לזכרו של מורי ורבי אברהם אדרת
מייסד בית הכנסת הקיבוצי באיילת השחר
 
רבים הסיפורים של ישראלים חילונים, שבביקור בחו"ל במשלחת נוער, משלחת צה"ל או בתפקיד ייצוגי זה או אחר, נקלעו לראשונה בחייהם לבית כנסת, נקראו לעלות לתורה ו... בלעו את לשונם. הם לא ידעו מימינם ומשמאלם, לא הבינו לאן נקלעו ומה עושים עם זה...
מעבר לבושה האישית, זו חרפה לאומית. האם המדינה היהודית קמה כדי לנתק את היהודי מיהדותו, מתרבותו?
כן, המהפכה הציונית בהחלט נועדה לחולל מהפכה בחיי היהודי – כקולקטיב וכיחיד. היא שאפה ליצור יהודי החי במולדתו, במדינתו הריבונית, היודע להגן על עצמו, שאינו תלוי באחרים; אנטיתזה לפאסיביות שאיפיינה את היהודים בגלות. הציונות, ברובה, היא גם תוצר של החילון שעבר על יהדות אירופה, במקביל לחילון שעבר על אירופה הנוצרית. אולם חילון – אין פירושו התנתקות מהתרבות הלאומית. הרי תרבות לאומית היא הכרח בקימומה של אומה. ואכן, אחד העם, ביאליק, גורדון ואחרים מהוגי הציונות, הציבו את התחדשותה של התרבות היהודית כאחד המרכיבים המרכזיים של הציונות. אך אין ספק, שבקרב הציונות החילונית, נוצר נתק בין ההוויה הארצישראלית ואח"כ הישראלית לבין התרבות היהודית.
הנתק המובהק ביותר היה בקיבוץ. בקיבוץ נוצרה יצירה יהודית מקורית נפלאה, המחוברת בעבותות למקורות ישראל, כמו סדר הפסח הקיבוצי, חג הביכורים ועוד. אך לצד יצירה זו, יש להודות, שבאופן כללי, הקיבוץ היה אוונגרד בהתנתקות מכל מה שהריח "דתיות" ובכריתת גט ממסורת ישראל. יתכן שהסיבה לכך היא להט המרד בגולה ובגלותיות – מאחר והקהילה היהודית בגולה נבנתה סביב המסורת, המרד בגולה כלל מרד ביהדות. ייתכן שהגשמת האידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית היתה כה תובענית, עד שלא הותירה מקום גם למסורת היהודית ושימשה לה כתחליף; "דת העבודה" (אגב, סילוף גישתו של גורדון), "חדר האוכל הוא בית הכנסת שלנו" וכו'.
והתוצאה? המהפכה התברגנה, הקיבוץ מופרט, מרבית הקיבוצים משילים מעליהם את האידיאולוגיה. ומה שנשאר הוא ראש קרח מכאן ומכאן; לא מסורת יהודית ולא אלטרנטיבה של תרבות יהודית חלופית, לא חדר אוכל ולא בית כנסת.
והנה, בקיבוץ מרחביה – קיבוצו של "האדמו"ר" מאיר יערי, סוערות הרוחות. הקיבוץ הופרט לפני עשור. הקיבוץ הקים לצדו שכונה קהילתית. ומה נשאר מהדרך? אנטי דתיות ואנטי מסורתיות. ולפתע הקיבוץ קם על רגליו האחוריות, ויוצא למלחמה ברצונם של תושבי ההרחבה להקים בית כנסת במרחביה.
"אנחנו חיים בחברה חילונית, חופשית," אומרת הח"כית לשעבר אמירה סרטני. מדוע חברה חופשית אינה יכולה להיות סובלנית כלפי ציבור החי עימה ביישוב, שבית כנסת הוא צורך חיים, צורך תרבותי בשבילו, והיא מסרבת לאפשר את הקמתו? "אני חוששת שמדובר בצעד ראשון לקראת נוספים שיבואו בהמשך: סגירת מפעל בשבת, סגירת כבישים, מקווה." כל כך מזכיר את הפשקווילים של העדה החרדית. הפחד הקמאי מכל מה ששונה. אם רק נתיר את הרצועה, הכול ילך לטמיון. עוד עלולים לסגור לנו את המפעל בשבת – להחריב את בית מקדשנו. "כל אחד מוזמן לעשות בביתו כרצונו," מגלה סרטני רוחב לב מרשים בנדיבותו, "אבל לא במרחב הציבורי השייך לכולם." לכולם... חוץ מתושבי השכונה הקהילתית הרוצים בית כנסת ומניין ולא להתפלל כאנוסים בבתיהם.
אך לא נדרשתי למאמר זה כדי להתייחס לגישה האנטי דמוקרטית, אנטי ליברלית, אנטי הומניסטית ובלתי חופשית בעליל שמגלים סרטני וחבריה, אלא כדי לעסוק בשאלה מהותית יותר, בעבורי – מהות העדרו של בית כנסת מחצרו של קיבוץ.
לאורך אלפי שנים, אין קהילה יהודית, אין יישוב יהודי, שאין בו בית כנסת. עד לפני 200 שנה, כל היהודים היו מסורתיים, בית הכנסת היה מסורתי. במאתיים השנים האחרונות התפצלה היהדות לזרמים שונים – קם הזרם הרפורמי, בעקבותיו – האורתודוכסי, לאחר מכן הזרם הקונסרבטיבי שמרד בזרם הרפורמי. במהלך השנים רבים מאוד מן היהודים היו לחילונים, בגולה ובארץ. באופן אישי, ישראלים רבים מדירים רגליהם מבית כנסת כלשהו, למעט בבר המצווה, ויש מי שגם אותה אינם מקיימים. אך דבר אחד נשמר לאורך כל השנים – אין כמעט קהילה יהודית שאין לפחות בית כנסת אחד במרכזה. בסביבה החילונית ביותר בכל עיר בישראל, קיימים בתי כנסת של עדות שונות, של שכונות שונות. כל קהילה יהודית בעולם קשורה לזרם כלשהו ובמרכזה – בית כנסת. רק אנו, התנועה הקיבוצית, יצרנו פטנט מיוחד – קהילה יהודית שאין בה בית כנסת. בעיניי, יישוב יהודי שאין בו בית כנסת, הוא יישוב נכה.
בקיבוצי, אורטל, אין מבנה של בית כנסת, לצערי. אולם מועדון היישוב משמש כבית כנסת בתפילות יום הכיפורים, בעלייה לתורה של בני המצווה, בתפילות אבלות ואזכרה ובאירועים נוספים. זה לא ממש בית כנסת, אך יש בכך איזשהו תחליף. לצערי, רוב התפילות המתקיימות בבית הכנסת הן אורתודוכסיות. הסיבה לכך היא שילוב בין רצונם של חברים להתחבר לגרסא דינקותא המשפחתית שלהם, המסורתית, לבין בורות וחוסר ידיעה של חברים איך ליצור משהו אחר, שלנו, בלי להסתמך על "אלה שיודעים", על "היהודים האותנטיים".
לשמחתי, בשנים האחרונות, יש אצלנו יותר ויותר תפילות אלטרנטיביות, שיש בהן יצירה יהודית תרבותית משלנו ולא "היום יבואו אלינו היהודים האמיתיים ואנחנו נהיה יהודים ליום אחד."
לאחרונה מטרידה אותי המחשבה, איך היתה מתפתחת התנועה הקיבוצית, מה היה קורה לקיבוץ, אילו היה יישוב עם בית כנסת? אין כוונתי רק למיבנה הפיסי של בית הכנסת, אלא כסמל – אילו התנועה הקיבוצית לא הייתה מנוכרת למסורת היהודית. איך היתה מתפתחת התנועה הקיבוצית אילו שאבה את ערכי הצדק החברתי, שוויון ערך האדם, השיתופיות, הערבות ההדדית פחות מן ה"איזמים" למיניהם ויותר ממורשת היהדות? איך היה מתפתח הקשר בין הקיבוץ לבין הסביבה אילו השפה שהיה מדבר היתה יהודית יותר? האם גם אז היתה החברה הישראלית מתנכרת לקיבוץ? האם גם אז היה הקיבוץ מאבד את נכסיו האידיאולוגיים, את נפשו ואת דרכו? 
 
2. חוק הגולן – בין מיתוסים לעובדות
ב-14.12 ימלאו 28 שנים לחקיקת חוק הגולן – החלת ריבונות ישראל על הגולן. ובלשון החוק: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן."
כעבור ימים אחדים, התפרסם גיליון חגיגי מיוחד של עיתון יישובי הגולן, "ארץ הגולן". במאמר המערכת של הגיליון נכתב: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השנויים במחלוקת. על כן אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן 'יֵרד מהכותרות'. לאט-לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך, שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב."
היתה זו תחושה אותנטית של תושבי הגולן, שמעתה ואילך הוסר באופן סופי כל איום על הגולן. לא בכדי, ועד יישובי הגולן פורק, כיוון שאין עוד צורך בוועד. אולם כפי שאנו יודעים, כעבור עשר שנים נאלצנו לשוב ולהקימו ולאורך שנות ה-90 – גרזן העקירה הונף מעל ראשינו, ואיים על קיומנו כחרב המתהפכת. הפעם, כאשר סיבוב המאבק הסתיים בניצחון, לא פורק הוועד, ולא הכרזנו שהמאבק הפוליטי תם. היינו מפוכחים יותר.
מה המשמעות של עובדה זו? האם פירוש הדברים, שהחוק מיותר, שאין בו צורך, שהוא לא מילא את תפקידו?
לכאורה, זו המסקנה המתבקשת. אם אחרי חקיקת החוק ממשלות וראשי ממשלות הסכימו לסגת מהגולן, סימן שהחוק לא שינה דבר.
אני שולל את המסקנה הזאת. המסקנה הזו נובעת מהנחה, שדי בקלף מנצח אחד, לצורך העניין – החוק, כדי להסיר לחלוטין את הסכנה. אני סבור שאין קלף כזה, אלא שילוב של התיישבות רבתי, ריבונות ישראלית, תמיכה גדולה של דעת הקהל ועוד. במדינה מתוקנת, די בהחלת ריבונות כדי להסיר סופית באופן טוטלי את אפשרות הנסיגה מסדר היום. לצערי, בישראל זה לא עובד כך. אבל אין לי ספק שהריבונות היא מרכיב חשוב בשמירה על הגולן.
על הגולן חלה הריבונות הישראלית, והמאבק של שנות ה-90 הסתיים בניצחוננו. אני מאמין, שעובדת הריבונות היא אחד הגורמים לכך. למשל, החוק הקרוי "שיריון חוק הגולן", על פיו נסיגה מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם (ואני מאמין שבמושב הקרוב של הכנסת יוסדר סופית נושא משאל העם), חל על אזורים עליהם חלה הריבונות הישראלית, והוא נובע ישירות מחוק הגולן.
אך אם צריך הוכחה לחשיבותו של החוק, היא האקרובאטיקה שעושים שוחרי הנסיגה מהגולן, בניסיון להמעיט את דמותו. במשך השנים נעשה ניסיון בלתי פוסק לעצב מיתוס לפיו מדובר בחוק צדדי ובלתי חשוב, שאין המדובר באמת בריבונות, שבגין בכלל לא התכוון וכן הלאה. מעניין, אלה שהציגו את החוק כסוף העולם, שאיימו שהוא ימיט עלינו מלחמה איומה עם סוריה – פתאום עושים מאמץ כזה להמעיט בערכו.
אחד המיתוסים, הוא שהגולן לא סופח לישראל, כיוון שהמילה "סיפוח" אינה מופיעה בחוק. ואכן, המילה הזאת אינה מופיעה בחוק. היא גם אינה מופיעה בהחלטה על סיפוח ירושלים (שנוסחו זהה לנוסח חוק הגולן). אז מה? גם ירושלים לא סופחה? המילה סיפוח לא הופיעה גם בהחלת הריבונות הישראלית על השטחים שנכבשו במלחמת השחרור ולא היו חלק ממדינת ישראל על פי תכנית החלוקה, כמו ירושלים (המערבית), יפו, לוד ורמלה וחלקים מן הגליל והנגב. האם גם הם אינם מסופחים? כשבגין נשאל על כך, הוא השיב בפשטות, שמדינה מספחת אליה מה שלא שייך לה. הגולן הוא שלנו, הוא ארץ ישראל, ולכן המילה סיפוח אינה רלוונטית לענייננו.
קראתי לאחרונה איזה ספר שהגדיר את החלת הריבונות על הגולן כ"מהלך טקטי המונע משיקולים לטווח קצר, כלומר לתת מענה לנסיבות מדיניות פוליטיות ואישיות שהתקיימו בעת ההיא." הצעד מוזער ל"עובדה שהגולן יתנהל מעתה תחת מימשל שאינו צבאי," ובגין צוטט כמי שאמר: "יש לא מעט מקרים בהיסטוריה שהתנהל משא ומתן והועברה טריטוריה לריבונות זו או זו. והעובדה שהטריטוריה לא נוהלה על ידי מימשל צבאי, לא מנעה את המשא ומתן. אם יבוא יום ויהיה עם מי לדבר בסוריה, אני בטוח שצעד זה לא הוא שימנע את המשא ומתן."
מן הציטוט הזה ניתן להסיק, שבגין עצמו, מחולל החוק ומחוקקו לא ראה בו צעד בעל משמעות מדינית, ובוודאי לא ראה בו צעד המונע נסיגה עתידית מהגולן. הנה, הציטוט הזה הוא ההוכחה הניצחת לצדקת התיאוריה, שהחוק היה צעד טקטי שלא נועד למנוע נסיגה.
אז זהו, שלא! פשוט מאוד – הדברים הללו, המיוחסים לבגין, לא היו ולא נבראו ואפילו משל לא היו. פשוט, בגין לא אמר אותם. זהו שקר גס. שני נאומים נשא בגין בדיון על חוק הגולן – נאום הפתיחה בו הציג את החוק והסביר את הסיבות לו, ונאום הסיום בו השיב למתווכחים. שני הנאומים מופיעים בדברי הכנסת, ואני קובע באחריות מלאה, שלא היו דברים מעולם. בגין לא הזכיר ולו ברמז אפשרות של העברת הטריטוריה למדינה אחרת. אפילו לא ברמז.
אי אפשר לפרש את דבריו של בגין בשני הנאומים, אלא כמחוייבות מלאה לכך שהצעד נועד לקבוע את הגבול הסופי של מדינת ישראל ולהכיל בתוכה את הגולן. "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין [פלשתינא], יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח, שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל."
זה היה הטיעון הראשון שהשמיע בגין בנמקו את הצעת החוק. האם הוא דיבר על "ניהול טריטוריה שלא על ידי ממשל צבאי" או על קביעת גבולות על פי הצדק ההיסטורי ותיקון העוול ההיסטורי בהוצאת הגולן מן השטח המיועד למדינה היהודית?
בהמשך דבריו הזכיר בגין את המצב הבלתי נסבל של יישובי הצפון כאשר הסורים ישבו על הגולן ושאל: "האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה, שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי כללי בישראל, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים."
מה התכלית של החוק, אליבא דבגין? הוא הסביר את הדברים כפשוטם – החוק נועד לממש מדיניות. המדיניות הייתה קיימת, ונותרה שאלת העיתוי, מתי לקבל את החוק. ומהי המדיניות? אמר בגין:
"הממשלה קבעה בקווי היסוד של מדיניותה לאמור: 'ישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה. הממשלה היא שתחליט על עיתוי מתאים להחלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן.' הכנסת אישרה את קווי היסוד של מדיניות הממשלה, כפי שהובאו לפניה על ידי. עכשיו הריני מתכבד להודיע לכנסת, כי היום החליטה ממשלת ישראל פה אחד, כי יש ללא דיחוי להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן."
יש דברים ברורים מאלה? יש הוכחה ניצחת יותר מדברים אלה, שנאמרו בשפה בהירה ומובנת לכל אוזן, שהחוק נועד להבטיח שישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה? ואם אין די בכך, הנה ציטוט נוסף, בתגובה לטענה שארה"ב והעולם לא יסכימו לקבל את ההחלטה: "המדובר בחיינו, ברמת הגולן. בחיינו, בעתידנו. בשלום האומה הזאת. איש לא ידחף אותנו לקווי ה-4 ביוני 1967. איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו."
הקורא החרוץ, שיבדוק את הדברים בפרוטוקול ישיבת הכנסת, לא ימצא רמז לכך שהחוק לא ימנע נסיגה מהגולן. אולם הוא בהחלט ימצא אמירה, שהחוק לא ימנע מו"מ עם סוריה לשלום. ומה בכך? הרי ישראל, על כל ממשלותיה, תמיד חפצה בשלום ותמיד חתרה למו"מ על שלום אמת. דבריו אלה של בגין נאמרו בתגובה לטענות של ח"כ אמנון רובינשטיין, שבעקבות קבלת החוק "לעולם כבר לא יהיה מו"מ על שלום עם סוריה." תשובתו הנרגזת של בגין, היתה נגד ההאשמה העצמית והשנאה העצמית, של מי שמאשים את ישראל בהיעדר שלום או בהיעדר מו"מ:
"התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית – היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי כנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנות דור – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים. כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא יֵשבו איתנו, לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?"
האם מציטוט זה ניתן להסיק שבגין פתח בדבריו פתח לנסיגה מהגולן? כמובן שלא. אבל יש מי שמקדישים את חייהם להפצת מיתוסים שקריים. יש מי שכותבים ספרים כדי להפיץ מיתוסים. יש להם רק בעייה אחת – המיתוס הזה לא כל כך קשור לעובדות.
בגין אינו אורים ותומים שלי. הוא לא היה כזה בחייו ואין הוא כזה אחרי מותו. אילו אכן אמר את הדברים המיוחסים לו, הם לא היו מעלים ולא מורידים, כי החוק עצמו חזק יותר מכל נאום. אבל מה לעשות? הוא פשוט לא אמר את הדברים. הוא אמר את ההיפך הגמור.
אין מי שהכיר את בגין טוב יותר מאשר מזכירו האישי הנאמן יחיאל קדישאי. אין מי שיודע טוב ממנו להסביר ולפרש את בגין. לפני 12 שנים ראיינתי את קדישאי בנושא חוק הגולן. בראיון הקשיתי על קדישאי בשאלה אודות השינוי שחל בעמדותיו של בגין. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הסכים לנסיגה מהגולן ואף נתן את ידו להחלטת ממשלה ברוח זו. האם בתקדים הנסיגה מסיני לגבול הבינלאומי, לא הצהיר בגין, למעשה, גם על נכונות לנסיגה מהגולן לגבול הבינלאומי?
קדישאי השיב בכנות: "עמדתו של בגין השתנתה במהלך השנים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה נכון לפשרה, אך בהדרגה הוא הגיע למסקנה שרמת הגולן היא אבן יסוד בביטחונה של ישראל ויש להיאבק על הכללתה בתחומי המדינה. כשהיה בממשלת הליכוד הלאומי ב-67' היה שותף להחלטה על פיה ישראל תציע לסוריה ולמצרים חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי. ההחלטה הזו בוטלה כעבר זמן קצר מאוד [למען האמת, רק החלק של ההחלטה הנוגע לגולן בוטל. החלק הנוגע לסיני נשאר בתוקף. א.ה.]. יש להבין את עמדתו של בגין ב-67' לנוכח המציאות הפוליטית והמדינית באותה תקופה. לגח"ל [הליכוד בגלגולו הקודם – א.ה.) היו רק שני שרים בתוך הממשלה, מתוך למעלה מעשרים. הוא לא קבע את המדיניות, והשפעתו היתה מוגבלת. בגין חשש מאוד מפני לחץ בינלאומי שיביא לנסיגה חד צדדית, ולכן הציב את העיקרון 'באין חוזה שלום, שביתת נשק או הסדר ביניים, ימשיכו כוחות צה"ל לעמוד במקומות בהם עמדו בתום הקרבות במלחמת ששת הימים.' תפיסתו התקבלה על דעת אשכול ועל דעת הממשלה, והיא סייעה לשמירה על הגולן. בגין האמין שמבחינה ביטחונית, יהודית, ארץ-ישראלית, הגולן חייב להישאר בידי ישראל. הוא עשה בכל תקופה ככל שיכול היה לעשות. בשלב מסויים הבין שיש לעמוד על כך שכל רמת הגולן תהיה בידינו, והקפיד על צירוף המפה לחוק הגולן. עד יום מותו, בכל פעם שהתעורר דיון על עתיד הגולן, התבטא בבהירות נגד נסיגה."
"מה גרם לשינוי בדעתו?" שאלתי.
קדישאי: "איני יכול לומר בדיוק. להערכתי, הוא חשש ממצב בו הסורים יקבלו חלק מהגולן וישתמשו בו להמשך התוקפנות שלהם. בגין הבין היטב את תורת השלבים של הערבים, במיוחד של הפלשתינאים, על פיה עליהם לקבל מישראל מה שניתן בדרכי שלום, ולאחר מכן להמשיך בתוקפנות. ייתכן שהתוקפנות תבוא אחרי 30 או 40 שנה. ההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי, הוא שהפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות, והמדינאי – על הדורות הבאים. לצערי, הערבים מצטיינים יותר מאיתנו בסבלנות ובראייה קדימה לדורות הבאים. בגין נהג לראות למרחוק, ורצה למנוע את הסכנה."
קדישאי הסביר בראיון בפירוש, שכוונת החוק היתה להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד, הן מהסיבות הביטחוניות והן בשל היות הגולן חלק מארץ-ישראל. על הטענה שהחוק אינו מדבר על סיפוח וריבונות השיב: "אין לדברים אלה כל שחר. המושג 'המשפט, השיפוט והמינהל' של ישראל הוא הביטוי המובהק לריבונות ישראל. זה בדיוק הנוסח של החלת הריבונות הישראלי על מזרח ירושלים מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוויכוח הזה מלאכותי, פילוסופי וערטילאי. המשמעות של החוק היא החלת ריבונות ישראל על הגולן."
אלה העובדות. יש המסלפים אותן ביודעין, כדי לקדם אג'נדה פוליטית. אין דרך טובה יותר להתמודד עם השקר, מאשר באמצעות הצגה בהירה של העובדות. "מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך."
 
תשובה לאירית שושני:
אין בדבריי, עליהם הגבת [גיליון 498], ולו שמץ של יחס מקל בחומרת הפשע הנורא – אונס. בוודאי שאין בדבריי תמיכה בשחרור אנסים, אלא רציתי להציג את האבסורד בשחרור מחבלים רוצחים יהודים כאילו כדי להקל על עצמנו אחרי שנשחרר מחבלים רוצחים ערבים. עם זאת, יש דרגות לרוע, והרצח הוא הפשע החמור ביותר, חמור יותר מאונס.
אורי הייטנר