שמול-יוסל ופאני (מקודם לילך הרמוטק) מככבים ברומאן
"הנאהבים והנעימים"
רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, ת"א 1985, 189 עמ'
 
... דיגדגתי קצת את עכוזאלאך החלקים שלו, כאחורי נערה, לאט-לאט פשקתי אותם, הרמתי יד –
ו –
בבת-אחת, בעזרת השם – הפלקתי לו! –
פעם, פעמיים, ושלוש – סטרתי בכל כוחי על אחוריו הלבנים, והוא צורח – "אַי1 אי-אי!" – ונבהל, אך התוצאה היתה מדהימה, כאילו שוחרר מקירבו הליצן או הנחש שבקופסת הקסמים, ונעשה לו נס – גידו הופיע נגדי, עבה ותופח, וככל שהמשכתי להכותו, "אי! אי!" – גדל אברו הדל וגם נפשקו עכוזיו בהנאה. "אי! אי!" – נעשו מעין כפפה לאצבע שלי, ואני מכוונת אותו אל פותצ'יק הרחב, שכבר היה רטוב מהטבע, המשחה וזרעו-הקודם גם יחד, ומוכן לקלוט אל תוכו את שמול-יוסל כולו על קירבו וכרעיו, ובעוד רגע אכן כבר היה בי, פועל ומוּכה, בועל ונבעל, לא גיבור גדול גם הפעם, אבל –
"אַי! אי!"
סוף-סוף ידע, לראשונה בחיי, אישה.
והזריע, כגבר.
ושכב עליי כך, כמו שהוא, קל ונערי, פיאותיו והטלית-קטן שלו על חזי, על שדיי וביטני –
ונרדם.
מסכן. היין ששתה בליל חופתו עשה גם הוא, כנראה, את שלו, ועקבות-אצבעותיי הטריות נתנו אותותיהן בישבנו.
שמול-יוסל, גבר שלי, הצלחתי איפה שנכשלו דינה-רוֹחְל ולילית שטוחת-החזה גם יחד!
סלח לי שהכיתי אותך!
למוחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"
מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.
(שם, עמ' 181-182)
הערה: המעשה אירע באחת משכונות ירושלים החרדיות ולא בקריית צאנז.