מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
החי על גדת הירקון הדרומית מתקופת העלייה הראשונה ואילך
 
אידה יקירתנו,
בראיון למקומון "תל אביב", 24.6.05, את אומרת: "אנשים שהורגים יוצאים אחרי שבע שנים ומקימים משפחה. אם הוא לא רצח [את רבין] –ולדעתי הוא לא, כי הכול שקר – וגם אם מאמינים שהוא רצח, צריך להבין שכבר עברו עשר שנים ויש לתת לו להקים משפחה."
ועוד את אומרת: "בסופו של תהליך תהיה כאן מדינה אחת שקוראים לה פלסטינה. בכל מקום שנגור אנחנו נהפוך לחלק מהציוויליזאציה ולא נהיה הציוויליזאציה. אחרי תוכנית ההתנתקות, שתוביל אותנו לקטסטרופה, יהפכו חלק מאיתנו למוסלמים, חלק אחר ייהפכו לנוצרים ומי שיישאר כאן יברח. את כל זה אני יודעת מההיסטוריה, שממנה אפשר ללמוד שבכל פעם שתרבות גבוהה נלחמת בתרבות נמוכה, התרבות הנמוכה ניצחה. להם יש מחוייבות. יש להם על מה לחלום. לנו היה פעם חלום והיום כבר אין."
סלחי לנו, אידה נודל, על שלא הצלחנו לקלוט אותך בישראל, ועל שגם אחרי עשרים שנה, שבהן היו לך ודאי ייסורי התערות קשים עד בלי שֵׂאת – את כנראה לא קולטת עדיין איפה את חיה, ומיהם האנשים שהם ישראל, אלא ממשיכה לבחון אותנו מתוך אותן השקפות בולשביקיות וקונספיראטיביות של מישטר סובייטי מושחת, שממנו הצלחנו לשחרר את גופך אך כנראה לא את נפשך; מה חבל שאת ממשיכה להסתגר בבית-הכלא המושגי שממנו כנראה טרם השתחררת.
ממשפחות חובבי ציון מביאליסטוק ומפינסק, שקוממו את פתח-תקווה בעלייה הראשונה, דרך צעירי העלייה השנייה מקרים ומפולטבה ודרך ראשוני העלייה השלישית שבאו בספינה "רוסלאן" – ועד לפתיחת שערי בריה"מ ליציאת יהודים (שאגב גם סימנה את ראשית קריסתה) – הלוואי, הלוואי שיבואו בשנים הקרובות עוד מיליון יהודיות ויהודים מרוסיה. נקרא להם "זונות", כדברייך, אבל נמשיך לאהוב אותם ולראות בהם גאולה לישראל כי הם – הם כמו אבותינו לדורותיהם, שהניחו את היסוד להקמת המדינה ובנו אותה. ואת, חבל שאת מרעילה את נפשך בחזיונות-שווא. כבר זמן לך שתתחילי להיקלט בארץ, למענך, למעננו.