קוראים לא הבינו מה פתאום הזכרתי לרעה את ההצגה "צור וירושלים" בגיליון האחרון, ואחד מהם, איש תרבות חשוב, דומני קרוב-משפחה של אחד השחקנים, אף הגיב מיד וביקש שלא לשלוח לו יותר את המכתב העיתי.

ובכן, בשנת 2003 הייתי "שופט", אחד מרבים – ל"פרס התיאטרון", ומה שכתבתי בגיליון הקודם על ההצגה היה בלשון המעטה; הנה לפניכם הקטע מיומני שבו סיכמתי לעצמי את רשמיי הטריים, לאחר שהוזמנתי ובאתי לראות את "צור וירושלים" באולם הישן של הקאמרי ברחוב פרישמן. הקטע לא התפרסם עד כה בשום מקום. הפיסקה על יונה אליאן קוצרה, כי במקור ההיא חריפה יותר.

11.12.03. יום חמישי. בערב אני הולך לבד להצגת "צור וירושלים" על-פי מחזהו של מתתיהו שוהם, בעיבוד של יוספה אבן-שושן ויוסי יזרעאלי. נתנו רק כרטיס אחד, כי תהיינה רק 15 הצגות. אני יושב בשורה 6 כיסא 24, מקום יותר מדי טוב כי אני עתיד לחטוף באוזניי את כל הרעש, וצווארי יכאב בניסיון לקרוא את הטקסט הרץ למעלה.

בבדיקה שאני עושה בבית, לאחר ההצגה, בהשוואה לטקסט המקורי, מתברר שלא סילפו בעיבוד את תוכנו של המחזה, שיש בו-עצמו, לבד משפה קשה ותחביר בלתי-אפשרי של מי שהעברית לא היתה מעולם שפת דיבור טבעית לו – גם דברים תמוהים מבחינה עלילתית. למשל הסיפור המלאכותי על המפגש הראשון בין אליהו ואיזבל במקדש העשתורת בצור, והמחזה הבתולי הסוגר את המחזה, כאשר איזבל שוכבת כבתולה לפתות את אלישע. וכמו מותו הבלתי-מוסבר של אחאב. וכמו העמדות הבלתי-ברורות של אליהו כנביא זעם וכנביא שלום גם יחד. זאת כדי לשמוט את ההצדקה הביטחונית מהטיעונים של אחאב לשלום עמו, גם אם חטא.

כאשר מנסים לעשות אקטואליזציה של המחזה, הרי בחורי הישיבות ויוסי ביילין הם ערובה בטוחה יותר לביטחון ישראל ממרבית חיילי צה"ל נושאי הנשק, שאינם דתיים וחיים חיים חופשיים. ואולם העיבוד מצליח להעביר בנאמנות את העלילה בשפה גבוהה אמנם, אך מובנת.

כרגיל אצל הבמאי יוסי יזרעאלי, מרוב אפקטים מאבדת ההצגה את המימד האנושי המצוי במחזה. הערב, שלא כרגיל, גיל שוחט הוא המנצח על המוסיקה שכתב למחזה, בביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית, במה שנשמע כהצגה לתזמורת ולתיאטרון או קונצרט לתזמורת ולהצגה, כי המופע כולו ניראה כביצוע קונצרטנטי של אופרה, אמנם עם תפאורה מינימלית ותלבושות – אך עם שחקנים שאיש מהם אינו שר, רק מדברים כל הזמן, והמוסיקה מלווה אותם. אמנם כן, יש זמרת, שרון רוסטוף-זמיר, וסופרן ילד, שהם שרים פעמים אחדות במהלך הקונצרט-האילם או ההצגה המתוזמרת, אבל שרים בלי מילים ורק עושים "או-או-או…" ארוך ומייגע על רקע המוזיקה ולעיתים גם יחד עם דיבורי השחקנים.

התפאורה של דוד שריר היא כאילו מינימליסטית, רצפת עיגול ענקי מוגבה אלכסונית כמו לפני עשרות שנים ב"פר גינט" ב"הבימה", סלעים מסותתים סינטתיים מימין, פסל עשתורת גדול משמאל, וגזע של גפן עבה משתרך מימין למטה עד שמאל למעלה בירכתי הבמה, גפן שאינה אופיינית לארץ-ישראל העתיקה כי היא מטפסת ואינה סורחת, ומי שלא קנה את התוכנייה (עשרים שקלים, נוסח המחזה, עשרים נוספים, התוכנייה, ושניהם יחד – שלושים) לא יבין מהו השרוול האלכסוני הזה. התלבושות המופרכות, חציין תנ"כי וחציין אירופאי-מונרכיסטי, כמו במחזות אחדים של ניסים אלוני, מעוררות גיחוך ואי-נוחות, שלא לדבר על אנאכרוניזמים. אחאב בלבוש חצי נפוליאון עם מדליות, גלימת אלישע עם מגן דוד כחול. ועל רקע התפאורה של שריר נראות התלבושות מגוחכות כפליים.

יונה אליאן-קשת, בתפקיד איזבל, יחפה, כמרבית המשתתפים בהצגה, מעצבנת [ - - - ], צעקנית ומוחצנת, [ - - - ] יש משהו מביך בהופעתה, משוחק ולא טבעי, [ - - - ] אין לה שתיקות, ויש לה נוכחות רק כשהיא מדברת.

מה עוד שלמרבה הזוועה מצויידים כל השחקנים במיקרופונים מודבקים, כאילו היה מדובר במחזה מוסיקלי, מה שגורם להם לצעוק בקולי-קולות תוך ניכור כמעט גמור מן הקהל, שרואה אותם מקרוב ושומע אותם ברעש מרחוק, ובאיכות קול גרועה. מזל שלמעלה רץ תרגום לעברית של העברית הנשמעת על הבמה, אותו טקסט, אבל צריך לקרוא אותו כדי להבין אותו מבעד לרעשים הצרודים של המיקרופונים, שהחוטים שלהם משתרכים גם על גבות עירומים.

גיל פרנק בתפקיד אלישע, ואוהד שחר בתפקיד אחאב, שני שחקנים טובים שמילאו תפקידים טובים בהצגות אחרות, הולכים כאן לאיבוד בסגנון הנפוח, המוגזם והלא-אנושי של המשחק, הבימוי, התלבושות, והליווי המוסיקלי. בין השאר נעשה פה גם מעין הוקוס-פוקוס אקטואלי להציג את אחאב וחייליו כמין קריקטורה של אריק שרון וצה"ל, ולעומתם את אליהו, נביא הזעם, גם כנביא שלום בסגנון יוסי שריד או הפודל ביילין. אמנם, היסוד לכך מצוי בטקסט המקורי של שוהם ואיננו עיוות של העיבוד.

נותר אחרון-אחרון חזק ופאתטי עודד תאומי בתפקיד אליהו לבוש בשמלה ערבית-בידואית ודווקא הוא, הנביא, הולך בסנדלים ולא יחף. כשהוא צועק, בהגברה, האולם מזדעזע ואם היו בו כוסות הן היו נסדקות כמו ב"תוף הפח". איזבל והוא, ציר המחזה, אינם נפגשים במהלך ההצגה אפילו פעם אחת. וכך הולך עודד תאומי גדול ועטוף גלימה בעלת כנפיים על שמלתו, מטיף וסובל, נביא זעם ושלום כאחד, ויוצא כאילו הוא רוצה בחורבן ישראל ואילו אחאב מבקש רק להגן על בני-עמו, אפילו הם עובדי אלילים. אהדה רבה איש מהם אינו מעורר.

ואני מדי פעם אומר לעצמי, כמה חבל שהפקה יקרה, מגלומנית ומעצבנת שכזו, לא הופנתה לביצוע מחודש על אותה במה של מחזמר עברי קלאסי כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". הלא אם השחקנים היו שרים את תפקידיהם, והמוסיקה לא היתה יללת חתולים והלמות תופים, היתה זו לפחות אופרטה נסבלת.

ההצגה מסתיימת בקונפטי צבעוני מהשמיים מיספר שתיים עם עשן נמוך, ובאלישע העומד בפיתוי לזיין את איזבל, השוכבת בפישוק רגליים במרכז הבמה וראשה לקהל, ואילו הוא עומד בפיתוי וקם מעליה וצועק: "היה אליי דבר אדוני!"

קאט. סוף. גם במקור אצל שוהם. הקהל לא יצא מגדרו. התחת כאבה לי מרוב ישיבה. אנשים הסתכלו בשעוניהם מדי פעם. אילו היתה הפסקה באמצע, חצי מהקהל לא היה חוזר לצפות בסוף המחזה.