אחת הקלישאות הפופולאריות בשיח הישראלי, היא הטענה שרמת האלימות בישראל גבוהה בשל השירות בצבא והמלחמות. דרכן של קלישאות, היא שאין אמיתותן נבחנת באופן אמפירי, אלא הן נאמרות ונשמעות שוב ושוב עד שהופכות למעין מוסכמה.

אילו הקלישאה הזו היתה נכונה, ניתן היה לצפות שרמת האלימות והפשע בקרב מי ששירתו בצה"ל תהיה גבוהה יותר מאשר בקרב מי שלא שירתו. רמת האלימות והעבריינות בקרב מי ששירתו כלוחמים קרביים, תהיה גבוהה יותר מאשר בקרב ג'ובניקים, וככל שמדובר ביחידה יותר קרבית, כך לוחמיה ובוגריה יהיו אנשים אלימים יותר. רמת האלימות בקרב מי שמשרתים במילואים תהיה גבוהה יותר מזו שבקרב מי שאינם משרתים. רמת האלימות בקרב קצינים, ובמיוחד קצינים קרביים, ושל אנשי קבע ששירתו שנים רבות בצבא, תהיה הגבוהה ביותר.

מבלי לערוך מחקר אמפירי, בהסתמך על היכרותי את החברה הישראלית, אני מרשה לעצמי לקבוע בוודאות, שהמציאות הפוכה מההנחות הנ"ל. רמת העבריינות והאלימות הגבוהה ביותר היא בקרב מי שלא שירתו בצה"ל וככל שהשירות קרבי ומשמעותי יותר, כך היא יורדת. מכאן, שהשירות בצה"ל אינו חממה לטיפוח אלימות, אלא להיפך – חממה לחינוך אזרחים בלתי אלימים.

בהיותו רמטכ"ל, הבין רפול את היכולת הגדולה של צה"ל למנוע התדרדרות של אנשים לשולי החברה, לסמים ולפשע. הוא הנהיג מדיניות הפותחת את שערי צה"ל כמעט לכול, תוך צמצום משמעותי של הגדרות אי הכשירות לשרת בצבא. והעיקר – הוא יזם את פרוייקט "נערי רפול", שבו צה"ל גייס נוער הנמצא בשולי החברה והעניק לו כלים שיאפשרו את השתלבותו בחברה, באמצעות השלמת החוסר בחינוך ובהשכלה בסיסית. בכך, חייהם של אלפי צעירים, שעלולים היו למצוא עצמם בשאול תחתיות, ניצלו, והם הפכו לאזרחים תורמים, מועילים ומשתלבים בחברה.

פרוייקט "נערי רפול" עורר בשעתו התנגדות עזה משני כיוונים. הכיוון האחד היה ההגנה על החברה מפני הצבא. נשמעה זעקה נגד ה"מיליטאריזציה של החברה הישראלית", המתגלמת בכך שצה"ל עוסק בחינוך. מה עניין צבא וחינוך? קיים ניגוד בין ארגון מיליטאריסטי המבוסס על משמעת וציות, לבין חינוך שאמור לספק למתחנך כלים לפיתוח מחשבה חופשית ויצירתית וכו'.

והשאלה – מה עניין צבא וחינוך? נשאלה גם מן הכיוון האחר, זה שיצא להגן על הצבא מפני הפיכתו לגוף חברתי. תפקידו של הצבא להלחם ולהגן על גבולות המדינה, טענו המתנגדים, ואין לערבו בנושאים שאינם מעניינו. אין זה תפקידו של צה"ל לעסוק בענייני חברה ואין זה מתפקידו לחנך. תפקידו של צה"ל להגן על המדינה ולאפשר לגורמים האזרחיים לנהל את החברה. הגדיר זאת במשפט קצר וקולע הרמטכ"ל אהוד ("צבא קטן וחכם") ברק: "מה שלא יורה – ייחתך."

תיאורטית, שתי הטענות הללו נכונות. אולם רפול הבין, שהביטחון הלאומי של מדינה אינו מתמצה רק בכוחה הצבאי, בכמות המטוסים והטנקים שלה, אלא לא פחות מכך, בחוסנה החברתי. חברה שיש בה מצוקה חברתית קשה ואיים גדולים של עוני ובערות, היא חברה חולה וחלשה. ללא החוסן החברתי, נתקשה לעמוד בלחצים הכבדים הנדרשים מאיתנו, כמדינה המוקפת עשרות מדינות עוינות, ושנמצאת במשך עשרות שנים במלחמה ותחת איום על קיומה. לכן, יש משמעות ביטחונית מובהקת לחיזוקה של החברה הישראלית.

אולם מעבר לכך, הגישה שמאחורי הפרוייקט היתה, שבמקום שאין אנשים, היה אתה האיש. צה"ל הוא חלק מהחברה הישראלית. החינוך הוא משימה של מערכת החינוך, אך במקומות שבהם היא נכשלה, אם צה"ל לא יירתם ויציל את בני הנוער שנשרו ממערכת החינוך, הנערים הללו יהיו אבודים. אם צה"ל מסוגל לתת מענה לבעייה, ואין ספק שהוא יכול, אין הוא רשאי להשתמט מן האתגר. כך הוא עשה, ואלפי אזרחים ישראלים טובים ובני משפחותיהם, חייבים לו את שיקומם ואת חייהם.

פרוייקט "נערי רפול" נהגה ויושם בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים, בתקופת דמדומיה של מדינת הרווחה הישראלית. כבר אז, מערכות מדינת הרווחה לא ידעו לספק את המענה הראוי שיאפשר לכל נער ישראלי לפחות להגיע למצב מינימאלי שיאפשר את תיפקודו כאזרח משתלב ומועיל בחברה. היום, לאחר הרס מדינת הרווחה הישראלית, כאשר רבע מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני, רבבות ילדים עלולים לגדול לתוך מציאות של בערות מנוונת, שלא תאפשר השתלבותם בחברה ותדרדר אותם לפשע. במצב הנוכחי, כל מי שיכול לסייע ולהציל את נוער המצוקה, אינו פטור מלתת כתף. אין גוף המסוגל לכך יותר מצה"ל, ולכן מן הראוי להרחיב את הפרוייקטים החברתיים והחינוכיים במסגרת צה"ל, ולאפשר לו לבצע משימות לאומיות וחברתיות חשובות.

"כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא." רפול הציל אלפי נפשות. אפשר לא להסכים להשקפותיו הפוליטיות של רפול, ואכן הוא דגל בהשקפות קיצוניות ופשטניות למדי, אך אי אפשר לקחת ממנו את תרומתו הרבה, כל ימי חייו, להגשמת הציונות על מרכיביה החשובים ביותר – התיישבות, ביטחון וחינוך. יותר מבכל תחום אחר, תרומתו הגדולה ביותר של רפול למדינת ישראל, בעיניי, היא מפעל חייו – פרוייקט נערי רפול.

2. למה מחוייב שר הבריאות?

"זו דעתו האישית. כסגן שר חרדי הוא מחוייב לדעת ההלכה," כך הגיבו מקורביו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן על הביקורת שנמתחה עליו, בעקבות דבריו נגד תרומת איברים, או בלשונו "עמדתי הנחרצת היא... שקביעת מוות יכול שתיעשה רק לאחר הפסקת פעילות הלב." שלילת ההכרה במוות מוחי-נשימתי, מצמצמת באופן משמעותי את היכולת לתרום איברים להצלת חיי אדם.

כסגן שר במעמד של שר, יש להתייחס לליצמן כאל שר לכל דבר. מהי מחוייבותו הראשונה כשר הבריאות? כאדם פרטי זכותו להיות מחוייב דווקא לפרשנות הקיצונית של ההלכה בנדון. כשר בממשלה, מחוייבותו היא לחוק, שהתקבל מתוך הסכמה עם הרבנות הראשית לישראל, ומאשר את קביעת המוות המוחי-נשימתי. כשר הבריאות, מחוייבותו היא בראש ובראשונה לבריאות הציבור. אמירתו זו של סגן השר, סותרת לחלוטין את מחוייבותו, לא רק לבריאות הציבור, אלא לחיי אדם. משמעות קביעתו היא גזר דין מוות לאנשים רבים. אדם שהמחוייבות לקדושת חיי אדם סותרת את השקפת עולמו, אינו ראוי לכהן בתפקיד שר הבריאות.

בבוא יומנו, לא יהיה לנו כל צורך, כל שימוש, באברי גופנו.

אין זו דעה. זו אקסיומה. היא נכונה, באותה מידה, לשיטתו של מי שמאמין שהמוות הוא סוף פסוק ולשיטתו של מי שמאמין בהישארות הנפש, בעליית הנשמה, בתחיית המתים. כך או כך, אין עוד כל משמעות לגוף, לחומר.

ברגע שאדם הולך לעולמו, הוא בכל מקרה תורם את איבריו. השאלה היא האם הוא תורם אותם לרימה ולתולעה או להצלת חיי אדם. זאת הברירה היחידה. זו בכלל דילמה?

איזו סיבה יש לאדם למנוע מעצמו את הזכות הגדולה להציל חיי אדם, ומחמישה שישה אנשים את הצלת חייהם או מאור עיניהם, כאשר הוא כלל אינו נדרש לשלם מחיר כלשהו לשם כך?

אם כך כל אדם – קל וחומר כאשר מדובר ביהודי. "לא תעמוד על דם רעך" – זה לב ליבו של המוסר היהודי. האם תרבות המקדשת את החיים, שבה פיקוח נפש דוחה שבת, יכולה להתפרש באופן שאינו מחייב יהודי לתרום את אבריו להצלת חיי אדם?

הסיבה היחידה שמונעת מאנשים לחתום על כרטיס "אדי" ולהציל חיי אדם, היא פחד קמאי הנובע מאמונות תפלות ודעות קדומות. קדושת חיי אדם היא ערך המחייב ביעור הבערות הזו ומלחמת חורמה בדעות הקדומות הללו. מי אם לא שר הבריאות, האדם המופקד מטעם המדינה על חייהם ובריאותם של אזרחיה, יהיה האיש המוביל מערכה כזו. מי ששבוי בעצמו באותה בערות, אינו מתאים ואינו ראוי להיות שר הבריאות.

אסיים בדברים שכתב הרב יובל שרלו בנוגע לתרומת איברים, דברים המציגים יהדות הלכתית נאורה, להבדיל מן הפרשנות החשוכה להלכה, אותה מייצג סגן השר:

"כל נימוק כגון איסור הנאה מן המת או הרצון לקום בתחיית המתים כגוף שלם אינו עומד מול הזכות הגדולה הטמונה בהצלת נפשות, שבהקשרים מסוימים מדובר בעוצמה עליה אמרו חכמים 'כאילו קיים עולם מלא'. עמדתי ההלכתית תומכת תמיכה חד משמעית בעמדה המחייבת תרומת אברים, כחלק מחובת הצלת החיים ואף שיפור איכות החיים המוטלת על האדם. אני מבין היטב את הבעייתיות ואת הנימוקים נגד תרומת אברים, אולם איני מסכים כי נימוקים אלה חזקים דיים כדי להתיר לאדם להתחמק מחובת הצלת בני אדם, ומהזכות הגדולה לעשות זאת לאחר מותו שלו עצמו."