שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997
©
כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר
הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.
שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!"
שם שיחתנו הפעם הוא: "הרוג יפה, בן יקר!" – זוהי ציטטה אירונית מתוך "ימי צקלג" של ס. יזהר. ואכן, נושא השיחה הוא השבר המוסרי, או ההתלבטות המוסרית, של דור תש"ח, כפי שבאה לידי ביטוי בספרות אותו דור, שהיא ספרות מאוד ידועה ומאוד מדוברת. ס. יזהר, בנימין תמוז, אהרון מגד, וסופרים אחרים, שנעסוק ביצירותיהם.
אך תחילה הייתי רוצה לחזור ולהעלות את רשימתו של ברנר, "מפנקס", שדיברנו עליה בשיחתנו על אודותיו, ואמרנו שנתפסה כמעין צוואה הומאנית, מוסרית, של ברנר לדור שבא אחריו – בעוד שנראה לי, ונראה גם לאחרים – שאולי היתה כאן אי-הבנה של דברי ברנר. נתבונן ברשימה עצמה, ואחר נעקוב אחר השפעותיה על הדור של שמיר, יזהר וסופרים אחרים.
ברנר גר בסוף-ימיו, בטרם נרצח במאורעות 1921, בבית בדרום תל-אביב, על גבול יפו, בפרדס. בית יהודי בודד בפרדס. נראה שיום אחד יצא לטייל בסביבתו, אולי חזר מתל-אביב לאותה שכונה, ופגש על דרכו נער ערבי. זוהי אחת הפעמים הבודדות בכל יצירתו, שמופיע בה ערבי כפרט, וישנה התייחסות אליו. אמנם, פתיחת הרשימה היא עדיין בסימן תחושת הזרות והמוזרות ואפילו, הייתי אומר – ההתנגדות או השינאה לסביבה, שכמותה חש ברנר; ופתאום בא הקטע ההומאני ביותר שברנר כתב על הערבים, קטע שנלמד שנים בתנועות הנוער בארץ, אולי גם בבתי-הספר, ונעשה בעיני הקוראים הצעירים – בני דור הפלמ"ח, בנעוריהם, לצוואתו המוסרית של ברנר בשאלה הערבית.
בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחרי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות, ומעדר ישן על כתפו.
"חוואגה!" הדביקני, וראיתי שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום-מה ברגע הראשון, כי אם נער פועל כבן שלוש-עשרה, או ארבע-עשרה.
מתנהלת שיחה בין המספר לנער. המספר שואל אותו כמה הוא מקבל שכר ליום עבודה. מתברר לו, בערבית שבורה – כי המספר, כי ברנר, לא ידע ערבית, מתברר שהנער יתום, הוריו נהרגו במלחמת העולם הראשונה; זמנה של הרשימה הוא, כאמור – אביב 1921, כחודש לפני הירצחו של ברנר, והיא מסתיימת במילים נרגשות שלו, שנתפסו כצוואה לדור.
אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. כי לו ניתן לי פה. יתום עובד, אח צעיר, נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש. לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת, בפקודת ועד ידוע, ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה, לא, לא פוליטיקה, זה אולי דווקא לא תפקידנו ובזה אולי דווקא נעסוק בעל-כורחנו, מתוך ייאוש, בדלית-ברירה. לא, לא זה, כי אם מגע נפש בנפש, מהיום ובמשך דורות, במשך ימים רבים וללא שום מטרה, ללא שום כוונה מלבד כוונת אח, ידיד ורע.
נשמעו אז טענות כי מאורעות 1921, שפרצו כחודש לאחר כתיבת הרשימה, החלו בעקבות תהלוכה מתגרה של קומוניסטים יהודים ביפו, או על גבולה, לרגל האחד במאי. אמרו שזו ליבתה, היתה מעין פרובוקציה. וברנר מרגיש כאן, מדגיש – את הסכנה שבפוליטיקה של עשיית רבולוציה במזרח בפקודת ועד ידוע, והכוונה לקואומינטרן; אך לענייננו חשובה יותר התחושה שהוא מעלה, של מגע נפש בנפש – עם הנער הערבי; חשוב שחודש לפני הירצחו מופיע הביטוי הנוגע-ללב ביותר מצידו ובו הבעת אחריות אנושית לפרט ערבי, זו שאינה קיימת בשאר יצירתו של ברנר. בכל שאר כתביו – התחזית קשה, חריפה ומלאה תחושה שכאן נמשכת הגלות ועימה חומת השנאה, וכי אין אהבה בין שני העמים, ואין שלום.
ומה היתה השפעת הרשימה?
מדריכים ומחנכים, מלאים כוונות טובות, בתנועת הנוער הארצישראלית, אולי גם בבתי הספר של זרם העובדים, בשנות השלושים, ובשנות הארבעים – תלשו את רשימתו של ברנר, "מפנקס", מכל שאר יצירתו, ולימדו אותה כצוואתו המוסרית, ההומאנית. כיצד ברנר, הסופר הגדול, הדגול, ציווה עלינו להתייחס כך לערבים.
אספתי עדויות אחדות, ואביא רק שתיים, מאוד בוטות, כדי להראות את מידת אי-ההבנה; דור הפלמ"ח התייחס מבחינה ערכית (לא תמיד בפרקסיס) לשאלה הערבית כאל שאלה מוסרית וחברתית, ונראה כי לצוואתו זו של ברנר היתה השפעה על עיצוב נעוריהם של צעירי הפלמ"ח.
בספרו "חיי עם ישמעאל", כותב משה שמיר על "מפנקס" של ברנר:
עוד הספיק לפני מותו להוריש לנו, בסיפור וברשימה, גם את ראשית תחושתו בבעיית הערבים ויחסינו עימם, ורשימתו ספוגת הרחמים על הנער הערבי במשעול הפרדסים, אף היא מן הקרואות ביותר בחוגי הנוער. הנה שוב, עם מבטו החריף והמתאכזר-לדעת, לא נטש את התקווה לטוב, כמוהו – כמותנו.
שמיר כנראה לא קרא בעיון רב את ברנר, אם כתב שהרשימה "מפנקס" היא ראשית תחושתו בבעיית הערבים – שעה שזו היתה סוף תחושתו בבעיית הערבים. אך יש לנו כאן עדות, מפי בן אותו דור, להשפעת הרשימה הזו על תנועות הנוער, שמהן צמחו דור תש"ח, והפלמ"ח.
עדות יותר חזקה, קודמת בזמן, נמצא ביצירתו הגדולה של ס. יזהר, "ימי צקלג". הדילמה המוסרית מתנקזת למשפט אחד, לקטע אחד, שמאפיין אותה בצורה חזקה מאין כמותה. כותב יזהר:
וכי יכולה זו, יהודית המטפלת, לתאר איך אחד מילדי טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון, וזעקתו-תהייתו של יוסף-חיים ברנר – איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצוואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה וכזה הוא המצב.
גם ס. יזהר מרגיש, דרך גיבוריו, שהיתה איזו צוואה מוסרית עמוקה של א.ד. גורדון וזעקה-תהייה של יוסף-חיים ברנר, ביחסיהם אל הערבים, וכי בני הדור שבאו אחריהם אולי לא עמדו בה – בגלל אכזריות מלחמת השחרור, הטראומה של המלחמה, שטרם היה דור בארץ שחלק כה גדול-יחסית מבניו נפל בה, ונגרמו גם כה הרבה הרג וסבל וגלות בצד השני, רוב תושבי ארץ-ישראל הערבים, בתחום שבו קמה מדינת ישראל, בעצם הוגלו ממנה, או עזבו מסיבות אחרות שהמלחמה גרמתן – ולפיכך נדמה, נדמה לבני אותו דור, והדבר מומחש באמצעות גיבוריהם הספרותיים – שהם לא עמדו בצוואה של הדור הקודם, שהיה אולי בעל תביעות יותר מוסריות, הציב נורמות של התנהגות מוסרית גבוהה יותר.
א.ד. גורדון הוא סיפור לעצמו; יחסו כלפי השאלה הערבית היה תחילה פאציפיסטי, והשתנה לאחר שקרה לו מקרה רע. שוב – החווייה האישית של ההתנסות בארץ היא תמיד מאוד חזקה. קרה שבהלכו בדרך, אולי בין יפו לעין-גנים, התנפלו עליו ערבים, היכו אותו מכות רצח, שברו את עצמותיו, ושנים סבל מן התוצאות. לאחר אותה הכאה, יחסו לשאלה הערבית קצת השתנה. המקרה הוציא ממנו במקצת את הפאציפיזם שלו. אגב – עקבות לאותה הכאה של א.ד. גורדון בידי ערבים, מצויות ביצירתו הגדולה של ברנר, "מכאן ומכאן". במורה הגיבן, בנו של המורה לפידות (בן-דמותו של א.ד. גורדון בסיפור) – יורים על אם הדרך והוא מת בבית-החולים. לנכד, עמרם, יש כבר גישה אקטיביסטית בשאלה הערבית.
ברנר מעודו לא היה בעל חלומות בנושא, גישתו היתה מאוד פסימית, אבל בעיני גיבורו של ס. יזהר, שחונך אולי על הרשימה "מפנקס", שאותה למד בתנועת הנוער, ברנר הציב מעין דוגמה של פאציפיזם, זעקה, תהייה – שהחייל הצעיר אינו עומד בהן, ובמוסרו הטוב של א.ד. גורדון, אלא מוכרח לתקוע כידון בצוואר איש, משום שכך וכך וכזה הוא המצב, משום שזוהי מלחמה אכזרית, מלחמת השחרור.
מה ההסבר לכך?
בני הדור של מלחמת השחרור, של שנת 1948, נולדו בסוף שנות העשרה ובשנות העשרים של המאה, וגודלו על המוסכמה, או צירוף הסיסמאות, שלא היו סתם סיסמאות, אלא צירוף ערכים, שאיפה – לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים. המשמעות היא שהרעיון הלאומי שלנו, יחד עם הרעיון החברתי-מעמדי, הולכים בד בבד עם אחוות-העמים, עם התקבלותנו באיזור על ידי הערבים. במשך שנים האוייב היה הבריטים, כובשי הארץ, שליטי הארץ. מלחמת השחרור היתה אמנם מלחמה עם הערבים, אך ההשתחררות היתה מעול הבריטים, ועל כך התנהל מאבק אינטנסיבי בשנים שקדמו לה. היחס לערבים כאוייב נחרץ, נצחי – לא היה קיים בראשיתה אלא התפתח בתקופה מאוחרת יותר, כתוצאה של מצור וייאוש.
בתנועת הנוער הארצישראלית, זו שבהשפעת תנועת העבודה, ואיני מדבר על על בית"ר באותה תקופה – שלטה הגישה ההרצליאנית, האומרת שהערבים יקבלו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה ואת הפיתוח ואת המודרניזאציה למזרח-התיכון; היו, כמובן, אחדים שראו למרחוק יותר. אבל הגישה שעליה התחנך הנוער היתה כזו, משום שנראתה גישה ערכית, אופטימית, הומאנית ומחוייבת המציאות. הלא אי אפשר לחנך על גישה שלעולם תשכל חרב, לעולם תהא מלחמה, ולעולם תתהדק סביבנו חגורה של איבה.
והנה פורצת מלחמת השחרור, ערביי הארץ אינם מקבלים אותנו. תוך זמן קצר מדינות ערב פולשות לארץ-ישראל, ובתוך המלחמה האכזרית – מתברר שיש גם בעיות של שבויים ערבים, שנהרגים על-ידי לוחמים עבריים. ערביי הארץ עוזבים אותה בתוך מהומת הקרבות, חלק מתוך שמנהיגיהם הסיתו אותם, חלק בגלל הקרבות עצמם – אבל התוצאה, בתום המלחמה, היא תוצאה טראומאטית לדור הצעיר שהשתתף בה: ארץ-ישראל הקודמת איננה עוד. זוהי ארץ חדשה, קטנה יותר, סגורה, ועדיין אין מאמינים שהיא תהיה סגורה שנים רבות כל-כך בגבול עויין. והרכב אוכלוסייתה, תוך שנה-שנתיים, משתנה בצורה מכרעת. הערים, שהערבים עזבו אחריהם, מתמלאות בעולים חדשים, וכל נופי הילדות משתנים. זו אולי הטראומה החזקה של ס. יזהר. דומה שכל כתיבתו הבידיונית נעצרת בגיבורי תש"ח, שאינם מתבגרים מעבר לזעזוע, מעבר לתקופה – שבהם נסתיימה ילדותם, נגמרה סביבתם, ובאה איזו ארץ-ישראל אחרת שהם כבר לא כל-כך שייכים לה והיא לא כל-כך שייכת אליהם, ישראל החדשה, של תקופת העליות ההמוניות. לתחושה הזו נמצא ביטוי גם בספריו של בנימין תמוז.
והתוצאה: היחס לערבים נעשה מאוד מורכב ודו-ערכי. אולי כדאי לחזור כאן על כמה הכללות: אם ההתחלה היתה רומאנטית, עם יוצא-דופן אחד, ברור, כברנר, ואם בין שתי מלחמות עולם, כפי שראינו אצל כמה וכמה סופרים, כמו ביסטריצקי-אגמון, כמו שטיינברג, כמו בורלא ביצירותיו מאותה תקופה – יש איזו התנודדות בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – הנה אצל דור תש"ח, ביצירותיו, שזה בעצם הדור העברי הראשון, שחלקו הגדול, לא כולם – היו כבר בני הארץ, הדור של הסופרים שצמח בארץ – אצלם הערבי, שמופיע על רקע מלחמת השחרור – הוא לא פרט, הוא גם לא חלק מכלל.
הוא נהפך מאדם – לבעייה.
מתי ס. יזהר פוגש ב"השבוי", ב"חרבת חזעה" ו"בימי צקלג", מתי הוא מעלה ביצירותיו אלה דמות של ערבי? – לא כמו אצל משה סמילנסקי, שפגש ערבים בחיי יום-יום, וכך תיארם. אבל גם לא כמו ברנר, שראה בערבי כבר אז מידה של איבה, סיוט ושוני –
יזהר פוגש את חיי היום-יום של הערבים ביום שבו נחתכו בחרב, נקטעו באבחת המלחמה, ביום שבו אנחנו כבשנו כפר ערבי, או נפל שבוי לידינו, או עמדנו על חרבת חזעה וראינו איך, לשם שינוי, הפעם הערבים הם היוצאים בגלות –
אנחנו, שחונכנו כל השנים שאנו הם אלה שהוגלו, אנו הסובלים מן הגלות – פתאום נמצאים מן הצד השני של המתרס, והערבים הם היוצאים לגולה.
ואז מתרקם יחס מאוד דו-ערכי, מאוד מעניין, כלפי האדם הערבי שנהפך מפרט אנושי או מכלל מציק, מאיים – גם לבעייה מוסרית של האדם היהודי, של הלוחם הישראלי.
כותב ס. יזהר ב"ימי צקלג":
החושות העלובות האלה, בקתות החומר, כולך נמשך פתאום אליהן, אל קיומן, אל מציאותן – מיבנה פשוט ונכנע, ונואש משכלול. אנשים שדי היה להם בכל דבר, ילדי עוני, פראים. ואתה כבר בנית פעם בית? אפילו כזה? מה כל זה כעת? למי זה חשוב? מה יהיה? מה עוד? ואחרי הכל, זה בית, ביתו של פלח, בית שמשמעו הסופי – שלום, מגורי שלום, עד קנאה, אישה, משפחה, הה, רחוק-רחוק, בניכר.
גיבורו של יזהר רואה את עקבות החיים שלא יהיו עוד, ומצד שני, בסיפור "חרבת חזעה", הוא כבר חושב – ומה יהיה פה בעתיד, בעתיד הישראלי?
כמובן, וכי מה, אדרבה, כיצד לא שיערתי מראש, חרבת חזעה שלנו, שאלות שיכון ובעיות קליטה, והידד, נשכן ונקלוט, ועוד איך, נפתח צרכניה, נקים בית-חינוך, אולי גם בית-כנסת, יהיו פה מפלגות, יתווכחו על המון דברים, יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים, תחי חזעה העברית!
מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת חזעה אשר גירשנו וגם ירשנו, באנו, ירינו, שרפנו, ופוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה לעזאזל אנחנו עושים במקום הזה?
השבר בשאלה הערבית מביא שבר באמונות נוספות אצל גיבורי יזהר. ביטוי נוקב לכך מוצאים שוב ב"ימי צקלג":
הורג יפה, מהר, הרבה, בתנופה גדולה, במקצועיות, שניים בכדור, שלושה אם תוכל. אין מנוס מזה. אבל אני שונא שאין מנוס מזה. שונא להילחם ונלחם. כך מונה לי, ולנו כולנו, וזה הכל. אני מן הדור שאין לו ברירה לחייו מחוץ למלחמה. שונא, ושונא שככה. נושא את הקרב כשאת עיר כבושה את כובשה העריץ. נקלע בין פחד לטמטום, בין שמחת תחרות בזירה ובין מרי על השלימי עימה ועל שמחתי בה, ויודע עם זאת, היטב יודע, כי ככל שנתהפך – לא שום מוצא אחר, והכל חסום סביב, ורק אדם אגרוף וראש קרנף הם יורישו חיים והמה יהללו יה, הללויה.
וישנה תחושה, שמגיעה לביטוי נוקב במילים הללו:
רשעו של עולם, לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חבריי שלי, אנשיי שלי, כולם על גבי צופים בי: הרוג יפה, בן יקר! הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו סוף-סוף עולם יפה ושקט. ואקטול, קטול אקטול.
תחושה זו היא השבר הקשה והנורא. אך יזהר לא היה היחיד. ישנה משפחה שלימה של סיפורים מאותה תקופה, ניתן לקרוא להם – "סיפורי השבוי", והם כולם עומדים בסימן היעשותו של הערבי, כפרט – לבעייה מוסרית של הלוחם הישראלי, של האדם היהודי, כשהכוונה אינה תיאור חיי יום-יום של הערבי; לא איכפת לבני אותו דור איך הערבים חיים, אלא איכפת להם מה קורה לאדם הישראלי שעומד מול הבעייה הערבית. הבעייה הערבית הופכת, כפי שעקיבא ארנסט סימון הגדירה בשעתו – לבעייה יהודית בעיקרה, כפי שלדבריו – בעיית היהודים בימי-הביניים היתה בעייה נוצרית בעיקרה, תיאולוגית. אדם נוצרי לא היה יכול להגדיר את מהותו בשלימות ללא קביעת יחסו ליהודי.
ובן דור תש"ח, ובן דור תש"ח בספרות – אינו יכול להגדיר את מהותו, לתאר עצמו, מבלי התייחסות לערבי. וכך אנו פוגשים את הסיפור "השבוי" של ס. יזהר, שעליו חונך דור חדש של בני תנועות נוער, כבר בתקופת המדינה. ושוב, ב"השבוי" – לא השבוי הערבי הזקן הוא דמות מרכזית, קונפליקטית – אלא עיקר הסיפור הוא תיאור הפאסיביות של המספר העברי, הישראלי, שאינו מסוגל לנקוט עמדה נגד חיסולו של השבוי, אך גם אינו מצדד בחיסולו; הפאסיביות, חידלון המעש שלו – הם המעיקים עליו, הם ההופכים אותו שותף למעשה; וכדאי לציין שדווקא ב"השבוי", שהוא הסיפור המפורסם ביותר בסוגו – סיומו הוא סיום פתוח. יזהר אינו כותב שהשבוי הוצא להורג בסופו של הסיפור, אף כי קרוב לוודאי שכך קרה.
*
מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:
השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.
*
בשנים הראשונות לאחר מלמת השחרור, לערך מ-1949 עד 1951, אנו מוצאים צרור סיפורים שכתבו סופרים עבריים, שנחשבו אז צעירים, והם עוסקים בנושא דומה. ב"המטמון" של אהרון מגד, מסופר על פליט ערבי, שבא בלילה לבקר בכפר-מולדתו שנטש, אשר מיושב עתה בידי יהודים. הוא מחפש, בביתו-לשעבר, מטמון כסף שהשאיר, שטמן בקיר, לפני שברח. הסיפור כתוב מנקודת-המבט של הפליט. כאלה הם הרהוריו של הערבי, שמתבונן בלילה, מבחוץ, באישה היהודיה, שגרה כעת בביתו.
יא זונה! יא זונה יהודיה אחת מבית-הזונות, מאימך הזונה ומאם-אימך שהרימה שמלתה בכל הרחובות! את נכנסת לבית שלי, שאני ואבי ואבי-אבי, עד הימים הראשונים, נולדנו פה, ופה אכלנו, ופה ישנו, ופה אשתי, אם-ילדיי, קמה בכל יום ויום, וכל יום טחנה קמח, והילדים שלי פה עשו ופה ציחקו ופה צווחו ופה אני שכבתי, אני – ואת עושה דלת חדשה, דלת חדשה את עושה, בקניין ביתי.
אפשר לחוש כאן מעין שינאה לעולים החדשים, היהודים, ומין הזדהות, עקומה קצת אולי, עם הפליט הערבי, שדרכו גם הסופר, בן התקופה שלפני תש"ח – מביע שהוא עדיין לא השלים עם שינוי הנופים שבארץ, עם המציאות החדשה. אין ספק שהסיפור גם נכתב מתוך הרגשת אשמה עמוקה על מה שקרה לערבים. הערבי, ההופך לבעייה מוסרית, גורם, בדור תש"ח, לרגש אשמה עמוק בלב המספר העברי.
*
שני סיפורים של בנימין תמוז מאותה תקופה: "מעשה בעץ זית", ו"תחרות שחייה", עוסקים באותו נושא. "מעשה בעץ זית" מתאר עץ זית עתיק, שהיה נטוע בחלקת הפלאח מחמוד טאוויל. המלחמה עקרה את הפלאח ממקומו. לכפר הנטוש באו עולים חדשים, יהודים, ותמוז אינו מסתיר את סלידתו ממאכליהם ומהתנהגותם. טעם השמן שנותן העץ מזיתיו, כמו גם הזיתים עצמם – מרים מדי לטעמם, כי הם זרים, מזרח-אירופים, אינם יודעים ליהנות מברכת הזית. הם גם שונאים עבודת-כפיים, נוטשים את הכפר, ובורחים העירה. כך הכפר ניטש בשנית, עץ הזית נעקר בפקודת אגרונום של חברה שמעבדת עכשיו את כל הקרקעות, וודאי גם מוחקת את בנייניו הקודמים של הכפר הנטוש.
בסיפור "תחרות שחייה", שעוד נעסוק בו בהקשר אחר, מתאר תמוז, מבעד להיזכרותו של המספר במראות מילדותו – כיצד הוזמן לבית ערבי בקצה יפו, בעיבורה של העיר, אחד מאותם בתי-משפחה שניצבו בלב פרדסים, כאשר יפו היתה עדיין מוקפת פרדסים – הוזמן למשפחה ערבית, ובה גם אח ואחות צעירים. שני הנערים עורכים תחרות בידע. בידע כללי הנער העברי גובר על הערבי, ואילו בחשבון – הערבי מצטיין. אחר-כך, בתחרות שחייה, הנער הערבי מנצח את הנער העברי.
הנער העברי מבטיח לעצמו – יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה!
לימים משתתף המספר במלחמת השחרור, נלחם במסגרת היחידה שכובשת את אותו פרדס, בשכונה היפואית, ובשבי החבורה של החיילים הישראלים נופל אותו בחור ערבי, עבדול-כרים שמו, והוא מעתה שבוי.
בשעה שעבדול-כרים שבוי בידי חבריו, יוצא המספר אל הבריכה, שעתה היא ריקה ונרפשת, ופוסע בה במין הליכה סמלית שאומרת – עתה גברתי עליך גם בכוחי, ניצחתי בתחרות השחייה. גם בשרירים, בכוחניות, בארציות – אני חזק ממך.
פתאום נשמעת ירייה – סתם כך הרגו חבריו של המספר את עבדול-כרים, את הבחור הערבי, השבוי, שלא היה יכול כבר להזיק. המספר ניגש אל גווייתו של עבדול-כרים, הופך אותה, ואומר:
דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן בעיני רוחו כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד. כאן בחצר הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.
אנחנו מנוצחים ולא מנצחים. הסופר הפלסטיני שחי בלבנון, ע'סאן כנאפני, הספיק לכתוב, בטרם נהרג במאבק עימנו, סיפורים יפים אחדים וגם ניסה לחקור את "סיפורי השבוי" הללו, כ"מעשה בעץ זית" וכ"תחרות שחייה", כמובן – מנקודת-מבט ערבית. הוא ראה בסיפור "תחרות שחייה" סמל להכרה חבוייה של המספר העברי בכך שהמאבק עם הערבים טרם נסתיים, וכי נצחון ישראל אינו סופי. הוא כתב שהסיפורים כאילו הופסקו באופן מלאכותי, מחבריהם לא יכלו להשלימם, מבחינה רעיונית.
גם מבלי להסכים למסקנה כה פסימית, אנו נוכחים שכאשר תמוז אומר – "פניו לא היו פני אדם שהפסיד" – ישנה הרגשה, שעדיין אין מעיזים לאומרה בפירוש ב-1949, כי הניצחון הזה, עם תחושת האשמה, ועם השינוי העצום בנופיה של הארץ – מבשר כנראה, כמו שברנר אמר, בהקשר אחר – כל החשבון עוד לא נגמר.
קריאה מומלצת לשיחה עשירית
י.ח. ברנר: "מפנקס" (1921).
ס. יזהר: "ימי צקלג" (1958), "חרבת חזעה" (1949), "השבוי" (1949).
יצחק אורפז: "על חודו של כדור" (מתוך "עשב פרא", 1959).
אהרון מגד: "המטמון" (1949).
בנימין תמוז: "מעשה בעץ זית, "תחרות שחייה" (מתוך הקובץ "סיפורי אנטון הארמני, 1964. הסיפור "תחרות שחייה" נדפס לראשונה ב-1951).
מתי מגד: "סופו המר של ד." (משא, 1956).