מתוך היומן, פברואר 1976
אתמול בערב, ה-3.2.1976, נסעתי לירושלים במונית מיוחדת עם שמעון קושניר ואשתו להנחות ערב של אנשי העלייה השנייה ביד יצחק בן צבי. בדרך שוחחתי רבות עם שמעון קושניר. סיפרתי לו על מצבה של הדודה אסתר [שפנתה אליו לא פעם במכתבים על מצוקותיה] והוא סיפר לי כי גם הרצפלד, שנתיים לפני מותו, שקע במשבר נפשי קשה שהתבטא במחלת רדיפה, וזו היתה תוצאה מהיווכחו לדעת כי בבקשו לעשות כדרכו חסדים לבני-אדם – משיבים פניו ריקם אלה שבידם ההשפעה והכסף, ומתעלמים ממנו. הוא אושפז בבית חולי-רוח ובקושי רב יצא מכך. ועוד סיפר לי כי מִשכן ברנר ברחוב קיבוץ גלויות נהרס לגמרי ונהפך למאורת פריצים.
הגענו לירושלים בגשם. התאסף קהל ירושלמי רגיל, צעירים ומבוגרים, ואליהם הצטרפה קבוצת חיילים וחיילות מן המידרשה הצבאית. המשתתפים היו, לפי סדר הופעתם – רחל ינאית בן-צבי, נחום הורביץ, בן-ציון מיכאלי ושמעון קושניר. אני הרגשתי עצמי די מיותר. שני הראשונים כה האריכו בדבריהם עד כי הערב הסתיים לאחר סיבוב אחד של מדברים ולא נותר אפילו זמן לשאלות הקהל. הגברת בן-צבי יודעת פזמון אחד וטרם שמעתי מפיה דברים אחרים. טיפוס מעניין הוא נחום הורביץ. כשרואים את חיוניותו, גסותו, שחצנותו ו"ערביותו" – מבינים את כל עומק ההתנגדות שעורר "השומר" בשעתו. הוא מייצג ממש את האובייקט לכל דברי הביקורת נגד "השומר" ב"נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ. אף לי היתה היתקלות מילולית עימו. תחילה תיקן בבוז טעות שלי בקשר ליהוד החרבה, בה התיישב [קושניר] עם משפחתו בראשית המאה. בטעות אמרתי – כפר ערבי חרב, ולא דייקתי בכך שזה היה כפר יהודי חרב. כאשר תיקן אותי ואמרתי שאכן כך הדבר הפסיק אותי בגסות – "עכשיו תן לי לדבר. מה שאתה יודע כבר הראית ולא הפרעתי לך." אחר-כך המשיך והגיע לשומר מבגדד סנדר חדד. תיקנתי אותו ואמרתי שהוא מבלבלו עם דאוד אבו-יוסף – וענה בבוז: "אתה אל תלמד אותי. תבוא למוזיאון 'השומר' ותיראה את תמונתו על הקיר. הוא מבגדד." ולא נתן להתווכח עימו – וכל האולם צחק לבורותי.
לא נישארתי לו חייב. כשגמר אמרתי כי למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שהיו ארבעה שומרים ראשונים לפתח-תקוה. אחד מהם סבי יהודה ראב. כששמע כך התנער בהפתעה – "מה? אתה נכדו של יהודה ראב? אז אני רוצה ללחוץ את ידך – " והושיט ידו [אליי] לפני הגברת בן-צבי שישבה בינינו והתעקש ולא הניחה עד שלא תקעתי לו כף. ואמר – "אז תן לי לספר לך מי היה יהודה ראב! התמונות שלו ושל שטמפפר, לא של אברהם שפירא – תלויות במוזיאון שלנו בכפר גלעדי!" – וכשהמשכתי ומניתי את השומרים – דאוד אבו-יוסף, יעקב בן מימון זרמתי וסנדר חדד, וסיפרתי על בואו מבגדד של אבו-יוסף – הסכים עימי גם הורביץ כי טעה ובילבל בין שניהם.
מעניין היה לראות עד כמה עניין העבודה העברית והתנכרות האיכרים עדיין בוער בעצמותיהם, ובייחוד אצלו. אך אפשר היה לראות גם את הבאנדיטיות ואת ההתנשאות אשר הביאו לפירוק "השומר" בידי אנשי המחנה הפועלי. אפשר היה לראות אצל הורביץ שינאה עזה, עד היום, לאברהם שפירא.
דיבר יפה ובקצרה וברגש רב – בן-ציון מיכאלי. ושמעון קושניר החזיר קצת את האיזון בין העליות הראשונה והשנייה. הרגשתי רוב הזמן כמין נתבע – בתור נכדם של איכרי פתח-תקווה – כנגד אנשי העלייה השנייה. ועם זאת לא היתה בי הרגשת פחיתות כלפיהם, כי בעיניי, אולי היחידי באולם – לא ניראו ותיקים אלא להיפך, חדשים, שהרי באו ארצה לאחר שבאה משפחתי, ושורשיי כאן עמוקים משלהם.
זה היה ערב "פרוע". הייתי מנחה גרוע. אך אולי דווקא משום כך זה היה מעניין. כשנחום הורביץ ירד ביקשה אישה אחת להיפגש עימו, כניראה כדי לראיינו, והוא ענה לה בגסות – "את רואה שאין לי זמן להישאר איתך. את אפילו לא מספיק יפה כדי שארצה להישאר!" – והבחורה, שהיתה באמת לא יפה וכבר חרושת קמטים על פני יופי קמל – היתה כנדהמת, ואמרה – "אבל אתה מעליב אותי." ומיד ניסתה להתייחס לדבריו כאל בדיחה.
כניראה, אלה גבורות ה"שומרים" מאז.
 
[אגב, במשך כל שנת ה-130 לפתח תקווה לא הוזמנתי לדבר על הנושא אפילו פעם אחת – לא ביד יצחק בן צבי ולא בפתח תקווה עצמה].