לפני שנה, דחה אבו מאזן "המתון", את הצעתו של אהוד אולמרט למדינה פלשתינאית על 99% מהשטחים, קבלה עקרונית של טענת "זכות" השיבה הפלשתינאית וקליטת אלפי פלשתינאים בישראל.

מדוע הוא דחה את ההצעה? האם כיוון שאין הוא מוכן לשלם את המחיר שנדרש ממנו תמורת אותה נסיגה וקליטת פליטים – הכרה אמיתית בישראל ושלום איתה? או שמא מטרתו היתה להמשיך ולחלץ מהפרטנרים ויתורים נוספים, בתובענות שאין לה גבול?

לנוכח הסרבנות שגילה במו"מ עם אולמרט, מה משמעות איומיו בהכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינאית בגבולות 67'? האם עדיפה לו שליטה וירטואלית על כל השטח, על פני שליטה מעשית על כל השטח פחות אחוז אחד + "זכות" השיבה?

האיום הזה הוא המשך להתנהלותו של אבו מאזן מיום כניסתו לתפקיד יו"ר הרשות. אחרי שדחה הצעה כה מרחיקת לכת ונדיבה, כזו שהציע לו אולמרט, הוא מצפה שישראל תאמץ את ההצעות שדחה כנקודת הפתיחה להמשך המו"מ. נתניהו נבחר לראשות הממשלה כדי לשנות את דרכו של אולמרט, לא כדי להמשיכה במדרון החלקלק, אך כנראה שציפייה מאבו מאזן להבין מהי דמוקרטיה, קצת מוגזמת. והנה, לא זו בלבד שאבו מאזן דורש מנתניהו לאמץ את הצעות אולמרט, הוא דורש שהן תהיינה עמדת הפתיחה לוויתורים ישראליים נוספים. הוא לא רק דורש זאת, הוא גם מאיים.

אבו מאזן הצמיד לראשו של נתניהו אקדח, והעמיד בפניו אולטימטום. אולם זה אקדח בלתי טעון. האקדח של אבו מאזן מת מצחוק.

הרי מה משמעותה של הכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינאית? מדינה כזו כבר הוכרזה לפני 21 שנים. איך אפשר להכריז על מדינה שכבר הוכרזה? איך אפשר להקים מדינה שכבר קיימת? כפי שהמדינה הפלשתינאית קיימת מאז הכריז עליה ערפאת ב-88', כך היא תהיה קיימת עתה, אם אבו מאזן יכריז עליה.

כל מה שיש היום לפלשתינאים – רשות פלשתינאית, משטרה פלשתינאית וכד', אינם פרי הכרזתו של ערפאת, אלא פרי החלטות ישראליות. גם אבו מאזן יודע זאת. הוא מבין, שכל עוד צה"ל נמצא בתוך שטחי הרשות ובאזורי הביטחון הנוספים ביו"ש, אין כל משמעות מעשית להכרזה כזאת.

מדוע, אם כן, הוא מאיים? כיוון שהוא מכיר אותנו ויודע עד כמה אנו סחיטים ולחיצים. ולכן, על הממשלה להודיע, שאם אבו מאזן רוצה להכריז חד צדדית על הקמת מדינה – שיכריז. עוד באותו יום ישראל תספח את גושי ההתיישבות ואת בקעת הירדן לריבונותה. ובעוד הכרזת העצמאות היא וירטואלית בלבד, הסיפוח הוא מעשי.

2. בין אולמרט לרבי אמנון ממגנצא

אהוד בן עזר הוא גדול מעריציו ותומכיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. המעניין הוא, שהשקפותיו המדיניות של בן עזר, אותן הוא מבטא בעקביות ובבהירות ב"חדשות בן עזר", הפוכות ב-180 מעלות מאלו של אולמרט.

בן עזר מיישב את הסתירה, בטענתו שאולמרט כלל לא התכוון ברצינות להצעותיו לפלשתינאים ולסורים, אלא הוא נהג בפיקחות, כמי שמבין את כללי המשחק של הבזאר המזרחי, בהציעו הצעות נדיבות, בידיעה שהצד השני ידחה אותן ואנו לא ניראה סרבנים.

אני ממש לא מקבל את התזה הזאת, אך לצורך הדיון אקבל אותה כהנחה – נניח, שאכן זו הייתה כוונתו של אולמרט. האם יש בה היגיון?

הנה, אבו מאזן דחה, אמנם, את הצעתו של אולמרט, אך כעת הוא דורש שהיא תהיה נקודת הפתיחה במו"מ עם אולמרט. אז מה הרווחנו? גם אסד דורש שהמו"מ עם נתניהו ייפתח מהנקודה שבה הסתיים בתקופת אולמרט, כלומר אחרי נכונותו של אולמרט לסגת לקווי 4.6.67. אז היכן הפיקחות הגדולה?

בעוד הסורים חוזרים השכם והערב מזה 42 שנה על דרישתם לנסיגה מוחלטת, ותובעים אותה כתנאי מוקדם לעצם כניסה למו"מ (ואינם מסתתרים אחרי "בלי תנאים מוקדמים"), כבר חמישה ראשי ממשלה ישראליים הסכימו לנסיגה מהגולן. במצב הזה, העולם מקבל את העמדה הסורית כמובנת מאליה, הרי העולם לא יהיה ציוני יותר ופרו ישראלי יותר מממשלות ישראל, וכך ישראל מוצגת כסרבנית חרף ויתוריה, כי איזה ויתור הוא זה, אם אנו מקבלים את הטענה שאנו מחזיקים בשטח שאינו שלנו?

ראש ממשלה הרוצה שהגולן יישאר בידי ישראל, חייב לומר זאת בקול גדול וצלול ולנמק ולהסביר לעולם כולו את חשיבותה של הגולן לישראל, ולא להציע לצד השני את הגולן, מתוך תקווה שהוא לא ירצה לקבל אותם.

ומה היה קורה אילו אסד היה "מבריז" לאולמרט ומסכים לקבל את הגולן תמורת שלום? ומה היה קורה אילו אבו מאזן היה מקלקל את התוכנית ומוכן להסתפק ב-99% מהשטחים, בקבלת עקרון "זכות" השיבה ובקליטת "רק" כמה אלפי פלשתינאים בישראל? האם אולמרט היה אומר: "פוס, לא התכוונתי ברצינות, זה היה בכאילו. סתאאאם..." נו, באמת...

מוטב שאולמרט ומנהיגי ישראל ילמדו את סיפורו של רבי אמנון ממגנצא, שהפיוט "ונתנה תוקף" מיוחס לו. כאשר דרש ממנו הבישוף ממגנצא להמיר את דתו, ביקש ארכה של שלושה ימים כדי להרהר בדבר. מיד הוא התחרט על כך שהסכים לשקול אפילו הצעה כזו, ובתום שלושת הימים לא חזר אל הבישוף התקיף. כשהובא בעל כורחו אל הבישוף, ביקש שיכרתו את לשונו, כיוון שהשמיעה נכונות להרהר בהמרת הדת.

יש דברים שלא אומרים. לא הכול טקטיקה.

בהזדמנות זו אני רואה לנכון לשבח את השר סילבן שלום, על דברים שאמר נכוחה בראיון לתכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ עשר. אם הסורים יפסיקו את תמיכתם בטרור ויתנתקו מאיראן ויסכימו לשלום עם ישראל, תסכים לסגת מהגולן? שאל קירשנבאום את השר.

שלום השיב בפשטות ובבהירות: "לא."

 כך ראוי היה שישיב. תשובתו הוציאה מקירשנבאום את "מיסטר הייד" שבו, והוא החל משתולל ומתגולל בשלום במופע אימים של צעקות וגידופים. וסילבן שלום – בשלו.

בדרך כלל איני מחסידיו של שלום, אך הפעם הוא ראוי למלוא השבחים.

3.  הפועל להתבייש

אהוד, כתבת [בגיליון 491] – "אילו הייתי אברום בורג, הייתי מתבייש להיות אברום בורג" ואני אומר לך – אילו היית אברום בורג, לא היית מכיר את הפועל להתבייש.

אורי