אבל אין לה עתיד

הבה לא נרמה את עצמנו: ישראל אלטרנטיבית הולכת ונבנית בארה"ב. רבים ממיטב צעירינו, מן האליטה, מהגרים לשם, מי לשנה-שנתיים ומי לשנים ארוכות, רווקים ורווקות, משפחות וילדים – שנמאסו עליהם החיים בישראל בגלל המילואים, הפיגועים, הדתיים, הערבים, היהודים, המיסים, הצפיפות, החינוך המידרדר, החשש להיות מיעוט – קודם בירושלים ואחר-כך בישראל כולה, התחושה שדווקא הם, המוכשרים, פאר הגניוס העברי בישראל, הם שנושאים יותר ויותר משנה לשנה את רוב עמם עלי שכם, את כל הפרזיטים, את כל שונאי ישראל אזרחי ישראל – והם אלה אשר להם, המוכשרים, המדופלמים, הממוחשבים, גם קל ביותר להגר לארה"ב, שהיא כאבן שואבת, אם כי בררנית מאוד – של מיטב הכישרונות הצעירים והקצת פחות-צעירים שבעולם כולו.
זה עצוב. זה קורה. זה גם חסר כל משמעות תרבותית ולאומית. הדור השני של היורדים, הגדל בארה"ב, מתבייש באנגלית של הוריו כמו שבני-דורנו התביישו באידיש הגלותית של הוריהם; ותיאר זאת בצורה מבריקה הסופר-היורד יצחק קרונזון (קוֹקוֹ. שהוא בעיני ויליאם סארויאן העברי) בקובץ סיפוריו "אימא, שמש ומולדת". כיצד הוא התבייש בשפה של הוריו בנעוריו בחיפה, ואילו עתה בתו הקטנה, ילידת ניו-יורק, שאינה יודעת עברית, מתביישת בשפתו העברית או באקצנט העברי של האנגלית שלו.
זה חסר כל משמעות תרבותית ולאומית – כי ישראל האלטרנטיבית שהולכת ונבנית בארה"ב אין לה המשך. היא בת דור אחד בלבד. ילדיה ונכדיה לא ידברו עברית. לא ימשיכו את התרבות הישראלית, העברית, החילונית-הלאומית ברובה, כולל חגי ישראל בנוסח הישראלי. הם ייטמעו בהווייה האמריקאית הכללית ובהווייה היהודית-אמריקאית, ואם יקרה יום אחד אסון לישראל, הם יהיו אולי חלק מהגלות היהודית שתינצל, אבל לעולם, לעולם לא תהיה גלות ישראלית שתינצל, לא תהיה גלות עברית שתינצל – כי הווייתה לא תתקיים בגולה מעבר לזמניותו של דור המהגרים הראשון, שעודנו זוכר את ה"מאמא-לשון" העברית.