על ספרו של סם ש' רקובר, "כלא המשאלות", כרמל, 276 עמ'
המשורר הרומאי אובידיוס כתב ספר עב כרס המכונה "מטמורפוזות", בו הוא מלקט מתוך המיתולוגיה היוונית-רומית את כל ההשתנויות, הגלגולים והתמורות שעברו אלים, חצאי אלים ובני אדם בתקופה הרחוקה המחותלת בערפילי האגדות. מלבד היופי הבא לידי ביטוי באגדות מופלאות אלו, הן מכוונות להסביר תופעות טבע בלתי מפוענחות – אלפי שנים קודם לעידן המדעי, זה המבקש להסביר תופעות באמצעות מעקבים, מדידות וניסויים. אינני בטוח שהחן הנסוך על האגדות העתיקות ההן יכול לפעול על הקורא בעידן שלנו, והסופר הנוקט בדרך הסיפר הזאת בוודאי שאיננו מבקש להסביר תופעות – אלא הוא בוודאי מבקש לכמוס סוד, להציג בפני הקורא מעין משל, שאם יטרח – יבין את הנמשל, ויתגלה לו (כביכול!!!) כבשונו של עולם. כך נהג פרנץ קפקא ב"הגלגול", בו הגיבור הופך לחרק המטפס על הקירות. אם נתעקש, נוכל למצוא גם ב"אורלנדו" של וירג'יניה וולף "גלגולים" מסוג דומה – "הביוגרפיה" שבספר זה מתארת בגיבור תמורות של מגדרים, מקצועות, זמנים ואופיים.
אני מודה ש"המטמורפוזות" המודרניות האלו אינן "כוס התה" שלי. אינני מסכים עם הסופרת אורלי קסטל-בלום, הטוענת שלריאליזם אין מה לחדש, ולכן יש לפנות לנתיבי ספרות אחרים. מקובלים עליי דבריו של אהרן מגד, אשר טען בריאיון שערכתי עימו כדלקמן: "הסגנון הריאליסטי איננו מגביל, ויש בו אינסוף אפשרויות, כמו שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, כך גם הספרות" ("שיחות עם סופרים, קווים, 2007, עמ' 162).
אינני טוען שסם ש' רקובר חיקה את אובידיוס, את וירג'יניה וולף או את פרנץ קפקא, אבל ללא ספק, בהיותו איש משכיל מאוד (פרופסור לפסיכולוגיה, מחברם של מחקרים בתחומו, ואף של ספרות יפה), בוודאי הושפע בדרך עקלקלה כלשהי מהקלאסיקה הזאת – ועיצב את הרומן "כלא המשאלות" כיצירה שבמרכזה סדרה של מטמורפוזות:
הגיבור הראשי הוא מארס, מתאגרף זחוח דעת, שעובר משלב של הצלחה לשלב של כישלון וייאוש. הוא נופל למלכודת שפורשת לו שולי, המשמשת ככרוז, לבושה בביקיני, בזירת האגרוף. מארס רואה בה כיבוש קל, אך היא כובלת אותו בהיריון, שלא ברור כלל שהוא תוצאת יחסיה עם מארס. בהמשך מארס הוא סדרן בקולנוע, שקוע במרה שחורה ובשתיינות. באורח פלא הוא הופך לחוקר בעל תואר דוקטור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, הוא מפרסם מאמרים, שאיננו רווה מהם נחת, כי הוא חש שאינם מוסיפים כלום לתחום המחקר. בשל כישלונו בעיני עצמו (אך לא בעיני הבראנז'ה האקדמית שכולם מתוארים כחדלי אישים אך מנופחים מחשיבות עצמית), הוא נתקף טירוף והורס את המעבדה שלו. שוב, בלי שום אזהרה מוקדמת, הוא נהפך לסגן דובר העירייה, וגם שם הוא עושה את מלאכתו רמייה. עכשיו הוא עובר מטמורפוזה גופנית: נוצרת לו עין בעורף, והאיברים שלו מתהפכים לאט לאט, כך שכפות הרגלים פונות לאחור. בסופו של דבר, הוא מתהפך לגמרי, במקום העין השלישית נרקם פרצופו האמיתי, ובמקום פניו נוצר עורף וכו' וכו'.
שולי, היתה, כאמור, בתחילת הרומן כרוז של זירת אגרוף, והיא זוכה לצביטות בישבן ממארס "ההרוס" על הגוף שלה. היא נישאת למארס ויולדת תאומים (שכזכור, לא ברור אם הם שלו). והנה, מסתבר שנערה ריקה זאת לומדת ספרות באוניברסיטה. היא מתגרשת ממארס, ומאוחר יותר היא סטודנטית לפסיכולוגיה, שמפתה את ד"ר מארס (שכביכול איננו מכיר אותה מקודם). הם חיים יחד, עד שמארס נתקף בטירוף (הורס את המעבדה, הורס את הדירה, כורע ברך בפני חולדה!). היא מפתה עכשיו את שימון פוליאקוב (שהיה בגלגול הקודם המאמן הקפדן של מארס המתאגרף, ועכשיו הוא חוקר בעל תואר דוקטור, שמתקשה להשיג קביעות באוניברסיטה). שולי רוצה לעזוב את מארס (הרי כבר עזבה אותו בגלגול הקודם!), לחיות עם שימון ולקדם אותו שיתפוס את מקומו הבטוח של מארס במחלקה לפסיכולוגיה. בגלגול הבא היא כבר ד"ר שולמית מארס, מנהלת האגף לחינוך יסודי בעירייה, ושוב אישתו של ד"ר מארס, שכאמור, הוא סגן דובר העירייה, עמו היא משחקת במשחק "הפילגש המסתורית", לדאבון ליבה, עד שהיא בוגדת במארס עם שימון פוליאקוב, שבגלגול הזה הוא נוירופיזיולוג בדרגת פרופסור(!). הבגידה הזאת ממריצה אותה לחזור ולשחק את המשחק המופרע ההוא.
שימון פוליאקוב, הוא בגלגול הראשון, המאמן הקפדן של מארס המתאגרף, והוא מעביד אותו בפרך, עד שמוציא ממנו כל חשק להמשיך במקצוע חסר תוחלת זה. שימון מחתים את מארס על חוזה דרקוני, שלפיו מארס תמיד חייב לשימון, ולא להיפך. שימון, כנראה גם מקיים יחסים עם שולי, חברתו, ואחר-כך אישתו של מארס, ואולי התואמים שנולדו לה – הם בכלל שלו. בגלגול השני שימון הוא חוקר בעל תואר דוקטור, שכאמור, איננו מצליח להגיע לקביעות באוניברסיטה. בגלגול השלישי הוא פרופסור שימון פוליאקוב, נוירופיזיולוג, ש"מטפל" במארס בעל העין השלישית, ומקווה לכתוב על כך מאמר שיזכה אותו בפרס נובל.
עיני דם בגלגול הראשון הוא היריב של מארס בזירת האגרוף. בתחילה הוא מנוצח על ידי מארס, אך בהמשך הוא נעשה בלתי פגיע ובלתי מנוצח, ואילו מארס הולך ונחלש ושוקע במרה שחורה ובייאוש. מארס מגיע הביתה במפתיע ושומע שיחה בין שולי אישתו ובין גבר זר אחרי, ולפני, שהם מתעלסים. מארס עוקב אחרי האיש, ונדמה לו שהוא שימון, אך מסתבר לו שזה עיני דם המופיע במסכה, מכריע אותו בהיאבקות ומדכא אותו פיזית ונפשית. הקורא נרמז שעיני דם, או חלול העיניים, הוא בעצם גם האלטר אגו של מארס עצמו. בגלגול הבא, כשדעתו של ד"ר מארס משתבשת עליו, הופך עיני דם לחולדה ענקית המגלה לו עד כמה הוא חסר אונים בתחום המדע שבחר לחקור.
עוד דמות אחת ברומן עוברת גלגולים, הלא היא אוהבת – יצאנית שמשדלת גברים בבר. מארס המתאגרף (בגלגולו הראשון!) שופך עליה כסף, והיא לא מסתפקת בכך, ומכייסת אותו בבית המלון בו הם התעלסו. בגלגול השני כינויה הוא קינקי, והיא רוקדת בעירום בבר "מציצים". במצבה החדש – במקום לסחוט ממארס כספים, היא מנדבת לו את דירתה. בגלגולו של מארס כמדען מתוסכל, הבורח לאילת כדי להימלט מעצמו ומכישלונותיו, הוא לוקח טרמפיסטית בשם אוהבת, מתעלס עימה, ומסתבר לו שהיא בתולה (!). הוא מתאהב בה, אך היא הופכת להיות קלת דעת, הנענית לחיזורי גברים אחרים, ואף מחליטה לעזוב את מארס לטובת המיליונר יחזקאל דבש, שיש לו יאכטה, מעטיר עליה מתנות ומבטיח להפוך אותה לשחקנית. בגלגול הבא אוהבת היא אחות בבית חולים, נפגשת (כזרה לגמרי!), עם ד"ר מארס בעל העין בעורף, ומותקפת פיזית על-ידו – מעשה חסר היגיון לחלוטין.
אני נשבע בנקיטת חפץ שהבאתי כאן סיכום מהימן והוגן של עיקר הרומן, ואני מודה שגודש המטמורפוזות חסרות השחר שבו – לא שבה את ליבי. כידוע, ספרות פנטסטית או אבסורדית, על הרוב, היא בעלת גוון אלגורי, שהרי לא ניתן להבין את הדברים כנתינתם. כל הקומבינציה המוזרה הזאת אמורה להביא בפני הקורא איזה נמשל, איזה "מאי קא משמע לן." הסופר כאילו מרמז לקורא שבאמצעות משל, שיש לפענח את סודותיו – אפשר להגיע לכבשונו של עולם; אלא שעל הרוב זאת טרחה לבטלה – וכך המצב גם ברומן זה. המסר המשתמע הוא שהצלחותיו של האדם הן על הרוב מדומות, ואילו הכישלונות שלו הם ודאיים; וכן, רוב הפעילות האקדמית, למרות הזוהר והכבוד המתלווים אליה – היא בבחינת טחינת מים – לא ממש גילוי אליהו!
את התובנות הנ"ל חושף הסופר גם באמצעות מספר פארודיות על המילייה האקדמי, על המשטרה, על הרופאים הקרייריסטים ועל המנגנון של משרתי הציבור בעיריות. המלומדים באוניברסיטה מתוארים כקריקטורות (ראו לדוגמה עמ' 142-136, 174 ואילך), הרופא פרופ' שימון פוליאקוב, מגוחך בתשוקתו להגיע לפרס נובל על חשבונו של פציינט (הוא ד"ר מארס בגלגול האחרון – עמ' 221, 227, 236-234, 254). השוטרים הלא יוצלחים יוצאים בסופן של חקירות ארוכות ללא תוצאות, ולשניים מהם יש אפילו שמות המרמזים על האישיות שלהם – נפשי וגופני (עמ' 72-64, 162-156, 263-255). וכמובן, עובדי העירייה שאינם עושים דבר לרווחת התושבים, והם לא יותר מקריקטורות מהלכות (עמ' 204, 236-233).
כשסופר מחליט להפוך את גיבוריו לקריקטורות, הוא מסתכן בעיצוב חד-ממדי, ומכאן – להיעדר כל אפשרות להעניק מעמקים ליצירה – וזה בדיוק מה שקרה ברומן הזה.
יש עוד מעידות בספר הזה – למשל, פירוט רב מדי בשיחה אקראית: מארס שומע את שולי אישתו משוחחת עם גבר זר, והשיחה מפורטת כל-כך שהקורא מבין שהיא נועדה לו, ולא למשוחחים עצמם (עמ' 58-55). עיני דם, או חלול העיניים, האמור להיות מתאגרף, מדבר בשפה של פילוסוף או פייטן (עמ' 63-61; לסופר יש אולי "תירוץ" – עיני דם מתגלגל ל"אלטר אגו" של מארס עצמו; אבל זה לא ממש עוזר, כי הרי גם הוא מתאגרף שתיין ומטומטם, ולא אמור לדבר אלתרמנית!). גם אוהבת, שמתגלגלת מיצאנית לעוזרת בית, מדברת בשפה של פרופסור (עמ' 170).
ייתכן שכל זה מכוון – אני לא הצלחתי למצוא את הרבותא מכל הקומבינציה הבלתי אפשרית הזאת.