על "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ"
 מאת חיותה דויטש
ידיעות אחרונות, 2008, 461 עמ'
שמעתי פעם את יוסי שריד מדבר בשבחו של המשורר טוביה ריבנר – בין שאר דבריו אמר (ציטוט על פי הזיכרון): "כשאני קורא שורה נאה של שיר, אני מקנא על כך שלא אני כתבתי אותה."
תחושה דומה היתה לי לאורך קריאתה של הביוגרפיה הנפלאה שכתבה חיותה דויטש על האישה הגדולה – נחמה ליבוביץ. אני מניח שיש בספרה זה שילוב מוצלח במיוחד של הדמות הנידונה – שהיא באמת יוצאת דופן ומעניינת בצורה בלתי רגילה – עם מיומנותה של המחברת – והלא היא באמת בעלת ידע כביר, אמפתיה עמוקה וסגנון נפלא. והיה אולי עוד גורם להנאה הגדולה שהסב לי ספר זה – היותי אני עצמי, כקורא, תלמידה "השפוט" של נחמה ליבוביץ בשנות השישים של המאה שעברה, למרות שאני אתיאיסט "עם תעודות".
למדתי אצל נחמה ליבוביץ פרשנות המקרא, מתודיקה של המקרא, מתודיקה של החיבור, ולימים, כשפרופ' ליוור המנוח הזמין מיספר בוגרים ללמוד לתואר שני במקרא, תואר שרק אז נפתח באוניברסיטת תל-אביב – השתתפתי אצלה גם בסמינר. כמסתבר יש לי "קילומטראז'" די מכובד אצל נחמה ליבוביץ, ונדמה לי שאני רשאי להעיד שמחברת הביוגרפיה תיארה את חיצוניותה, אופייה, משנתה, דרכי הוראתה, יחסה לתלמידיה-חבריה, השקפת עולמה – כל אלה בצורה מפעימת לב ממש! ומדהימה היא העובדה שחיותה דויטש לא היתה כלל תלמידתה של נחמה ליבוביץ, ורק פגשה בה באקראי מיספר פעמים בספרייה הלאומית (עמ' 11). הוריה היו מעריציה של האישה המיוחדת הזו, והיה בכך די כדי לרתום את חיותה לעמל האדיר הנדרש כדי להביא לידי גמר ביוגרפיה עשירה זאת.
הספר גדוש בסיפורים, בפרטים ביוגרפיים של בני משפחתה (מימי סבא רבא! – ראו עמ' 20 ואילך), של מוריה, עמיתיה ותלמידיה – ואלה היו רבים מספור. הספר מתעכב בחינוך "הליטוואקי", "הפרוסי" ו"הספרטני" שבו התחנכו שני האחים, ישעיהו ונחמה. זהו חינוך שהיה בו שילוב מיוחד של השכלה כללית רחבה ושל דביקות בקיום המצוות, ללא שיור כלשהו של מיסטיקה ולחלוחית חסידית. ישעיהו למד עם מורים פרטיים, ובגיל שש-עשרה סיים את בחינות הבגרות. כעבור שנתיים החל את לימודיו לקראת שני תארי הדוקטור שלו (כימיה ורפואה), ונחמה למדה בגימנסיה ובאוניברסיטה גרמניות, ובהמשך למדה באוניברסיטה גרמנית לקראת תואר דוקטור לפילוסופיה, (הדיסרטציה שלה – על תרגומי התנ"ך), ובמקביל למדה בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל (עמ' 49-46).
אני יכול להעיד "מידע אישי" שתיאוריה של המחברת את השיעורים של נחמה ליבוביץ, כולל האנקדוטות שהיתה משבצת בדבריה, הבעותיה – הם מדוייקים להפליא, כאילו היא עצמה היתה עדה לרגעים הקסומים ההם. והרי לא מדובר רק ב"קסם" שהאישה המיוחדת הזו השרתה על הלומדים בשיעוריה – מדובר במטלות קשות שהיא היתה מטילה, מטלות שהצריכו ריכוז והעמקה, מטלות שהוראת המקרא לא נקטה בהן מעולם: נחמה ליבוביץ שללה לימוד "נושאים", סיכומים "בלשון שלך", שאלות אינפורמטיביות (עמ' 201) – היא שאלה מה קשה לרש"י (הפרשן הנערץ עליה), שבעטיו פירש את מה שפירש. מציאת הקושי הזה של הפרשן הזקיקה עיון מדוקדק בטקסט והבנה עמוקה בתחביר המקראי. בשיעור שלה, ובתשובות שנדרשו תלמידיה לענות על שאלותיה ב"גיליונות" המפורסמים – לא היה אפשר היה "לברבר" – או שהבנת, או שנכשלת! כל ידע "מסביב" לא הועיל. מי שתפס את דרכה המיוחדת בהוראת התנ"ך – נהנה הנאה עילאית, ומי שנכשל בכך – חש מפח נפש שקשה לתארו במילים.
ובכן, חיותה דויטש מתארת בספר עשרות סוגיות שבהן התמודדו תלמידיה הן בשיעורים, והן בפתרון "הגיליונות", תוך שהיא מוכיחה בקיאות נפלאה בכל סודות משנתה של נחמה ליבוביץ. ולא רק זאת, סוגיות קשות ביותר מוסברות ופתורות בספר בלשון פשוטה ושווה לכל נפש.
כאמור, הספר מזכיר עשרות מורים, עמיתים, תלמידים, שכנים, נהגי מוניות, סוכנות בית, סטודנטים שסייעו לנחמה להתמודד עם המשימה הענקית שלה – לשלוח את "גיליונותיה" לאלפי לומדים, ואחר-כך לתקן את העבודות ולהשיב באריכות לשאלותיהם – ועל כל הדמויות האלו מובאות בספר קורות חיים (חלקן מרתקות ממש), וכיצד זכו לקרבתה של נחמה. כל אחד מעמיתיה, חבריה, תלמידיה המועדפים – סבר שהוא "בן יחיד" אצלה, ורק לאחר מותה, כשהתכנסו בהלווייתה ובימי הזיכרון, נודע להם שיש עוד מאות ואלפי בנים ובנות "יחידים" (עמ' 402). כי לנחמה ליבוביץ היתה היכולת להקשיב ולהביט ישירות בעיני בן שיחה, כך שזה היה משוכנע שאין בעולם אדם החשוב לה ממנו.
היא חיה בצורה סגפנית כמעט: לא אכלה בשר כדי שלא תתבלבל בין כלי בשר לכלי חלב, ריהוט ביתה היה דל (עמ' 149, 291) והיא התנזרה מכל דבר שעשוי להיחשב כהנאות החיים (עמ' 320), כי לדעתה, "רמת חיים" היא העבודה הזרה של ימינו (עמ' 316). ההנאה הגדולה של חייה היתה הוראת התנ"ך. היא סברה שהקורא בתנ"ך צריך לדמות לבחורה הקוראת את מכתבו של אהובה, כשהיא חוזרת וקוראת ומתרכזת בכל תג ותג כדי להבין את כוונותיו הגלויות והנסתרות (עמ' 15). כיוון שכך – לכסף לא היה שום משמעות עבורה: היא ניסחה את החוזים שחתמו עימה, לרעתה (ראו דוגמה – עמ' 359), היא הדפיסה והפיצה על חשבונה את גיליונותיה (עד שהסוכנות לקחה על עצמה לסייע בידה בנדון), היא הדפיסה והפיצה על חשבונה את ספרו של הסופר היידי לייב רוכמן (עמ' 289 – מעשה המזכיר את מעשהו של י"ח ברנר ב"והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון). היא הרבתה לתת צדקה, ולעיתים – אף לרמאים (עמ' 158, 329, 345), והרעיפה מתנות וכספים לחבריה, תלמידיה, סוכנות ביתה, נהגי מוניות, ולמי לא? על כן, כל כך הרבה אנשים באורכה וברוחבה של הארץ חשו אסירי תודה מעומק הלב על הנתינה השופעת הזו.
הזכרתי את אורכה ורוחבה של הארץ – מן המפורסמות היא שנחמה ליבוביץ נענתה לכל פנייה ללמד מקרא בכל פינה בארץ ישראל – מכפר בלום ויפתח בצפון ועד יוטבתה בדרום. היא עבדה בעשרות מוסדות גבוהים להכשרת מורים ואינספור חוגי בית. היא אף הוזמנה ללמד בישיבות, והדבר היה בבחינת חידוש גמור, כי הישיבות הן המבצר הבלתי מעורער ללימוד גברי של התורה שבעל-פה – תחום שנאסר מפורשות על-ידי החכמים על הנשים. לעיתים היא לימדה במקביל בחמישה שישה מוסדות – וכל זאת עד לזיקנה מופלגת. האוניברסיטאות הסתייגו מדרכה בהוראה, כי נחמה ליבוביץ לא היתה חוקרת במובן הקלאסי של המילה, וגם בעיני עצמה היא היתה מורה, ותו לא (היא ציוותה לחרוט על מצבתה: "נחמה ליבוביץ – מורה" – ראו עמ' 399), אבל אי אפשר היה להתעלם מהאישה הענקית הזו, שזכתה בפרס ישראל (1956), בפרס ביאליק (1983) ובעוד פרסים יוקרתיים אחרים, ובסופו של דבר, היא נקלטה כמרצה באוניברסיטת בר-אילן, ואחר כך באוניברסיטת תל-אביב, שם גם הועלתה לדרגת פרופסור. אבל באמת מפעלה הגדול ביותר הוא מפעל "הגיליונות" – היא שלחה מאות ואף אלפי מכתבים ללומדים בארץ ובעולם, ובהם מובאות של פירושים, ולידם שאלות של השוואה וחשיבה. היא שימשה לציבור הלומדים, ששיחרו ל"גיליונותיה", מעין אוניברסיטה פתוחה – מפעלה ענק של אישה אחת.
נוגעים ללב הם פרקי הספר, החודרים ממש לנבכי נשמתה של נחמה באמצעות הלקחים שניתן להפיק מדברי הפרשנים המובאים בשיעוריה. אביא רק דוגמה אחת: כזכור, יעקב משיב תשובה בוטה לרחל העקרה המתחננת בייאושה – "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי." לנוכח ייסורי הנפש של האישה העקרה, שראויה לדיבור רך ומנחם – מטיף לה יעקב מוסר במילים קשות: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר, התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?" (בראשית ל' 2-1). פרשנים שונים ניסו את כוחם כדי להסביר תגובה מוזרה זאת של יעקב כלפי אשתו האהובה, ובין הפרשנים המובאים ב"גיליונותיה", מזכירה נחמה ליבוביץ את פרשנותו של ר' יצחק עראמה, הרואה בהולדה רק תפקיד משני, כי ייעודה הראשי של האישה, כמו זה של האיש, הוא ההשכלה ומעשי החסד.
והרי בדידה הווה עובדא – היא נישאה לדודה, ליפמן ליבוביץ, שהתעוור, והיה מבוגר ממנה ב-29 שנים. היא כמהה לילדים (עמ' 70-68), ולא זכתה לכך, והגם שהפירוש של עראמה מרומם את הנפש – הנה, בשיחות נפש עם ידידיה, ובעיקר עם שמואל פוירשטיין, היא מציינת שעראמה איננו צודק – אין חשוב ויקר מהולדת ילדים, והיא עצמה היתה מוותרת על כל הטוב שהשפיע עליה הקב"ה בהשכלה ובאהבת מעשי ידיה – עבור ילד אחד (עמ' 172-169).
חיותה דויטש היטיבה לתאר את הניגודים שבדמותה: מצד אחד היא לא פינתה זמן בחייה ללמוד מלאכות "נשיות", כגון בישול, תפירה וכד' (עמ' 175), וחדרה בהצלחה אדירה לתוך תחום שנחשב במשך דורות לתחום גברי; ומצד שני, היא היתה נחרצת נגד הנשים הדתיות הפמיניסטיות שרצו להניח תפילין ליד הכותל. היא נכנעה ברצון לאפליה הבוטה של ההלכה כלפי נשים – לא איכפת לה להתפלל בבית הכנסת מאחורי מחיצה, ואם גדולי ההלכה קובעים שאל לה לאישה להשתתף בבחירות – היא תקבל את הדין בדיוק כמו שהיא מקבלת את הצו לשמור שבת וכשרות (עמ' 252). מצד אחד היא היתה מודעת היטב לערך הבשורה ששיטתה הביאה ללימוד התנ"ך, ומצד שני היא התבטלה בפני מי שהעריכה כגדול ממנה (כגון פרופ' ש"ה ברגמן), ובפני מרביצי התורה בישיבות (עמ' 212, 219, 276-259). מצד אחד היא קיימה מצוות בקפדנות (כולל לבוש – ברט על הראש, חליפות צנועות, גרביים עבים – עמ' 342), ומצד שני, תקפה קשות את החרדים, את ההשתמטות מהצבא של האברכים וגם של הבנות המצהירות על דתיותן (עמ' 331, 340).
לכל אדם גדול יש חולשות גדולות, ונחמה ליבוביץ לא יצאה דופן במובן הזה. למרות הערצתה הגדולה לדמות הענקית הזו, מפרטת חיותה דויטש את חולשותיה ללא רחמים: נחמה היתה מתרתחת על תלמידים שאיחרו לשיעור או לעסו מסטיק, והיא עצמה איחרה דרך קבע, שתתה תה ואכלה ביסקוויטים וכריכים באמצע השיעור (עמ' 86, 134, 138); היא העדיפה רק את התלמידים הטובים בצורה בולטת, וממש העליבה את מי שלא הצליח להשיג את היעדים שהיא העמידה. לדידה היתה רק תשובה אחת נכונה לשאלה שהיא הציגה בפני התלמידים – אחת ואין בלתה (עמ' 343). ההתנהגות הזו היתה בעיני הסטודנטים (חלקם הגדול עסקו בעצמם בהוראה) בלתי סבירה לחלוטין. אני זוכר כיצד עיניה שיפדו את אחד הסטודנטים המבוגרים בלימודי התואר השני – היא ממש נטפלה אליו, מיררה את חייו, ועשתה כל אשר לאל ידה כדי שזה יעזוב את הקורס. לעומת זאת, מי שהעדיפה, נהנה מהטבות מפליגות. באותו סמינר שהזכרתי לעיל, נדרשנו לכתוב עבודה מקיפה, וכיוון שהכרנו את קפדנותה – השקענו בעבודה זאת ימים ולילות. באותו הסמינר (שמנה רק שמונה תלמידים) למד גם סטודנט מבוגר, שהיה "הפייבוריט" של נחמה. הוא הביא לה דף מקומט, ועליו קצת שרטוטים האמורים לרמז על ההשוואה שהוא התכוון לערוך בין שני פרשנים. נחמה הביטה בדף וקבעה בקול רם (אני מצטט מהזיכרון): "נפלא! מגיע לך מאה! אתה פטור מלהכין את העבודה!"
היינו המומים...
אבל אלה באמת חולשות זניחות – נחמה חטאה לטעמי בחטאים הרבה יותר גדולים: קודם כול, כיצד ניתן בכלל לדבר על עבודה אקדמית מבלי הכלי הפילוסופי הראשוני – הטלת הספק? היא הרי קיבלה את דברי החכמים בלי כל ערעור (עמ' 343). היא שללה באורח קטגורי את תורת המקורות, זו שהתיימרה להסביר, ולא בצורה מופרכת, את הכפילויות והסתירות הרבות שבכתבי הקודש. נחמה טענה שחלוקת הכתוב לפרודות, כשעל הכול מנצח איזה עורך ("אידיוט" בעיניהם של בעלי השיטה!), נובעת מאנטישמיות גרידא. בעניין הזה היא הלכה בעקבות בנו יעקב ומ"ד קאסוטו (בעניין הצמידות לטקסט כמות שהוא – היא קיבלה את דעותיהם של א"ל שטראוס ומרטין בובר – עמ' 52, 128), והתנגדה בתוקף לרב מרדכי ברויאר שרצה "לגייר" את תורת המקורות ולהשכין שלום בינה ובין הפרשנות המסורתית (עמ' 106-105, 182-181, 192, 193, 198).
ועוד דבר: המקרא הרי באמת הוא טקסט המזמין רב-תחומיות, כגון עיון בטופוגרפיה של המקרא, בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של המזרח הקדום, בתורת הספרות וכד', נושאים שעסקו בהם חוקרי הגויים וחוקרי ישראל. נחמה מעולם לא הזכירה פרשן או חוקר מאומות העולם (עמ' 238). היא היתה מקובעת לשיטתה, ולא הסכימה להתגמש בהוראת המקרא, וכאשר התכוון השר זבולון המר להטיל על הרב יואל בן-נון את הפיקוח על הוראת התנ"ך במשרד החינוך, לאחר פרישתו מתפקיד זה של ד"ר שמואל פוירשטיין, תלמידה ועמיתה של נחמה – נלחמו השניים כאריות, ואמנם המינוי בוטל. הרב בן-נון קיווה להקצות חלק מהוראת המקרא לרב-תחומיות, להוראה "דרך הרגליים", להוראה בשיטת "הנושאים". נחמה ופוירשטיין ראו בכך אסון וחזרה אחורנית להוראה השטחית (עמ' 244, 346, 380-365). קשה להאשים את השניים בפתיחות יתירה.
בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בהיותי סטודנט לתואר שני, חשתי שהבסיס, עליו עומדת השקפת עולמה באשר לחיבור הטקסטים המקראיים, הוא רעוע, ואינו עומד בפני ביקורת אמת. חז"ל אמנם נתנו כמה הסברים יצירתיים לכפילויות ולסתירות (למשל לגבי הבריאה הכפולה בבראשית א' לעומת בראשית ב'-ג'), אבל יש מקומות בהם הפירוש שלהם הוא ממש אבסורדי, כגון לכפילות ולסתירה שבין עשרת הדיברות בשמות לעומת עשרת הדיברות בדברים. יש מקומות שאין לך ברירה, אלא לציין שהעורך האומלל היה אנוס לחבר כתבים שאינם מסתדרים לחלוטין זה עם זה, ולתפור אותם בחוט גס.
אביא דוגמה אחת מני רבות: בשמואל א' ט"ז מתואר כיצד שמואל מושח את דוד למלך בקרב אחיו בבית אביו בבית לחם. אחר כך מסופר כיצד משבחים את דוד בפני המלך שאול כיודע נגן, גיבור חיל ואיש מלחמה וכו', ובעקבות כך הוא מתקבל לבית המלך כדי לנגן בפניו; והנה, בפרק הבא (י"ז), שם מסופר שדוד הכריע את גלית הפלשתי, האחים גוערים בדוד כמו בילד קטן ולא ממושמע (כך פונים למי ששמואל משח למלך לעיניהם?!), והכי מוזר הוא שבסוף הפרק מסתבר שגם שאול וגם אבנר בן-נר אינם יודעים מיהו דוד. אבנר אפילו נשבע שאין לו מושג מי הנער. וכיצד "פתר" העורך את הסתירה? הוא מוסיף את הפסוק חסר השחר הבא: "ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם" (פ' 15). ואם לא די בכך כתוב בשמואל ב' כ"א 19 שאלחנן בן יערי הכריע את גלית, ולא דוד!
רק העלמת עין מכוונת תסייע למי שמבקש לראות כאן טקסט רציף וחסר סתירות.
אני חששתי בימים ההם להתעמת עם נחמה בשיעור או בשיחות שהיו בינינו (היא הקדישה, כאמור, "זמן איכות" לכל אחד מתלמידיה), אבל כתבתי את הדברים האלה במאמר שראה אור בכתב-עת, שבלשון המעטה, לא נחשב לאושיות התרבות הישראלית. ציינתי את אכזריותו של דוד כלפי הגויים (בעיקר כלפי מואב, העם שממנו באה סבתא רבתא שלו!) וכלפי ישראל, תיארתי אותו כמפר את שבועותיו לשאול וליהונתן, כנוקם ונוטר, כאיש ציני המתחזה לנוטה חסד. עיקר העיקרים – למרות היותו מאמין גדול בה', לא מילא את מצוות התורה (הוא הרי בא טמא-מת למקדש, והחזיר לעצמו את מיכל שניתנה על ידי אביה לפלטיאל בן-ליש – כל זה בניגוד גמור לצווי התורה!). ומדוע "צדיק" זה לא קיים את מצוות התורה? משום הסיבה הפשוטה שהתורה בכלל לא היתה קיימת אז – וכל זאת על סמך עשרות הפסוקים החושפים בעליל שמשה לא יכול היה לכתוב את התורה (הראב"ע כבר עמד על כך, ואולי בגלל זה נחמה לא החזיקה ממנו – ראו עמ' 200), ומשום, שבין השאר, למלך הצדיק יאשיהו (כ-350 שנה אחרי דוד!) נודע לראשונה תוכנו של ספר התורה מפי שפן הסופר!
לסקרנות של נחמה הרי לא היה גבול – היא קראה את המאמר! בכניסה לסמינר היא קראה לי: "משה, עם המאמר על דוד התחרבנת לגמרי!" – במילים אלו!
לא שאלתי, ולא הקשיתי, נכנסתי לחדר הלימוד, ולא הייתי מסוגל להקשיב. שבוע קודם שיבחה אותי על ספר "מערכי השיעור בספרות" שפרסמתי באותם ימים, ספר שהיו בו רק מטלות, ולא תשובות (הכול על פי דרכה שלה ועל פי דרכה של מורתי בבית הספר היסודי – מיכל גור-אריה, אימה של דליה רביקוביץ), והיא אף ציינה שהיא מסייעת לנער לעבור בחינות בגרות אקסטרניות, ונעזרה בספרי (מהספר של חיותה נודע לי שהנער הוא בנו של הסופר היידי לייב רוכמן; ראו עמ' 291-290). אז הייתי ברקיע השביעי, והנה, בשל המאמר הזניח שלי (יכולתי הרי להמתין עמו עד סיום לימודיי...) אני עלול לאבד את כל הסימפתיה שהיתה למורה הדגולה הזאת כלפיי*).
אלא שלא כך קרה: בסיום לימודי המ"א בחנו אותי הפרוספורים ליוור, אופנהיימר, גרינץ ונחמה ליבוביץ – כולם מנוחתם עדן. נשאלתי שאלות, ועניתי כמיטב יכולתי. פרופ' גרינץ, לא רווה נחת מעבודת הגמר שלי שעסקה בארון ה', משום שהתבססה על תורת המקורות, הדוחה, כידוע, את כתביו של המקור הכוהני לימי גלות בבל ושיבת ציון. פרופ' גרינץ שאל אותי (ציטוט על פי הזיכרון): "איזה חומר היה חסר לבני ישראל במדבר כדי לבנות את הארון – עצים, נחושת, זהב? למה דחית את מועד חיבור הטקסט הזה?" פרופ' ליכט, שהיה המנחה שלי, והיה אמור לגונן עליי – לא נכח באותה בחינה גורלית. ידעתי שאני עומד להתגמגם, כשאני האפיקורוס עומד מול יהודי דתי זה, האמור לחרוץ את גורלי, והוא משוכנע שהתורה ניתנה משמיים למשה במדבר. ואז שמעתי את נחמה (שוב, ציטוט על פי הזיכרון): "פרופ' גרינץ, שנינו לא קראנו את העבודה של משה, פרופ' ליכט איננו כאן, ואתה רק הצצת רגע לפני שמשה נכנס להיבחן – אני מציעה שתוותר על השאלה."
וגרינץ אמנם ויתר. ניצלתי!
על היושר הזה שלה ועל החסד שעשתה עימי, למרות שהתנגדה בחריפות לדעותיי, ולמרות שבהגינה עליי – פגעה בעמיתה – על כל אלה שמורה בליבי כלפיה המון אהבה והערכה. למדתי מספרה של חיותה דויטש שכך נהגה גם עם תלמידיה האחרים, וממש חסמה בגופה שאלות לא הוגנות של עמיתיה הפרופסורים (עמ' 184).
נחמה העריצה את אחיה, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, ועל הרוב גרסה כמוהו בעניינים כבדי משקל כמו ההשגחה הפרטית (עמ' 37), התנגדות למיסטיקה ולתנועות המשיחיות בקרב היהדות הדתית הלאומית (עמ' 248), אבל ישעיהו ראה במדינת ישראל החילונית כמעט אוייב, והתבטא כלפי שליחיה בביטויים מבהילים, כשהוא מדמה את מעשי המדינה למעשי הנאצים, ואת מעשיהם של חייליה (המסתערבים) למעשי החמאס. נחמה, לעומתו, היתה נאמנה בלב ובנפש למדינה, גרסה שהכול צריכים להתגייס לצה"ל, והטיחה עלבונות במי שהתכוון לרמות את המדינה ולא לשלם מס אמת (עמ' 284). היתה מסורה לעם ולארץ בכל נימי נפשה, בזה למי שיצא מהארץ, ולוּ לשליחות או ללימודים, ומעולם לא התפתתה להרצות בחו"ל (עמ' 337-334). כששמעה את דבריו הנ"ל של אחיה, היא פסקה חד-משמעית שליהודי אסור להתבטא כלפי המדינה וכלפי שליחיה בביטויים הנוראים שנקט אחיה, ביטויים היאים לבוגד (עמ' 348; וראו עמ' 244 ואילך).
ייתכן שדבריה הקשים האלה כלפי אחיה דירבנו אותי לפרסם ב"מאזנים" (אב תשנ"ב) מאמר על אמונתו המיוחדת של ישעיהו ליבוביץ, השוללת יהדות ללא קיום מצוות. למרבה הפלא, ישעיהו ליבוביץ קרא את המאמר והגיב בבוטות כדרכו, אני נמלאתי עוז ועניתי לו, והוויכוח הזה התפתח בסופו של דבר לספר שראה אור שנה לפני פטירתו**).
הספר של חיותה דויטש החזיר אותי כמעט חמישים שנים אחורנית, אל דמותה המדהימה של נחמה ליבוביץ ואל עוד עשרות דמויות מתלמידיה ועמיתיה, שהיה לי הכבוד והעונג להכיר אישית. קשה להגזים בהנאה שהספר הזה גרם לי, אני בעל הדעות הקוטביות גם לאלו של נחמה ליבוביץ וגם לאלו של חיותה דויטש. סברתי בצעירותי, ואני סבור גם היום שהבסיס למשנתה של נחמה ליבוביץ הוא רעוע למדיי, אך שיטת ההוראה שלה, המסירות וההתמסרות הטוטאלית שלה השפיעו עליי השפעה כבירה. נחמה ליבוביץ לא יכלה לאחל לעצמה ביוגרפיה יותר שלימה ויותר משובבת נפש מזאת שחיברה חיותה דויטש.
*) לימים פרסמתי את ספריי "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996, "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999 – ובהם קטגוריה על הצווים והמסרים הבלתי מוסריים והבלתי הגיוניים של המקרא.
**) המאמר ותגובתו של ישעיהו ליבוביץ מצויים בנספח לספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993, עמ' 153-144.