שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר

באחד מימי סוף החורף תרל"ט, שנת 1879, הלך וקרב מכיוון הכפר הערבי פג'ה אל המושבה הצעירה פתח-תקווה, שטרם מלאה שנה לקיומה, רוכב בידואי על סוסה לבנה. ביד ימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי.

הוא ניגש אל שומר המושבה יהודה ראב, מישש אותו במבט חריף, והפטיר בקור-רוח, בדיאלקט ערבי זר:

 "נהארכ סעיד!"

 "סעיד ומבארכ!" ענה יהודה ראב, והוסיף כנהוג: "תפאדאל!"

אך הבידואי הודה לו בריטון, ופנה ללכת בדרכו הלאה.

השומר היהודי הציץ יפה בפרש החשוד, שם עליו עין, אולי הוא גנב או שודד?

למוחרת בבוקר, כשחזר יהודה ראב על סוסו ממשמרתו הלילית, פגש את הבידואי פעם שנייה. שוב רכב הלה לעבר המושבה, והפעם בירך את השומר היהודי ביתר ידידות, וגם נענה להזמנתו להתארח אצלו. ראב בחן אותו שוב בעיניו, וביקש לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר:

 "אנא אישראיל!"

ולמרבה ההשתוממות הוסיף: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!" ונשא עיניו למרום.

כבן חמישים היה. על ספל קפה ישב וסיפר את קורותיו. ובטרם אביאם, עלי להסביר שניים-שלושה דברים. יהודה ראב היה סבי. אני נכדו. ראב הוא האיש שפגש, אירח, והיה תלמידו במשך כשנה – של אותו בידואי יהודי אגדי, דאוד אבו-יוסף, בשנתה הראשונה של פתח-תקווה, והוא היחיד שסיפר על דאוד אבו-יוסף, ושימר את דמותו, בזיכרונותיו, שגם נתפרסמו בספר "התלם הראשון". ודבר אחר – דמות זו, של אבו-יוסף, השפיעה על סופרים ומשוררים, כל כך השפיעה הדמות, שנוצרה אגדה האומרת שבראשית ימיה של פתח-תקווה בא אחד מיהודי חייבר האגדיים, זה שבט היהודים שחי במדבריות ערב שנים רבות ושמר על יהדותו – בא ונתן יד לראשוני המושבה, לימד אותם אורחות שמירה, וכך כאילו חושלה איזו שלשלת של דורות – מיהודי חייבר ועד לראשיתה של פתח-תקווה.

אך האמת אחרת במקצת. דאוד אבו-יוסף היה יהודי מבגדאד, שמשפחתו עסקה במסחר צמר וחלב עם שבטי הבידואים בסביבות באגדד, והוא חי בחברתם במשך חודשים רבים בשנה, לצורך המסחר. יום אחד סוסתו נגנבה, הוא בעקבותיה הגיע לדמשק, ומצאה, ומשם המשיך כדי לבקר בירושלים. בדרכו חזרה חנה בכפר הערבי פג'ה, ואז סיפר לו שייך הכפר שישנם כאן בשכנות מבני-עמו, יהודים, שהקימו מושבה חדשה. אבו-יוסף הלך למוחרת בבוקר לפגוש בהם. אך הוא מעודו לא ראה יהודים לבנים כאלה. לכן חזר לכפר ואמר – אלה לא יהודים! הם פראנג'ים, אירופים!

נשבע לו השייך, בזקנו של הנביא, שאלה באמת יהודים, ואז, למוחרת, חזר ובא, והתוודע. שנה שלימה נשאר בפתח-תקווה, עזר לראשוניה, ולימד אותם הלכות שמירה ושכנים. ועוד מספר סבי, מפי אבו-יוסף – שהלה השתתף פעם במשלחת מלומדים אנגלים, שיצאה לחפש את יהודי חייבר האגדיים. הוא סיפר שהגיע עימם עד לנג'ד ולחצרמוות במסע נדודיהם, אך לא סיפר שמצאו את יהודי חייבר.

מי היו יהודים אגדיים אלה?

יהודי חייבר, או חבור, משכנם היה בחבל חייבר, שמצפון לעיר יתריב שבחצי האי ערב, עיר אשר לימים נקראה בשם מדינה. חבל זה, בצפונו של נג'ד, או נג'ד, היה לפנים חלק מחג'אז, וישבו בו יהודים מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. היתה להם מערכת מבצרים וטירות גדולה, שלוש קריות היו לרשותם. החזקה במצודות היתה מצודת קמוס, שהיתה בנויה על שן סלע בראש הר. הם עסקו בחקלאות והיו אמידים.

לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במדינה, עלה על חייבר. זה היה בשנה השביעית להג'רה, מניינם של הערבים, היא שנת 628 למניין הנוצרי. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה, שבה ובזז מטובי אנשיהם, הגלה מהם, וגירש אותם מעל אדמתם. חלקם גורש אז לסביבות נהר פרת. אבל מתעודות יהודיות וממקורות ערבים מן המאות השמינית והעשירית לספירה, נותרו שמועות שבחג'אז, וגם בחייבר עצמה, עדיין נמצאו באותם דורות קהילות מבוססות ששלחו שאלות לגאונים בבבל. גם מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16, עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודים בחג'אז, ובפי הערבים הפך הביטוי "יהודי חייבר", או – "יהוד אל חייבר" – סמל לעקשנות ולתקיפות.

היו אפוא שבטים יהודים בחג'אז, במידבר ערב, גם אחרי תקופת מוחמד, כנראה שנעלמו במרוצת הדורות, ובכל זאת האגדה על אודותיהם נשתמרה, הן בצד היהודי, העברי, שלנו, והן בשמועות שסיפרו תימנים, וכנראה גם בידואים מן השבטים שבחצי האי ערב, שם נשמרו מסורות על גבורתם של יהודי חייבר, והאגדה הזו הציתה את הדימיון.

*

אחד המקורות הראשונים שמצאתי לאגדת יהודי חייבר, רמז להימצאותם של יהודים בידואים, הוא משנת 1891. זהו קטע שהתפרסם אז בעיתון "הצפירה", מפי סופרו בירושלים, חיים מיכל מיכלין, שהוציא לימים ספר בשם "בראי הדורות", ובו יש מיבחר כתבותיו מאותה תקופה.

מהלך 5 ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא את עצמו בשם "וולאד-אל-שכור" (בני יששכר) והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר" (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד). השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו ורמחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קדקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות רבות והגדות מוגזמות עצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהם ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחדור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בם וידלחו גם רפש וטיט, אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעינו, אשר נדמה וימת ליבו בקרבו, ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקירבו רוח נכון, ולהביאו בברית. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר הירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי קדמוניות, שימו לב להשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, להתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת מצוא בכלל ובפרט...

*

כאן אולי המקום לשאול – מה הקשר של שבטים שאיש לא פגשם-ממש, כ"יהוד אל חייבר", או "וולאד אל-שכור" – לדמות הערבי בספרות העברית?

לאחר שדיברנו על ברנר, על סמילנסקי, לאחר שהיינו כבר בתקופת העלייה השנייה, אנחנו חוזרים, עם אגדת יהודי חייבר, אל הראשית, והיא – הפגישה של אנשי העליות הראשונות, הראשונה והשנייה, ושל הסופרים שבהן, עם המזרח, עם דמות הערבי, פגישה שלוותה וגם העלתה מיתוסים אחדים הקשורים לאותה ראשית.

המיתוס הראשון – המוצא השמי המשותף. קרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך הדבר היה מאוד חדש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות. והיה בזה גם הרבה מן הרומאנטיקה.

המיתוס השני – ההתפעמות מן המזרח. התפעמות זו אנחנו מוצאים כבר ב"לאן" של פאיירברג, שלא הגיע מעודו לארץ-ישראל. אבל הקריאה שלו: "מזרחה! מזרחה!" – זו היתה השאיפה, במזרח ייבנה עולם חדש. לא עולם רקוב כמו העולם המערבי, האירופאי. המידבר הוא נקי ובו ניתן לבנות משהו חדש.

המיתוס השלישי – הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך להחזיר אותם, אולי, למקורם העברי הקדמון. יהודי פקיעין, יהודי דיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם כמה מן הרומאנטיקאים – אולי הערבים שיושבים בארץ-ישראל הם אחינו, הם צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה עימם יחד תרבות עברית אחת חדשה.

מיתוס רביעי – שדמות הערבי מסמלת וגם ממחישה לנו את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. נחום גוטמן צייר את אגדות המקרא של ביאליק, כשמדגמנים לו הערבים, הסבלים הערבים, אלה עבי-הבשר, המלאים והשריריים, שראה בילדותו ביפו. ובספרות התקופה דוגמאות רבות לכך. הסופרים שיננו בבחרותם תלמוד, ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבות המקורות בחקלאותם של הפלאחים ובמירעה של הבידואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה-20 לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים, או בשמונים השנים שעברו מאז ועד היום.

מיתוס חמישי – על יהודי חייבר, התעורר, בין השאר, עם גלי עלייתם של יהודי תימן, ובייחוד גל העלייה שבתקופת העלייה השנייה, כאשר שמואל יבניאלי, מאנשי עלייה זו, נסע ב-1911 לתימן, ופעל להביא עולים, שהקימו שכונות במושבות החדשות – ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה.

אמרו לעצמם אז צעירי העלייה השנייה, וסופריה – אם שבט כה רחוק, כתימנים, הגיע ארצה, אולי יש אמת באגדה שמצויים עדיין גם שבטי בידואים יהודים?

וכאן אנו למקומה ולחשיבותה של אגדת יהודי חייבר, היא המיתוס החמישי ב"רשימת המיתוסים", שמאפיינים את ראשית הפגישה עם המזרח. ואולי אני מקדים את המאוחר באומרי – אגדה זו לא היתה רק בגדר התרפקות רומאנטית על האכזוטיקה של המזרח. לא היתה סתם חלום. היישוב היהודי היה מועט במספרו, הארץ נמצאה תחת שלטון תורכי מושחת ומפגר. מושגי הכוח היו של שומר רגלי או פרש בידואי, עם חרב ורומח או רובה פרימיטיבי למדי. היו אולי שתי מכוניות בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה. תותחים – רק תותחי הראמאדן. ולכן החלום להביא ארצה שבט בידואי יהודי, מזויין בכלי-נשק של אותה תקופה, על פרשיו ובל כלי-מלחמתו – זה היה חלום ביטחוני. יותר נכון – מחשבה על פתרון ביטחוני.

*

אמרנו שאיש לא פגש ממש ביהודי חייבר, אפילו בסיפורים. ברוב הסיפורים שנעסוק ושעסקנו בהם – אין פוגשים את יהודי חייבר, חוץ מאשר בסיפור אחד, מעניין, של חמדה בן-יהודה, "חוות בני ריכב", שהתפרסם בשנת 1903, ולאחרונה ניתן מחדש, לראשונה בספר, בפני הקורא העברי, בקובץ שהוציאה ד"ר יפה ברלוביץ – "סיפורי נשים מבנות העלייה הראשונה".

גיבורה של חמדה בן-יהודה שמו אפריים, והוא יוצא, כגיבורים אחרים בספרות התקופה, למסע של פגישה עם יהודי חייבר. כאן הם קרויים בני ריכב. בני ריכב היו יושבי אוהלים, והכינוי של בני חייבר מתגלגל לא פעם בבני רכב, גם האותיות דומות.

אפריים עובר שתי תחנות במסעו. בראשונה הוא מבקר חבר שלו, שהלך לחיות בקרב שבט בידואי, נשא את בת השייך, ולאחר מות השייך הוא, היהודי, נעשה לראש השבט הבידואי. לאפריים הוא מספר, שעוד בחייו אמר לו השייך:

 "אמור לכל בני חוותנו כי היהודים והערבים אחים אמיתיים, ויבוא יום שיתקרבו ויהיו כעם אחד, כי לשונם כלשוננו ודתם כדתנו. כמוהם גם אנו מאמינים באל אחד. ועל כן כל כך בנקל עלה בידי להתקרב אל בני חוותי ואל יושבי חוות רבות מסביב. ואחרי עבור שלוש שנים לשבתי פה, דיברו רבים מהם עברית. הברתם קצת משונה. יאמרו – טוב [בי"ת דגושה] במקום טוב, רכבתי במקום רכבתי [כנ"ל]. הלא יש גם בנו, מאחינו, בפרט בגליל, המדברים ככה. ויש שהחליפו שמותיהם לשמות עבריים."

אבל אפריים אינו מסתפק רק בצורה זו של קיום, ערבים דוברי עברית, אלא ממשיך במסעו אל לב המידבר, ושם – הוא היחיד, בספרות שאני מכיר, שאכן זוכה להגיע ממש אל הבידואים העברים הקדמונים, אל בני ריכב, או יהודי חייבר. גם אהובה לעצמו הוא זוכה למצוא שם. אותם בידואים מדברים עברית, אבל מתייחסים בבוז ליהודים החדשים, החוזרים לארץ-אבותיהם, ונימוקיהם עימם. הם מסבירים לו, לאפריים:

 "יען הם משונים ממנו, יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל."

הבידואים העברים רואים את עצמם כתושבים האמיתיים של האיזור, ואת אלה שחוזרים – כבוגדים, על כי יצאו את הארץ, ורק עכשיו הם חוזרים. אבל אפריים אופטימי.

 "אמנם גסים ופראים מאוד הם רכבינו, אבל הננו בין אחינו הקדמונים, ששאריהם חיפשתי זה כמה. היוכל עוד להיות ספק בדבר? אחינו הפראים האלה שמרו את ארצנו מזה אלפיים שנה. כפות רגליהם לא דרכו על ארץ נוכרית, ולשוננו חיה בפיהם מאז ועד עתה. בנים נאמנים. נתאחד עימהם, נשנה מעט-מעט דרכיהם, גם חייהם, ובעוד זמן-מה את עצמם לא יכירו, ועבוד יעבדו איתנו יד ביד."

תיאור העתיד מתאים אולי מאוד לשבט עולי תימן, שבאמת השתנו-השתנו, ועוד מעט את עצמם לא יכירו, והכוונה היא – זה מה שקורה לשבט מקומי, מזרחי, במגע עם המציאות הישראלית החדשה.

דיברנו קודם על יהודי חייבר, שהיו מצויים כנראה בחג'אז. ואילו כאן, חמדה בן-יהודה מדברת על שבט שלא עזב את הארץ הזו. ואכן, אפריים עובר כנראה לעבר-הירדן. בדרך-כלל הפגישה עם יהודי חייבר, או הכמעט-פגישה עימם, מתארעת בסיפורים בסביבות מעאן, מעון, שבעבר-הירדן. ראינו זאת גם בכרוניקה העתיקה של מיכלין. מקומות אלה נחשבים בגבולות ארץ-ישראל של השבטים, גם לצורך אגדה זו, שכולה על גבול הדמיון.

*

בשיחה החמישית הזכרנו את ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", שהופיע בשנת 1927, את דמות גיבורו, מורה-הדרך עבד, ואת קורות משפחתו. אבל ישנה עוד נקודה מעניינת בספר, ובה מופיע הנושא של יהודי חייבר. עבד, מורה-הדרך, חובר לחוואג'ה דאוד, הוא יהודה בורלא עצמו, שהיה מתורגמן, חייל, במשלחת של ג'אמל-פאשה, ב-1915, לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, מידי הבריטים. השניים רוכבים על גמלים, בלילה, ועבד מספר לחוואג'ה דאוד, בין השאר, גם על אבא יחיה.

מי היה אבא יחיה?

עבד מספר על יהודי תימני, שדעתו נשתבשה עליו, לאחר שנשחטו בני-משפחתו בפרעות בתימן. והוא, אבא יחיה, יצא למידבריות-ערב, לחפש אחר אחיו, יהודי חייבר הגיבורים, כדי שינקמו את דם הנרצחים. בנדודיו נקלע לשבט החפאנים, השבט שבו גדל עבד, והללו התייחסו אל אבא יחיה כאל משוגע.

באותם הימים דיבר וצעק רק על עניין אחד. שמענו תמיד רק אותו העניין ואותן המילים. והמילים, אזכרן עתה כאילו אשמען יוצאות מפיו: "יהודי חייבר" ו"ג'ויים". ועוד מילה אשר לא פסקה מפיו, פירושה – בוז, שפלות, עבדות – שכחתיה.

כל היום חזר על מילותיו אלה. ולפעמים קרא בקול רם: "יא אחוואן, יא אחוון!" – אחים, אחים! – "אתם, אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אצלנו שם בתימן, בואו אל ביתי, תראו מה שעושים הג'ויים! אה, לא תבואו? איים, איים הם יהודי חייבר? אני אמצאם. אבקשם. אני אביאם. יבואו, יבואו – " צעק והסתובב באוהלו.

זו עדות נוספת לנהייה אחר יהודי חייבר, והכוונה ברורה – שיבואו לעזור לאחיהם היהודים במצוקותיהם.

*

הרומאן החשוב ביותר לנושא יהודי חייבר – הוא "נדודי עמשי השומר", שהופיע בשני כרכים, פעם אחת בלבד, ב-1929. חיבר אותו יעקב רבינוביץ, סופר שגר בפתח-תקווה לפני מלחמת העולם הראשונה ובתקופתה. הוא הכיר את חברי "השומר", פגש גם את התימנים, שהגיעו לפתח-תקווה והתיישבו בשכונה שנקראה לימים "מחנה יהודה", ליד עין-גנים. ובעין גנים ישבו אנשי העלייה השנייה, ישבו גם חברי "השומר" ובהם יחזקאל חנקין, אחת הדמויות, הדמות, בשר-ודם, בה"א הידיעה – של מחפשי יהודי חייבר.

עמשי היה חבר בארגון "השומר", ולפי תיאורו בסיפור, גם "צבר", בן-הארץ. ושאלה היא – לפי מי גזר אותו יעקב רבינוביץ? – אחת הדמויות הבולטות, שעל פיה ודאי עוצב, הוא השומר יחזקאל חנקין, שמת בגיל צעיר, ביבנאל. שגעונו-לדבר-אחד של חנקין, ששימש גם צייד, היה למצוא בנדודיו במידבר את יהודי חייבר.

ייתכן שבדמות עמשי השומר משוקעת גם דמות חבר אחר של "השומר", מרדכי יגאל, שאכן נולד בארץ. פרופ' נורית גוברין העלתה זאת במחקרה על "נדודי עמשי השומר". היא אף כתבה בשעתו למרדכי יגאל ושאלה אותו אם אכן הוא שימש כדמות לרבינוביץ, שהרי יחזקאל חנקין לא נולד בארץ, לכן לא היו בו מלוא הנתונים לדמותו של עמשי השומר.

עם זאת, רק חנקין היה משוגע לדבר, משוגע במובן הנעלה של המילה – לחיפוש יהודי חייבר. לימים כתב שלמה שבא ספר בשם "הצייד", על תאוות החיפושים הללו של יחזקאל חנקין. הספרון הופיע ב-1967, בהוצאת "תרמיל". ישנה לנו גם עדות מפורטת, בספר של רחל ינאית בן-צבי, "אנו עולים", על סקרנותו זו יחזקאל חנקין. רחל ינאית (לישנסקי) עלתה ארצה ב-1908, והתקופה שעליה היא מספרת ב"אנו עולים" היא השנים האחרונות שלפני מלחמת העולם הראשונה. יחזקאל חנקין נהג לצאת למסעות-ציד עם הזואולוג העברי הראשון – ישראל אהרוני. גם אהרוני הוציא ספר מקסים, "זיכרונות זואולוג עברי", בשנת 1946, ובו סיפר על מסעיו בעבר-הירדן, מזרחה ודרומה, לאורך הציר של מסילת הברזל החג'אזית, שהובילה אז למכה ולמדינה. הוא מציין שחנקין הצטרף אליו לשם ציד, אבל דבר אחד עניין אותו – בשעות הפנאי, בכל הזדמנות – לחקור, לשאול, אולי הם נמצאים גם בדרך לפגוש את השבט הבידואי העברי האגדי.

רחל ינאית בן-צבי מתארת, בספרה "אנו עולים", את געגועיו של יחזקאל חנקין.

ודברי יחזקאל חדורים תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים. הוא מנמיך קולו בהתרגשות עצורה, ומוסר מהדברים ששמע מפי בידווי, אשר ראה במו-עיניו אחד מבני אל-יהוד הללו, רוכב על גמל. ומפי בדווי אחר הוא מוסר שמועה על יהוד אל-חייבר, שנהגו לגבות מס-דרכים מאת הבידווים העוברים בגבולם בחייבר.

יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין, ולו בגרעין של אמת שבדברי האגדה. אילו הצליחו חברינו להגיע עדיהם במידבר, אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להעלות אנשי בראשית אלה, שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים במהרה את השמירה בגליל וביהודה.

*

נחזור אל "נדודי עמשי השומר". בשנת 1913 רבינוביץ התגורר בפתח-תקווה; גיבורו עמשי, לפי תיאורו ברומאן, פעל ממש באותה תקופה. באחת התמונות יוצא עמשי ממושב הפועלים עין-גנים אל שכונת התימנים, שהגיעו בשנים ההן מארצם למושבה, והוא נפעם למראה הריקודים שלהם, למשמע דיבוריהם, למראה ההווי היהודי-המזרחי-הערבי שהביאו עימם, והדבר מצית את דמיונו. הוא אומר לעצמו: אם הם הגיעו – אולי גם יהודי חייבר עדיין קיימים?

עמשי מתחיל ללקט אצלם עדויות על יהודי חייבר. באחד המקומות הוא פוגש תימני זקן, ושואל אותו על עשרת השבטים ועל בני יונדב בן ריכב, ועל יהוד אל-חייבר:

עמשי שואל: "היודעים אתם מה על יהודי חייבר?" ופני התימני מתלהבים, והוא מספר: "כן. אבא היה רוכל אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי לגזול פניהם. התחיל מבקש רחמים, אמרו לו הבידואים: 'אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל.'"

ושוב אנו פוגשים סיפור התוודעות מפי היהודי שבא מתימן, ומכלי שני, ושני שבשלישי, שמע סיפור כיצד שני שודדים שמעו שהנשדד הוא יהודי, מיד היחס השתנה, כי השודדים היו אותם בידואים יהודים אגדיים.

אבל איש מכל המעידים אינו אומר – ראיתי אותם, רק – שמעתי עליהם.

הרומאן עוסק בנושאים נוספים. חלקו הראשון מתאר את החיים בארץ באותה תקופה, ולא נפרוש כאן את כל ההילה שמתלווה לעמשי בחלקו הראשון של הספר, אלא בחלקו השני; זהו כרך שלם, שבו מתואר מסעו של עמשי ב"נתיב המחפשים" – לעבר-הירדן מזרחה, במסילת-הברזל החג'אזית, שהושלמה ממש באותן שנים – לעבר מידבר ערב, כדי למצוא את יהודי חייבר.

במשלחת, שעמשי שותף לה, נמצא גם צייד, והלה מתואר בחלקו על פי דמותו של יחזקאל חנקין. רבינוביץ ברא כאן כפל תפקידים: את תשוקת החיפוש אחר יהודי חייבר – שייך לגיבורו עמשי, זאת בעקבות חלומו הידוע של חנקין, אך הוסיף גם צייד, בדמות חנקין עצמו, למשלחת.

בני החבורה נוסעים תחילה ברכבת, אחר יורדים ממנה, בגלל המחסום, שמעבר לו אסור ללא-מוסלמים להדרים. מחסום כזה אכן היה קיים, ולכן הלב נטה מיד להאמין שאחריו מצוייה אותה תעלומה שאין להשיגה ולראותה.

עמשי וחבריו מגיעים עד למחסום, יורדים מן הרכבת, ונקלעים לפרשה של מאסרים ועינויים. הם אף נאלצים להיפרד זה מזה, ועמשי מהלך יחף במידבר, כמעט מת בצמא, אך שם הוא רואה, במו עיניו, את האגדה הוא רואה.

עמשי מהסס, אך נפשו לוהטת גחלים, והוא שם נפשו בכפו, קם על רגליו, ורץ וצועק, נכשל ונופל, קם וצורח, וגמליהם בני דבשת אחת, הקלים כנשרים, רחפו ונעלמו, ושבו ונתגלו לרגעים במרחק, עד אשר גזו ואינם.

מסביב פער עתה לועו מידבר שומם, ולי היה כמו סרו חיי מעלי, בהיעלם אלה בקצה האופק. ליבי אמר לי כי בפקפוקיי, ובהתנפלי ארצה, החמצתי את השעה שנשלחה אלי ממרום, וכי נס זה לא ישוב בחיי ולא יקרה עימי עוד.

לפי התיאור, רגע אחד לפני כן עברה על פניו שיירה, הוא נבלע, או נבהל ונבלע – בחול, והשיירה חלפה ונעלמה. הסצינה מתארת מצב של חצי-דימיון, חצי-מציאות, ועמשי אומר לעצמו, שאם היה מתוודע אליהם, היה עוצר אותם ופוגשם, ובכך שלא התוודע אליהם – הפסיד אותם.

הוא חוזר לתחנת הרכבת, שממנה יצא; יחף, גלוי שת, פרוע שיער, פצוע ומלוכלך, וכל מראהו כמשוגע, מבני המידבר. גם על שאר בני-חבורתו עוברות הרפתקאות קשות, וכולם חוזרים חפויי-ראש ארצה.

הרצון לשינוי דראסטי במצב היהודים בארץ-ישראל, לראות ביניהם רבבת גיבורים יהודים עזי-נפש, הביא את עמשי למסע נדודיו זה, לעבר-הירדן מזרחה ודרומה. השבטים האבודים לא נמצאו, אך, כותב יעקב רבינוביץ:

עמשי לא היה מאוכזב. לא, גם הפעם הצליח. הוא הכיר את המידבר ונהיה בן-בית בו. ישנם שם בכל זאת יהודים.

לאחר שעה אמר: "בעצם, איזה צורך יש לנו בבידואים? באו עשרת אלפים יהודים בשתי שנים אלה, ואלף פועלים, ואיזה תימנים חביבים, באים ובאים – "

עמשי היה אופטימי ונרגש מאוד.

הסיום הוא ממש כמו בדברי עדותה של רחל ינאית בן-צבי: את יהודי המידבר לא מצאנו, אבל תבוא רבבה של צעירים, יבואו התימנים, יבואו עולים חדשים, והם ימלאו את הצורך שלנו ביהודי חייבר, שהתעורר בעצם גם בגלל חולשתו הביטחונית של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

קריאה מומלצת לשיחה שישית

יהודה ראב: "התלם הראשון" (1956).

חיים מיכל מיכלין: "בראי הדורות" (1950. רשימה משנת 1891).

חמדה בן יהודה: "חוות בני ריכב" (1903). מתוך: "סיפורי נשים בנות העליה הראשונה" (1984).

יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1929).

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

רחל ינאית בן-צבי: "אנו עולים" (1962).

י. אהרוני: "זיכרונות זואולוג עברי" (ספר שני, 1946).

שלמה שבא: "הצייד" (1967).

אהוד בן עזר: "בעקבות יהודי המידבר" (1983). [רומאן היסטורי לבני הנעורים מבוסס על המקורות הנזכרים כאן, ואחרים, שנאספו לצורך כתיבת הפרק העוסק ביהודי חייבר].

המשך יבוא