קונצרט יום שני האחרון בהיכל התרבות כלל שתי יצירות: האורטוריה לחג הפסחא של יוהן סבסטיאן באך, ו"מיסת ההכתרה" בדו מג'ור לוולפגנג אמדאוס מוצרט. שתיהן בביצוע התזמורת יחד עם המקהלה הפילהרמונית מפראג, שהיא אחת הטובות בעולם וכבר ביקרה פעמים אחדות בארץ, ועם שתי זמרות ושני זמרים, בניצוחו של מי שהיה שנים זמר אופרה ידוע – פטר שרייר, בריטון.

הרגעים המרגשים ביותר באורטוריה היו כמובן פרקי המקהלה, בייחוד חבורת הסופרניות שבקצה הנשי, אשר עוצמתן, נקיון צלילן ודיוקן איימו לפרוץ גבוה מעליהן אל מעבר לשמי ההיכל, שכולו היה מלא בהן ונרגש מהן. אלה מדמות קולות של מלאכים, כמו בפרק האחרון בתשיעית של בטהובן.

קטע מרגש נוסף בחלק הראשון היה האריה הגרמנית "הו נשמה", שאותה שרה זמרת הסופרן הצעירה טליה אור, כשמלווה אותה בעמידה החלילן המוביל של הפילהרמונית, יוסי ארנהיים, אשר כל הופעה שלו עם התזמורת מעלה אותה בדרגה.

"הו נשמה, / לא עוד שמן המור / יהיה לך לבושם, / כי רק זר הדפנה בהדרו / ישכך את ערגתך הנפחדת."

גם נגנית האבוב, שליוותה בתורה בעמידה את זמרת המצו-סופרו הגרמנייה הגבוהה וחמורת-הסבר, בריטה שוורץ, היתה מצויינת.

גם בחלקו השני של הקונצרט, כאשר ארנהיים כבר לא נכח בהרכב – היה ה"אגנוס דאי", "שה האלוהים", שהושר בפי הסופרן טליה אור, סולו – אחד משיאיה של היצירה, לבד כמובן מהקטעים המהממים ביופיים של המקהלה. יצירתו של מוצארט קלילה יותר משל באך, וכפי שצויין בתוכנייה:

"שה האלוהים" מתייחס אל ישו, התגלמות הקורבן על מנת לכפר על מאמיניו. [ואולם] תפקידה של זמרת הסופרן הסולנית מבשר את ההתחלה של "היכן הם", האריה הגדולה של הרוזנת באופרה "נישואי פיגארו" מאת מוצארט, שהצגת הבכורה של התקיימה בווינה ב-1786, [שנים אחדות לאחר כתיבתה של "מיסת ההכתרה" ב-1779].

ב"שה אלוהים" חוזרת הסופרן במשך דקות ארוכות על שני משפטים בלטינית, שתרגומם העברי הוא: "שה האלוהים, המעביר חטאי העולם, / רחם עלינו."

טליה אור, ששרה את "שה האלוהים", נולדה בירושלים ב-1977 וכבר יש מאחוריה רשימת הישגים נכבדים בבתי האופרה באירופה. היא יפה, שופעת חן בלתי רגיל, קטנה, מתוקה, מתולתלת, לבושה חולצה אדומה בעלת מחשוף המגלה כתפיים וחזה צחים, מחרוזת אבנים אדומות נוצצות מאוד לצווארה, חצאית שחורה ארוכה, ועקבים גבוהים כמתבקש מקומתה; היא חיה את היצירות כל זמן הביצוע, גם כשאינה שרה בתפקיד. ממש רואים על פניה, קוראים ב"שפת הגוף" שלה ובנצנוצי מחרוזתה כגרגירי רימונים – שהיא מלאה במוסיקה, בחדוות המוסיקה. מרגישים בה את הנחמדות הישראלית במיטבה, ובלי שמץ של יהירות; היא מלבבת, בולעת בעיניה את הקהל כעומדת להתאהב בו. אני מניח שאילו מוצארט, שהיה קצת צעיר מטליה כאשר כתב את "מיסת ההכתרה" (כבן 23) – היה פוגש בה, היה מתאווה מיד לנשק אותה ורץ אחריה בסלון ומבקש להתגלגל עימה בין הרהיטים על הרצפה כפי שהשתובב עם אהובותיו בסרט "אמדאוס".

וזו לא היתה רק ההתרשמות שלי. טליה אור הקסימה את הקהל ודומה שגם מילאה אותו גאווה בישראליותה. וכמובן שהחשוב מכל העטיפות החביבות הללו – הוא קול הסופראן הצלול והבוטח שלה, שעל אף קוטן קומתה והמראה הצעיר אפילו משלושים ושתיים שנותיה – היא מצליחה למלא ולכבוש את היכל התרבות כזמרת ותיקה הנמצאת במלוא כוחותיה. והכול בחיוך. כמו ללא מאמץ ומבלי להתעייף.

מוצארט ודאי היה סולח לי על שהקדשתי תשומת לב רבה יותר לסופרן של "מיסת ההכתרה" מאשר לתוכן הדתי שלה. אני חושש שגם הוא, כאשר כתב את המיסה, היה מעוניין בסופרן יותר מאשר בתכניה הדתיים.