לנו להאמין לדבריהם על השלום בדיוק כפי שהם מאמינים לדברי עצמם, כלומר – כלאם פאד'י, דיבורים בטלים, אוונטה – ערמומיות וכזבים. זו דרכם מאז ומעולם.
למעשה, וממש כואב הלב לכתוב את הדברים האלה – רבין נהרג לשווא. קורבנו לא עצר את ה"שלום", לא ריחק אותו, לא קירב אותו – כי מלכתחילה לא היה סיכוי לשלום – "שלום" שלא היה אלא מקסם-שווא שרק אנחנו בתמימותנו האמנו בו, מול שיטת ה"סלאמי" של הפלסטינים.
2. גלאוניזציה שלאחר המוות
תגובה לזהבה גלאון "זאת כבר לא העצרת שלי", "הארץ" 30.10.09
הדרך הראויה לציין את יום השנה לרצח רבין היא במסר משותף לחברה הישראלית כולה נגד הרצח, נגד אלימות פוליטית, נגד שנאה פוליטית, נגד הסתה, נגד דה-לגיטימציה ליריב, ולא במסר של דה-לגיטימציה למי שדרכו אינה דרכו של רבין והסתה נגד מי שהתנגד לדרכו.
אך גם אם מקבלים את שיטתה של גלאון, ומעצבים את היום כיום הזדהות עם "דרכו המדינית של רבין," ואת האירועים בו לכאלה "הנותנים ביטוי לעמדות של רבין ולמורשתו" ולא ל"קונסנזוס לאומי מזוייף" – הרי יש לדבוק באמת ההיסטורית, והיא שאין כל קשר וכל גשר בין עמדותיו של רבין לעמדותיה של זהבה גלאון. הניסיון "לגלאן" את רבין אחרי המוות, להפכו רטרואקטיבית לאיש המחנה הרדיקאלי של מרצ, כמו גלאון, הוא שיכתוב בוטה ומכוער של ההיסטוריה, וכמוהו כהתעללות בזכרו של המת. לא היה דבר רחוק מדרכו של רבין, יותר מדרכה של זהבה גלאון.
איני מדבר על רבין, המיישב הגדול של הגולן בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, לא על רבין שר הביטחון בימי האינתיפאדה הראשונה וגם לא על רבין מנהיג הזרם המרכזי – הניצי, במפלגת העבודה טרם עלייתו לשלטון. איני מדבר על רבין שכונה בידי הגלאונים למיניהם "פושע מלחמה" ושיוסי שריד הדביק לו במזיד את תדמית האלכוהוליסט, כדי לפגוע בקריירה הפוליטית שלו. אני מדבר על רבין ראש הממשלה בקדנציה השנייה שלו, רבין שחתם על הסכמי אוסלו, ועל הדרך בה דבק עד יומו האחרון.
איזה קשר יש בין ראש הממשלה רבין שהודיע כי יחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כדי שלא ללחוץ את ידו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' – התומך בסרבנות לשרת בשטחים (הודעה שגרמה ללייבוביץ' לוותר על הפרס), לבין זהבה גלאון, המסיתה והמדיחה לסרבנות?
גלאון מודיעה שתחרים את העצרת בכיכר, כיוון שציפי לבני ואהוד ברק "קברניטי 'עופרת יצוקה' הם בין הנואמים בה." גלאון שכחה, כנראה, שהאב-טיפוס של מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע "דין וחשבון", שראש הממשלה ושר הביטחון רבין היה הקברניט שלו. אם ברק אינו ראוי להציג עצמו כממשיכו של רבין, הסיבה לכך היא דרכו המדינית מאז קמפ-דיוויד, בה סטה הרחק שמאלה מדרכו של רבין!
את דרכו המדינית ביטא יצחק רבין עצמו, בנאומו האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב' ב-5.10.95 – נאום פרוגרמטי בו הציג לראשונה את מתווה הסכם הקבע שלו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע ...
יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע:
"בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... [ראה הציטוט המלא ברשימה לעיל. – אב"ע] ...גם ביהודה ושומרון."
אם העצרת לזכרו של רבין צריכה להיות על טהרת הנאמנים לדרכו המדינית ולמורשתו, אין לזהבה גלאון ולשכמותה מה לחפש ברדיוס של קילומטרים רבים מן הכיכר.