בסרטו החדש של וודי אלן

מה לעשות, גם אנחנו נכבשנו בקסמם של השחקן לארי דייוויד בתפקיד בוריס ילניקוף, הגאון היהודי הקשיש המופרע במשקפיים ובמכנסיים קצרים, ובת-חסותו הצעירה, השחקנית אוון רייצ'ל ווד, בתפקיד מלודי – שחקנית שאין גבולות לנחמדות שלה והיא שובה את הלב בכל רגע שהיא מופיעה, מדברת או שותקת, ממש להתאהב בה או לפחות לנשק אותה בכיף.

שלא לדבר על כך שכל שאר הדמויות המופיעות בסרט משחקות באופן מעולה וגם משעשע את המחזה-התסריט של וודי אלן, שכתב את הסרט וגם ביים אותו בסיגנונו; ואפילו טוב שלא הוא שיחק את תפקיד בוריס אלא הניח אותו בידי שחקן מבוגר אחר, שאחרת היינו עייפים כבר מרדיפתו של וודי אלן המזדקן והלא-מלבב אחר יפהפיות בלונדיות, שיקסעס אמריקאיות גבוהות, בלונדיות ועתירות חזה – שהן הקיבעון של בחור יהודי נמוך, מכוער וממושקף, שנולד למשפחה ייקית בברוקלין באחד בדצמבר 1935 (כארבעה חודשים לפניי) ושמו המקורי אלן סטיוארט קוניגסברג ומאוחר יותר הייווד אלן.

תשעים הדקות של הסרט חולפות ביעף ואתה מרוכז כל הזמן במעברים המפתיעים, בטקסט ובמשחק גם יחד. למרות שהטקסטים של וודי אלן גדושים בקלישאות (שעל כך גם נסב חלקו של הסרט) עדיין ההומור הפראי שלו כובש וממכר ומצליח להציג גם את האמת החבוטה ביותר כהברקה גאונית, כמו למשל שנשים שצורתן אגס מושכות יותר מנשים שצורתן תפוח.

ואם איננו טועים גם חלק מפס הקול המלווה את הסרט, בייחוד כשרצות הכתוביות המפורטות בסופו, כדרכו של אלן לתת קרדיט מלא לכל מי שעשה במלאכה – הוא הקלטה שלו-עצמו מנגן בסקסופון.

בקיצור, רוצו לראות, גם אם אתם אלרגיים לוודי אלן, שהרי הוא-עצמו אינו מופיע כלל בסרט.