יום שישי אחד בצהריים, ב-14 ביוני 2002, התקיימה בתיאטרון הקאמרי הצגת "מעיין הכבשים" של לופה דה וגה, שאליה הוזמנתי מתוקף התמנותי ל"שופט" בפרס מטעם "האקדמיה לתיאטרון". התקנתי לי אז טבלה של הקטגוריות שבהן ה"שופטים" התבקשו לדרג את המלצותיהם, ולאחר ההצגה הענקתי ציונים בסקלה של 6 עד 9 – כאשר לציון הגבוה של 8 זכו בה (אצלי) רק יגאל נאור בתפקיד פרננדו גוֹמֶס, ורות דר על התפאורה.
ההצגה, שאמורה להיות גם מוסיקלית, ואכן יש בה שירים רבים – לא שיכנעה אותי למרות העבודה והמרץ הרב שהושקעו בה. הבעייה העיקרית היתה נעוצה בקונצפציה. אילו הוצגה ההצגה כלשונה, ללא כל ניסיונות להפוך את אנשי הכפר למעין פלשתינאים הנאנקים תחת עולו של עריץ, אזיי היתה משרתת את המסר של סיפור אוניברסאלי, כי היו ויש עוד מקומות רבים של עריצות בעולם, וגם יהיו –
אבל משעה שמתברר כי מדובר כאן בכפר מוסלמי פלשתיני, כולל הלינטש שתושביו עושים בגומס (שהוא הרגע המרגש היחיד במחזה, בגלל הטקסיות האכזרית שלו), וזאת מתוך תחושה של היעשות הצדק – כבר אין זה משל אלא אמירה פוליטית, וכמו ש-א.ב. יהושע אמר פעם על הערבי כרות-הלשון בסיפורו הקלאסי "מול היערות", "אם הוא היה מדבר, הייתי גם אני מדבר, ויש לי לא מעט דברים לענות לו!" –
גם לי דברים אחדים לומר.
בגלל האקטואליזציה איבדה ההצגה את ערך המשל האוניברסאלי שקיים בה, והפכה לפמפלט פוליטי שמעורר התנגדות אצל מי שאינו חושב שהפלשתינאים הם תמיד המסכנים. מצד שני, אם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, בבקשה, שהמחזה יתרחש במחנה "פליטים" פלשתינאים כיום, גומס יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה מחזיקה מעמד, מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי.
ודאי שלא.
אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פַלָח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני דברים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית של המחזה ואינם אלא קריצה ל"ישראלי הנאור" מסוג כותבי המאמרים הפרו-פלשתינאים ב"הארץ"?
אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס, הצליחה להפיק משחקן טוב כיגאל נאור את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל השאר ניראו לעיתים כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסוידו-קלאסי של ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכניה. שם הוא רק "מתרגם".
רק לאחר ההצגה, וכתיבת הדברים שהאלה, קראתי את ביקורתו מהיום של הנדלזלץ ב"הארץ". לא משכנעת. אין לו די עומק להבין את הבעייתיות של העיבוד וכיצד זה פועל לרעת ההצגה.
אני חושב שנהגתי בהגינות בכך שגם בתוך הצגה בינונית וקצת מטומטמת, אם כי הושקע בה הרבה רצון טוב, יכולתי לציין לפחות שני הישגים של משחק ותפאורה שעומדים לעצמם.
בקהל המוזמנים היו הרבה שחקנים, סופרים, פוליטיקאים ועוד שמות חשובים. בלטו יוסי ביילין, רן כהן, שולמית אלוני, אברהם כץ-עוז ועוד. היתה לי הרגשה שהזמינו בעיקר פוליטיקאים מהשמאל, שוודאי מסכימים עם האינטפרטאציה של ההצגה.
לאחר כשבועיים הבטיח לי ידידיה יצחקי נאמנה כי במחזהו של לופה דה וֶגה "מעיין הכבשים" אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.
דבריו רק חיזקו בי את התחושה שבייסוד העיבוד של אילן רונן למחזה עומד משהו שאלמלא ידעתי שמדובר בבמאי ותיק ומוכשר מאוד הייתי אומר – משהו דומה לאידיוטיזם מוסרי ולפשע אמנותי. הלא לא היה אפשר להבין מהתוכנייה שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה של רונן, שמתהדרת כאילו היא המחזה המקורי של דה וגה, בשינויים קלים. אנשים חשבו שרק הכניס סממנים פלסטיניים אחדים – אבל איש לא תיאר לעצמו שכל אנשי הכפר הם נוצרים במקור. לעיוות המרושע שותף ביודעין גם המתרגם, חתן פרס ישראל.
ואכן, ההצגה בקאמרי היתה חסרת כל היגיון כי לא ברור מדוע, אם יש מוסלמים, המלחמה היא בין נוצרים; ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי; ומדוע בכל הטקס שלהם, אף שיש רמזים ל"כיבוש שטחים" ועוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, והביגוד והמחרוזות הם מהפולקלור הערבי הפלשתינאי – אין בטקסט אפילו מילה מוסלמית אחת, אפילו רמז אחד לדתם של אנשי הכפר, להבדל הדתות והתרבות בינם לבין הנוצרים. כלום. כי כל זה לא קיים במחזה.
עוברים שבועות אחדים, ובמעמד החגיגי של פתיחת הקאמרי החדש מוקרן סרט של ברכות משחקנים, במאים, מחזאים ופוליטיקאים. שר התרבות מתן וילנאי אומר בסרט, בשיא התמימות [אני מצטט מהזיכרון] – כי לאחר שראה את "מעיין הכבשים" התפלא להיווכח מה רב כוחה של  הקלאסיקה המצליחה לשקף ממש את המציאות כיום!
הייתי בשעתו מתוסכל מכך שעד שלא תסתיים ה"קדנציה" בת שלוש השנים (והיא אכן הסתיימה כעת!) שבמהלכן הסכמתי להיות "שופט", אני מנוע מלהגיב על הרצח האמיתי שהתרחש ב"מעיין הכבשים" – הרצח של המחזה! – ועד כמה שאני זוכר גם שום אדם אחר לא כתב על כך – שהרי לשם מה נוצר התיאטרון העברי אם לא כדי להגן על הפלשתינאים המסכנים והתמימים מפני הרצחנות והאכזריות של חיילי צה"ל?
זו התקינות הפוליטית של קהיליית התרבות הישראלית ה"נאורה" השׂשׂה להטיל את האשמה בסכסוך עלינו – כאותם יהודי גלות שאינם מוכנים להודות שהאנטישמיות קיימת ממילא, אלא מחפשים פגמים בעצמם ובבני-עמם כדי להצדיק אותה, ומקווים שכאשר יתקנום – האנטישמים יאהבו אותם.
כמוהם גם אלה בקירבנו שאינם מוכנים להודות שאולי מלכתחילה קלוש הסיכוי לשלום עם הערבים, ולא רק באשמתנו.