אחד מאנשי הרוח הבולטים של הקיבוץ הארצי, אותו פגשתי באירוע ההשקה של הביוגרפיה של מאיר יערי, מאת אביבה חלמיש, הביע באוזניי פליאה על נוכחותי במקום. "לא ציפיתי לראות אותך כאן," הוא אמר לי, "הרי יערי הוא בוודאי אבי אבות הטומאה בעבורך."

האמת היא, שמבחינת הסקרנות האינטלקטואלית וההיסטורית שלי, יכולתי להשתתף גם ביום עיון העוסק באבי אבות הטומאה, אולם זה ממש לא המקרה. ההיפך הוא הנכון, אני רואה במאיר יערי דמות מופת, אחד המנהיגים הדגולים של הציונות.

הפליאה על השתתפותי בכנס, נובעת מאנכרוניזם – השלכת מחלוקות ההווה על פולמוסי העבר. אולם התקופות שונות, המחלוקות אחרות והמציאות אחרת לחלוטין. ההבדלים רבים, ואחד העיקריים שבהם הוא ההבדל בין מפלגה פוליטית לתנועת חיים, ובין מנהיג מפלגה למנהיג תנועה.

מאיר יערי עמד בראש מפלגה במשך עשרות שנים. ככזה, הוא אולי גדול הטועים בתולדות הציונות. דרכו הפוליטית רצופה שגיאות אידיאולוגיות ופוליטיות גדולות, כמעט על כל צעד ושעל. שתי השגיאות ההיסטוריות הקריטיות ביותר, הן הסגידה לבריה"מ הסטליניסטית והאמונה ברעיון המדינה הדו-לאומית.

אולם עיקר מורשתו של מאיר יערי אינה הפעילות המפלגתית אלא ההגשמה הציונית החלוצית. טביעות אצבעותיו של יערי בתולדות הציונות, היישוב והמדינה, הן בראש ובראשונה 85 קיבוצי הקיבוץ הארצי, שעיצבו את פני המדינה ואת גבולותיה, היו מופת להגשמה חלוצית של רעיונות חברתיים נשגבים והיו בסיס לתרומה אדירה למדינת ישראל – בביטחון, בקליטת עליה, בחינוך ובכלכלה.

מורשתו של מאיר יערי היא תנועת הנוער "השומר הצעיר" שחינכה רבבות מחניכיה לעלייה לארץ-ישראל, להגשמה בהתיישבות קיבוצית ולתרומה לאומית.

מורשתו היא המפעלים התרבותיים והחינוכיים החשובים, כמו ספריית הפועלים ומועדון "צוותא".

כל אלה מאפילים על טעויותיו הפוליטיות הגדולות. מאחר שהוא לא היה קברניט המדינה, השפעתו הפוליטית והשפעת עמדותיו השגויות היו שוליים בהיסטוריה של המדינה. שגיאותיו בטלות לעומת החותם המשמעותי שהטביע בתולדות הציונות.

ביום העיון, הציג ג'ומס את מרצ ואת "שלום עכשיו" כממשיכות דרכו של יערי. אכן, אלו הן ממשיכות דרכו הפוליטית השגויה, אך איפה הוא, מנהיג תנועת חיים חלוצית ומגשימה – ואיפה הן? האם ניתן להשוות את יריב אופנהיימר ותנועת "שלום עכשיו", שעיקר עשייתה, במימון האיחוד האירופי – הוא ריגול אחרי כל סגירת פרגולה ביישובים ביו"ש – לפועלו החלוצי של יערי? היומרה הזו היא בדיחה.

ב. גאה ב"ישראל היום"!

כקורא של כל העיתונים, אני חייב לציין שב"ישראל היום" מגוון הדעות רחב יותר מאשר אצל אחרים, והוא פחות צבוע בצבע מסויים מכל עיתון אחר בישראל. האם בעלי הטור הקבועים יוסי ביילין, יהושע סובול ועוזי ברעם, למשל, הם מלחכי פנכתו של נתניהו? בסך הכול, "מעריב" ו"ידיעות" מנהלים מסע מכוער לסגירתו של עיתון המאיים עליהם מבחינה כלכלית. כל אדם שהדמוקרטיה וחופש הביטוי חשובים לו, צריך להתנגד לניסיון לרתום את החוק לאינטרס האישי של הצדיק הידוע עופר נמרודי ולהביא לסגירת עיתון בישראל.

אתה יכול להוסיף לשורות שכתבתי קודם, את הגילוי הנאות שאני בעל טור ב"ישראל היום", ואני גאה בכך.

אורי הייטנר

אהוד: אתה מספר לי? הרי בשעתו אני המלצתי עליך בפניהם. אבל כיום, כאשר רוממות "ישראל היום" בגרונך, הייתי מייעץ לך לעשות ניסוי קטן ולשגר אליהם לטורך רשימה קצרה, כיד כישרונך הטובה עליך – המצדדת באהוד אולמרט ותוקפת את נתניהו בעוצמה דן-מרגליתית.

אמנם נכון, לולא מיגבלותיהם של "מעריב", "ידיעות" ובייחוד "הארץ", שקלונם במקומם מונח – הייתי ממשיך לפרסם בעיקר ב"הארץ" כפי שנהגתי עשרות שנים, ואולי לא מעלה על הדעת לייסד את המכתב העיתי החופשי "חדשות בן עזר". אבל דע לך ש"ישראל היום" שלך גרוע פי כמה משלושתם כי הוא מנסה, בשיטת ה"דאמפינג" ("הצפה" או "היצף") האסורה בכל מדינה נאורה – להציף את מיגזר השוק של העיתונות בסחורת חינם שגם איכותה המקצועית מפוקפקת בעיניי – כדי להרוס את מתחריו!