שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.

שיחה שמינית: עדיין זרים וכבר זרים

הפעם נשוחח על שני סיפורים: "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג, ו"יומן בגליל" ל-ש. שלום. נושא השיחה שלנו הוא – "עדיין זרים וכבר זרים", התקופה היא תקופת העלייה השלישית, והסופרים – מסופרי תקופת העלייה הזו.

כדאי להקדים ולומר כי יש הבדל בין סופרי העלייה הראשונה והשנייה – לבין סופרי העלייה השלישית, בנושא ההתייחסות לדמות הערבי ולשאלה הערבית. חזרנו פעמים אחדות על המשפט, או הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, סופר רומאנטיקאי, וכך היו כמעט כולם, ראה רק מבעד למשקפיים אלה את המציאות. ומי שחי את מרירות המציאות, כברנר – לא היה בו שמץ של רומאנטיקה. הקטבים היו – רומאנטיקה או מרירות המציאות.

סופרי העלייה השלישית הושפעו ממשה סמילנסקי ומהסיפורים הרומאנטיים שלו, הושפעו מדמויות אנשי "השומר", הושפעו מן הרומאנטיקה, ומצד שני – הושפעו גם מברנר, שדרש מן הספרות העברית בארץ להיות ריאליסטית במובן העמוק, לא ז'אנריסטית, לא ספרות של פולקלור – אלא ספרות שמעמיקה חדור בנפש האדם ובמצוקותיו. גלי המאורעות של 1921 ו-1929, וסמליות מותו של ברנר עצמו בידי ערבים – גרמו שביצירתם של סופרי העלייה השלישית מצוייה התנודדות בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות, ושני הקטבים הללו קיימים, כפי שראינו בשיחה הקודמת על הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי.

*

רוח דומה אפשר לפגוש ביצירות נוספות, וכאן נחדד את הנושא, ונקרא לו בשם – עדיין זרים וכבר זרים. אחד הסיפורים המעניינים ביותר במסגרת זו, ואני ממליץ למורים ללמדו בבתי-ספר, בהקשר לנושא זה – הוא "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג.

יעקב שטיינברג עלה לארץ ב-1914, והוא כבן עשרים ושבע. סיפורו "החג' מחפצי-בה" התפרסם לראשונה ב-1927, ולימים נכלל בכרך כל כתביו. שטיינברג היה משורר, מספר ומסאי. הבימה להתרחשות סיפורו היא חוות חפצי-בה, ליד חדרה. שרידי האתר קיימים עדיין. זו החווה הנטושה, שמיקומה על גבעה, בחורשת איקליפטוסים, כאשר נוסעים בכביש המהיר תל-אביב-חיפה, מצד ימין, לפני הגשר שעל נחל חדרה, כמעט ממול לתחנת הכוח החדשה של חדרה. עיריית חדרה וחברת החשמל הוציאו חוברת כיצד לטייל בחווה הנטושה, בידי החוברת, ובה המפה שבה משורטט מרכז החווה, שני בתים, חומה, והאמצע – ריק, ומיד אומר מה אמור היה להימצא באותו מקום – אבן גדולה, מעין גוש סלע נטוע בקרקע.

לצערי טרם ביקרתי שם, ואני מתכוון לבוא יום אחד ולבדוק אם אותה "אבן-שתייה", שעליה נסב סיפורו של יעקב שטיינברג "החג' מחפצי-בה" – מצויה עדיין באמצע חצרה של אותה חווה. אם היא מצויה, אני ממליץ לכל מבקר במקום, לקרוא את הסיפור, ולכל קורא בו – לבקר שם.

את נושא הסיפור אפשר להגדיר – עדיין זרים וכבר זרים. קבוצת צעירים, מן העלייה השלישית, מתיישבת בחוות חפצי-בה. התקופה – ראשית שנות ה-20. התחושה המאפיינת את הצעירים היא האמביוואלנטיות ביחס לנוף המולדת. הם מבקשים להרגיש מעורים במולדת הישנה-חדשה, וחשים עצמם עדיין זרים.

אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזייה ענוגה מאוד, אבל, הוא נסך עליהם לפעמים תימהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנוכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי נהר יקרים אל הים, ניעורה אהבה לא-ברורה אל מולדת נוכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת, ואת מתק חייה ללא פתרון.

המולדת היא עדיין נוכריה. אם ב"ימים ולילות" פגשנו התרפקות על דמות הערבי כמין אב קדמון, כאן אנו רואים התרפקות כזו על הנוף. "שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום," כותב שטיינברג. בהתרפקות על הנוף יש מן הכיסופים למצוא תחליף לאב ולאם שנשארו בגולה, מצוייה תקווה שהמולדת תסביר פניה לאדם היהודי, ותאמצנו אל חיקה.

ותמונה אחרת, שעת חצות, הצעירים יושבים בחבורה ומשוחחים על גבורת פועלים ושומרים, אך הנה נשמע קול צעדים. מי הוא האיש הבא, בחצות הליל, להפר את שלוותם של הפועלים הצעירים?

האיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד. את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל, ובידו מטה מוזר, ואדיר. זה הוא החג', המצטרף לשמירה בלילות. האיש בן-הקדם, אשר יסופר עליו כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים, ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן-השתייה, כשהוא מקיש אחת במטהו. מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים. מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדה כעין בשורת ניכר.

שטיינברג מתאר את המקום לא כריק מיושביו הקודמים, הערבים, אלא נותר בו שומר, שאמנם אינו ערבי מקומי. הוא חג' מוגרבי, שהיגר מצפון-אפריקה מארצות המאגרב. מדוע? אולי היתה במציאות דמות כזו ממש, ואולי ביקש שטיינברג להמחיש את היחס המורכב אל אותה כברת ארץ, ארץ-ישראל, שגם ערבים רבים מאוד היגרו אליה במרוצת שנות התבססות המפעל הציוני, וזאת לא במעט בזכות האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעקבותיו בארץ. החג' הוא אפוא ערבי, מוסלמי, אבל אינו מקומי, כשם שגם הצעירים היהודים אינם מקומיים.

ובמרכז החווה, בלב הנקודה הצעירה, נמצאת "אבן-השתייה", כך מכנים אותה הצעירים. זוהי אבן גדולה, גוש סלע, והמשמעויות שהמספר, באמצעות גיבוריו בסיפור, מייחס לסלע – יש להן בהחלט כל המשמעויות שאנו נוהגים לייחס לאבן-השתייה הנמצאת במסגד כיפת-הסלע, ואשר לפי המסורות שלנו היתה מקום העקידה, שמה ניצב בית המקדש, והיא כמסמלת את ארץ-ישראל, את הקשר עתיק-היומין אל הארץ.

החג' מסתובב בלילות, מטה בידו, ונוכחותו מפריעה לצעירים וממחישה להם שאינם יחידים במולדתם. בהמשך נראה גם שנוכחותם מפריעה לו.

המספר מבקש לקשור את עצמו למולדתו, לארצו החדשה-ישנה, ויוצא גם הוא לטייל בלילות. הסיפור מסתיים בתמונת פגישה סוריאליסטית-כמעט, שמבשרת או מטרימה גם הרבה מהבחינה הסגנונית, לא רק התוכנית, כפי שעתידות לאפיין את הספרות העברית. זה תיאור של פגישה לילית סהרורית, רבת משמעויות, בין המספר הצעיר, מן העלייה השלישית, לבין החג' הערבי, המטייל במקום מדי לילה, בתור שומר.

ופעם אחת נהיה דבר-החידה. בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזיכרוני כליל-שימורים, הקיצותי בלב הולם, ושמתי עלי את כל לבושי, עד שרוך-נעל, כיוצא לדרך רחוקה. בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנים. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה. שילבתי את זרועותיי על חזי, כי עצמותיי רחפו מקרירות, אך ליבי הלם הלם בחוזקה, כאילו ציפה לדבר-מה. לחצתי את ידי בשארית כוח אל ליבי, והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד. היה לי טוב. תפסתי הכל מחדש. את המולדת ואת הלילה. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מתוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים. אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחר צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה מבטן לעבר האבן. ופתאום הקיש המטה הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת, וראיתי את הזקן אשר מזדקף בבת-אחת ובזעף, הוא זע פרוע-מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד. מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת-גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו, והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. היבטתי אחריו כשאני רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחיפזון, ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד. ידעתי כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת, כמוני. הציקותי לו לילה-לילה, מילאתי את האוויר געגועים זרים, והוא לא אצר כוח. הנה הוא בורח. הנה הוא נראה כפוף במדרון, דומה כי הוא יורד לארץ-תחתיה, רק כלבו עוד שולח אל עבר פני נביחה עמומה.

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט-מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות אותה הליכה סהרורית. הליכתו נעשית עיקשת, שתלטנית וחסרת-התחשבות, ובאמצעות ההכאבה-מדעת לעצמו הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, על האימה מפני הזר. לא פלא שהוא מרגיז, בעצם נוכחותו, את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן-השתייה, ומקיפה. ההחזקה באבן השתייה נעשית בסיפור מעין ביטוי וסמל לאדנות על המקום, המולדת. ומצוי ודאי קשר משמעותי בינה לבין אבן-שתייה שמעליה ניצב בניין כיפת הסלע, הוא מסגד עומר, בירושלים; אבן שהיא, לפי המסורת היהודית, פסגת הר המוריה, טבור העולם, מקום העקידה, חלום יעקב, קודש הקדשים, האתר שעליו ניצבו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות על אודותיה, עברו כידוע גם לאיסלם, ואין צורך להוסיף מילים על המתח ההולך וגובר סביב לאותו מקום, בתקופתנו.

סביב לאבן-השתייה שבסיפור מתרחש מחזה כמעט אילם, שמשמעותו ברורה – זוהי מעין היאבקות של היהודי בערבי, בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם היהודי לקשור עצמו אל נוף ארצו הקרובה-הזרה, לחוש תחושת מולדת, ולהיות לעם.

החג' הערבי זועם. הוא מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העיקשת, המציקה, המציפה את הלילה בגעגועים זרים, בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי מולדתו. שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. לכן קראתי לשיחה זו בשם – עדיין זרים, וכבר זרים.

*

תבניות דומות, של פגישה והיאבקות על אם-הדרך, חוזרות ומופיעות בספרות העברית הארצישראלית, מימות זאב יעבץ, משה סמילנסקי, ברנר, שמעון קושניר ואחרים. אין כמעט מספר ארצישראלי מאותה תקופה, שנמלט מתיאור פגישות של התנפלות, מאבק וסכנה, על אם-הדרך, תופעות שהיו חלק ממציאות החיים בארץ.

אבל אצל שטיינברג נוסף לה, לפגישה הזו, גוון סוריאליסטי, סימבולי, שעתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית משנות השישים ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי – כמו למשל בסיפור ידוע, שעוד נעסוק בו, "מול היערות" ל-א.ב. יהושע, שאני רואה את "החג' מחפצי-בה" כאביו-מולידו מבחינת תכניו ורוחו, למרות שספק בעיניי אם א.ב. יהושע הכיר או חשב על "החג' מחפצי-בה" שעה שכתב את סיפורו.

*

זאת ועוד, התחושה שמיוחסת כאן לחג' הערבי – לתפוס מחדש את המולדת, להתמודד עם הגעגועים הזרים (בעיניו) שבהם ממלא אותה היהודי, ובעצם – לחוש כבגלות בתוך ארצו בגלל הנוכחות היהודית – תחושה זו, מדהים לראות – עתידה להופיע גם בספרות הערבית-הישראלית-הפלסטינאית, שנכתבה בישראל. למשל, במונולוג הידוע של מחמוד דרוויש, שהופיע ב-1969, בעודו יושב בארץ, בשם "השושנה והשמש", שבו הוא מדבר על היותו כגולה בתוך ארצו, משום שאם הארץ היא בידי יהודים, אזי למרות שהוא יושב על אדמתו, קרוב לכפרו, באותה ארץ – הוא כנמצא בגלות בתוך מולדתו. והנושא הזה של – אנחנו בגלות בתוך מולדתנו, חוזר בשירת המחאה הערבית-ישראלית אצל משוררים רבים.

*

בחלקה השני של השיחה נעסוק ב"יומן בגליל", סיפור על אהבתו של מורה ראש-פינאי צעיר לנערה ערביה, בת כפר סמוך למושבה. מחבר הסיפור, המשורר ש. שלום, (שלום שפירא), היה כבן שמונה-עשרה כאשר עלה ארצה, ב-1922, למד שנים אחדות בירושלים, וב-1927 עבר להורות בראש-פינה. קרוב לוודאי שהסיפור "יומן בגליל" מיוסד על התרשמויותיו מתקופת היותו מורה. על חלקו במאורעות 1929 כתב על אודותיו ר' בנימין: "ש. שלום היה אולי היחידי מבין אנשי הכינור שלנו, שעמד במערכה פנים-אל-פנים." כלומר, השתתף בהגנת ראש-פינה במאורעות 1929. חשוב להזכיר זאת, כי הדבר מופיע גם בסיפור.

ראשיתו של הסיפור בתיאור דמותה של לינה, הנערה הערביה, שמדברת עברית. מצוי כאן הד לפעולת המורים יצחק אפשטין ושמחה וילקומיץ בראש-פינה, בתחילת המאה ובסוף המאה הקודמת, שחלומם היה כי היהודים ידברו עברית גלילית, שממנה נותר המשפט על "הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב" – כמו הבי"ת הדגושה, הערבית, ואולי גם כפי שדיברו יהודי הגליל בתקופת המישנה – ואילו נערי ערבים ילמדו עם ילדי המושבה וידעו לדבר עברית.

המורה שמו חיימקה. הוא עלה לא מזמן מן הגולה, ולאחר בואו למושבה – התאהב בנערה הערביה, אבל אהבה זו אינה פשוטה. וכך חלומו של חיימקה הצעיר, חלום חתונתו הדימונית עם לינה:

על הטור האחד אבותיי ואבות-אבותיי, צדיקים בישראל, מעונים, עדינים, קורני-תורה ודמומי-סבל, ואני, שתי פיאות תלתלים לראשי, החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראש מלמעלה. ועל הטור השני – ערב ועמון ומואב, פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במידבר. חרבות ופגיונות ופסלי אבן ועץ בידיהם, ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד – לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה טרופה עד צוואר, וידיה השתיים שלוחות לקראתי, ושיניה הלבנות מחייכות.

 "הרי את מקודשת לי כדת משה וישמעאל."

נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות, והפכו אחוריהם כלפי לינה.

ואבותיי ואבות-אבותיי התלהבו כתינוקות מטופרים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו – וצחקו.

הימים עוברים, הקשר בין חיימקה לבין לינה מתהדק, אבל באופק כבר השמיים מתקדרים, מאורעות 1929 קרבים, האיום התלוי באוויר מביא מתח של פחד, והנוף הגלילי מתחיל להיות רוחש אימה. כל אלה מביאים את השניים לרצות להימלט יחד, הן הימלטות רומאנטית של גבר ואישה, והן הימלטות מפני ההתנגשות שעומדת לפרוץ בין שני העמים.

אם להימלט, אנה נימלט, ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות, גדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמיי מכורים לו מקדמת-דנא, ושחיי נתונים, נתונים לו מבלי שאדע מדוע.

חיימקה המורה יודע שאין להם אפשרות לברוח יחדיו, אין מקום שיקבל אותם, בגלל קשרם ומיהותם. איש משניהם אינו יכול להימלט מגורלו. הוא אינו יכול להימלט מגורלו הלאומי, התרבותי, העברי – והיא אינה יכולה להימלט מגורלה כבת-כפר, שבקרוב אביה ימכרה-ישיאה, כמו שאביה של לטיפה, בסיפורו של סמילנסקי, השיא אותה בשעתו. עם זאת אנו מוצאים בסיפור ביטויי אהבה, שאולי שמשורר, כשהוא כותב פרוזה – יכול לכותבם, והם מן המזוקקים ביותר, שמצויים בספרות העברית, לביטוי אהבת יהודי לערביה.

ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כליון חיי הנלוזים, ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה, בשעה זו, רק לראותך. אני רוצה לגמוע בת-צחוקך המרחיבה את פנייך, את כתובת-הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העיניים, המאפילות עם הפוך שלהן, הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי. ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אלייך מעולמות לא ידעת. אני רוצה. התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעומדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?

לינה עובדת כעוזרת בחצר בית הפקידות, זה הבית שהיה בית הפקידות של הברון. המורה נוהג להתבונן בה מן החלון, שקוע בחלומות של תשוקה על גופה הנחמד ופניה הנאות. קרוב לוודאי שרוב הדברים הנאמרים מפיו – אמר לעצמו, ולא באוזניה ממש.

ככל שמתרבה האימה, ומתקרבים ימי מאורעות הדמים, אנו חוזרים למוטיב מוכר של תחושת זרות שרוחש הנוף כלפי האדם היהודי. חיימקה יוצא לטייל, רכוב על סוס, בסביבת אגם החולה, ובדומה למה שפגשנו בסיפורים אחרים, אנו שומעים:

הזמירות, האוהלים, ההרים, הבידואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת, ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת?

מתרבות השמועות על התנפלות ערבית קרובה על המושבה, התקופה היא – 1929, ואנו פוגשים מוטיב נוסף בהרהוריו של המספר. גולדה מאיר אמרה, בהיותה ראש-ממשלה: "אנחנו לא נסלח לכם, לערבים, שגרמתם לבנים שלנו להיות רוצחים, להרוג!" – והמוטיב הזה מצוי כאן. חיימקה סבור כי האימה שמסביב סופה שתעלה את כל השחור, האפל והאלים – שמסתתר בנפש האדם היהודי, השב למולדתו.

אנו מדברים בשפת בני-אדם, חולמים חלום חידוש והתחדשות, ובליבנו פנימה – תופתה ערוך, ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים, ומבקשים דרך לעצמם. ואיתם המון כלי-זין של מכאובים, אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד, הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים, ותוכו רצוף – צא והרוג, צא והיהרג!

האווירה הדחוסה של קרבת ההתנפלות על המושבה מעלה בלב חיימקה רגשות עמוקים, חשוכים, שיש להם קשר לאהבתו ללינה, שאותה גם הוא רואה כאהבה אסורה – וכל זה מוביל לקראת שיאו ופתרונו של הסיפור.

לינה עוזבת את המושבה ערב המאורעות. הערבים כולם עוזבים את המושבה. אבל היא, מתוך אהבתה לחיימקה, ונאמנות לו, באה בלילה להזהיר ולהודיע מתי בדיוק שעת ההתקפה. גם זה מוטיב מעניין – הערבי ה"טוב", במרכאות, הוא אותו ערבי שבוגד במטרה הלואמית של בני-עמו, ובא להזהיר את היהודים מפני התנפלותם עליהם. בעקבות אזהרתה של לינה, הולכים בעוד מועד כל אנשי המושבה למשמרתם.

חיימקה נפצע בהגנתו על המושבה, הוא מועבר לבית-חולים. לפני היפצעו הוא עוד מספיק לחשוב:

עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם, עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תינעץ בכם ציפורניה המורעלות ברעלכם, יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו בדם חרמם, יתוודו עוד על הנבלה אשר עשו לנשמותינו. ייערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילומים ביד אדוני הבאה לערוץ ארץ.

בסופו של הסיפור באים תלמידיו של חימקה לבקרו בבית-החולים. הוא מחליט עם עצמו שייוותר על חלום חטאו האסור – על אהבתו, וגם על אותם הדימונים ששירתו ואהבתו העלו בו עקב אהבתו ללינה. ההליכה לצד האחר, הנגיעה במחוזות האסורים של החטא, של הארוס, של השיכרון המיני, של התשוקה העזה – כאילו גוררים עימם גם את המשיכה אל האיום הבא מן החוץ, אל יצר הכיליון, אל יצר האלימות שמתעורר בו, אל יצר הכיליון שיצר האלימות הזה מביא עימו – החשש ליהרג בהתקפה על המושבה, וההליכה לקראת הסכנה שבהתקפה. ומכל המסכת הזו, המסובכת, שעולה מן היחסים התמימים-לכאורה, בתחילה, בינו לבין לינה, הוא חוזר בו עתה ומתנתק. ברור לו שהוא לא ישוב אליה, הוא ינתק את הקשר עימה, אולי גם לא יחזור למושבה. הוא יישאר נאמן לאבות-אבותיו, לעמו, ללאומיותו – לכל אותם גורמים, או מאפיינים, של האני העליון שבו. הוא חושש שכניעתו לאני התחתון, ליצר הבלתי-מרוסן, המתפרץ – תביא עליו סכנת הרס וכיליון. זהו מוטיב שמצאנו אצל ברנר, ואשר מופיע לימים ביצירתו של עמוס עוז.

קריאה מומלצת לשיחה שמינית

יעקב שטיינברג: "החג' מחפצי-בה" (נדפס 1927).

ש. שלום: "יומן בגליל", מתוך "היד השנייה" (1942).

המשך יבוא