על "כה אמר זרתוסטרא", מאת פרידריך ניטשה

תרגם ישראל אלדד, שוקן, 2003, 236 עמ'

פגשתי לראשונה ב"כה אמר זרתוסטרא" בלימודיי באוניברסיטה, כשבשיעור "הפילוסופיה של הדת" נדרשנו לקרוא פרקים מתוכו. קשה לתאר את התסכול והאכזבה שהיו מנת חלקי בקריאה החפוזה ההיא: כך כותב פילוסוף?! כל כך מבולבל – דבר והיפוכו – מונולוגים מעורפלים – אלגוריה פומפוזית! אם יש לך רעיון, ניטשה היקר (חשבתי לעצמי), ואתה רוצה לחשוף אותו לעולם – מדוע לא תכתוב אותו בשפה בהירה שלפחות סטודנט מהשורה יבין את כוונותיך!

ברור שלא היתה לי שום זכות לדון את ניטשה הקשיש לכף חובה רק על פי מיספר עמודים של ספר אחד מתוך כעשרה שהוא כתב. חיכיתי להזדמנות לקרוא את הספר הזה כולו (הנחשב ללוז הפילוסופיה שלו), וזה קרה רק לאחר שהוא תורגם מחודש על ידי ישראל אלדד, בתרגום שבא להחליף את זה המליצי של דוד פרישמן.

צריך לציין כבר בתחילת הדברים, שאין שום קשר בין זרתוסטרא ההיסטורי ובין זרתוסטרא של ניטשה. זרתוסטרא ההיסטורי (אולי בן דורו של משה רבנו) היה מייסד דת, המכונה "הדת הזורואסטרית", שביסודה דרישות חמורות של מוסר ("מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים"). על פי המזמורים שנשארו אחריו, היו בינו ובין האל הטוב (להבדיל מזה – הרע) דיאלוגים שעניינם המאבק העולמי בין הטוב לרע.

לעומתו, זרתוסטרא של ניטשה הוא אתיאיסט מובהק. בעיניו – האלוהים מת (עמ' 11, 12, 80, 171, 183, 237, 266-264 ועוד) ועימו מת גם החטא – אין שטן ואין גיהינום. הוא קובע שאת האל ברא האדם (עמ' 30), והמוסר הוא מעין תחבולה של החלשים כדי לשרוד ולקצץ בכנפיו של "העלאדם", זה האדם הנעלה, שבא להחליף את האל (עמ' 84).

המוסר הוא דרכם של החלשים לסלף את הטבע, שכולו מאבק בו שורדים החזקים. לפי זרתוסטרא של ניטשה, במידות הטובות צפון האובדן (עמ' 37). עזרה לזולת, רחמים כלפי סובל – אלו חולשות הגובלות בפשע (עמ' 87, 242, 267 ועוד). מי שמטיף לשוויון, דומה לעכביש ארס, כי בני האדם אינם שווים (עמ' 100-99). הרשעות היא מיטב כוחו של האדם (עמ' 291). "העלאדם", שיא תפארתה של התיאוריה הניטשיאנית, הורס ובונה, סותר את עצמו ומחריב את מעשיו תוך קבלה מרצון של אינסטינקטים הטבעיים שבו (עמ' 12, 14, 20, 15, 143, 146, 165. 171, 202, 242, 282).

מסתבר שזרתוסטרא של ניטשה הוא בעצמו "העלאדם", לכן הוא מהווה תמורה לאלוהים, זה שנברא על ידי כוהני הדת, יצירתם של החלשים (הלא הם היהודים, מורי דרכם של הנוצרים! – עמ' 247), אלה שבגללם כל המוכשרים נאלצים להסתפק בהישגים בינוניים (עמ' 103). "העלאדם" הוא היריב הגדול של האנשים הקטנים, של האספסוף (עמ' 205, 289, 291 ועוד)

הספר הוא ניהיליסטי הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן.

יש בספר הזה ערבוביה מבהילה ממש בין סגנונות: הטפה נבואית (חלק גדול מהספר), שירה (ראו עמ' 108, 110, 305, 310 ועוד), גם שירה מחורזת (עמ' 231, 330 ועוד), דיאלוגים, מונולוגים, אפוריזמים (לעיתים טריוויאליים לחלוטין – ראו דוגמאות בעמ' 59, 72), אלגוריות, פנטזיות (זרתוסטרא מקבל את מזונו מנשר, ואת חכמתו מנחש – עמ' 219, 300, 302 ; אריה רובץ לרגליו כמו כלבלב; ראו עמ' 332-331).

עיקר העיקרים – קשה להבין כיצד חברה אנושית יכולה להתקיים לפי הפרוגראמה שבספר הזה – בלי עזרה לזולת, בלי רחמים, עם בוז עמוק לחלשים. הקורא ימצא בספר דבר והיפוכו: מצד אחד – זרתוסטרא מטיף כיצד לשאוף אל "העלאדם", אל עולם המאבקים העזים והסבל של היצירה; ומצד שני – הוא מטיף להסתייג מכל מה שאמר: "התגוננו מפני זרתוסטרא, וטוב מזה: התביישו בו! שמא רימה אתכם." (עמ' 79; 100), ובמקום אחר: "הב ידידי, נהיה גם אנחנו איש לרעהו אויבים, בביטחה וביופי שואפים אלוהים איש נגד רעהו." (עמ' 101; ראו גם עמ' 114). זרתוסטרא עצמו מתבטא בשירה (ראו לעיל), אבל טוען שהמשוררים הם שקרנים (עמ' 127, 129, 140). הקורא מתייגע לעקוב אחרי מאות הסתירות שבספר, והשאלה שעולה עם כל שורה: מה ניתן להסיק מכל האנדרלמוסיה הזו?

כיוון שניטשה סולד מחולשה, ורואה בחסד ורחמים חטא, הוא מרבה, על כן, לדבר על גבריות, ובעקבות כך – בזלזול מבהיל כלפי נשים ונשיות. הוא משווה אותן לחתולות, לציפורים ולפרות (עמ' 58), האישה חייבת לציית, היא שטחית, העומק נמצא בגבר (עמ' 67). הנשים והאספסוף מעוררים גועל (עמ' 290; ראו גם עמ' 309). זקנה אחת אפילו מייעצת לזרתוסטרא: "אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט!" (עמ' 68).

איך שלא תפרש את הדברים האלה – הם מעוררים חלחלה!

ניטשה לא היה אנטישמי, בהחלט לא, אבל ראה ביהדות את יוצרתה של הדת המונותיאיסטית, זו שהייתה הבסיס לכל התרבות המערבית, שכולה זיוף בעיניו. לא צריך להיות פעלולן גדול כדי להפוך את כל האמירות הקשות שלו למצע עבור תורת הגזע והלאומנות הגרמנית, זו אשר הטביעה את העולם, ובעיקר את היהודים, בנהרות של דם. ואמנם, אחותו, אליזבת פרסטר-ניטשה, פטרונית העיזבון של פרידריך ניטשה, עשתה כל שביכולתה כדי להטות את תורתו שתתאים לשמש מצע למעוותות שבתיאוריות הגזעניות מאז ומעולם – התיאוריה הנאצית. ומי אשם בכל זה? הלא הוא המבקר היהודי (!) המהולל גיאורג ברנדס (במקור – מוריס כהן!) – אשר בהרצאה שנשא בקופנהגן בשנת 1888, ובכתבים שכתב אחר-כך, הפך את ניטשה מהוגה נידח ואלמוני לחלוטין – לפילוסוף בעל תהילת עולם.

אהוד: בשנות התבגרותי במושבה התרשמתי מאוד מההדפסה החדשה המנוקדת של "כה אמר זרתוסטרא" שיצאה במהדורה אלבומית גדולה בתירגומו של דוד פרישמן ושאותה קניתי אצל דוד הכורך (אוורבוך) בחנותו הקטנה ברחוב חובבי ציון, שהיתה מקדש-מעט לאוהבי הספר העברי. לא הבנתי הרבה בקריאת היצירה הנמלצת הזו, ששפעה רוח של חשיבות עילאית,  אבל המושג "אדם עליון" תאם מאוד את ההערכה העצמית שלי באותן שנים, ואולי גם של כמה מחבריי. וכאשר גורשתי מגימנסיה "אחד העם" לאחר שהחזרתי מכות למורה שהתנפל עליי וביקש לשרוט את פניי, אמרו במושבה שאני מושפע מתיאוריות ניטשאניות של אדם עליון וחושב שהכול מותר לי. ומי שלא הכיר אותי אלא מפי השמועה היה בטוח שאני איזה ביריון כמו עמוס אטינגר ז"ל או גדעון פודולינסקי, שפעם גם החטיף לי מכות בהצגה יומית בקולנוע "היכל" – כאשר בביטחון סהרורי של בוגר טרי של קורס מ"כים גדנ"ע העזתי להעיר לו שלא ישים את רגליו מאחור על המושב שלצידי.