רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
Ehud Ben Ezer
Lovely and Pleasant
 
אמנות הרומאן, כמוה כאמנות
הבישול, מתחילה רק מעבר
לחומרי הגלם. וכידוע, רבים
הם המזונות המשובחים
שבעודם חיים אינם יפים
למאכל. כך יש חוויות שטוב
לקרוא עליהן, ורע להתנסות
בהן. רבים, שנהנים מהן, היו
נחרבים אילו היו חוויות מעין
אלה עוברות עליהם במציאות
ולטר בנימין
 
 
התנצלות מאת המלביה"ד
 
אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.
והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –
ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אותם קוראים ומבקרים, שיטענו על מתירנותי – אם רק יואילו לדבר על אודותיי בלשון רכה – שבהכנסת עוד כתבים, כלומר, מחברות קטועות ובלתי-סדורות כגון אלו, לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי-סדר גם בלאו-הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל כדי ללמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, אני רוצה להזכיר כי גם אני טענתי כלפי אותו מכר, בעת שבא אליי בהצעתו, ושאלתי אותו: "למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?" – "למה?" הצטחק בן-שיחי לדבריי, כמו שצוחקים לתמימותו של ילד, "וכי מה נפסיד? מובן שאיני טיפש כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט. ואולי לא כלום לחלוטין. אבל התוכן... התוכן... מחיי ארץ-ישראל... זאת אומרת: קהל-הקוראים מתעניין עכשיו..."
"מה? חיי-ארץ-ישראל?" לא יכולתי כאן לבלי שסע אותו בצווחה, "מה רצונך לומר בזה? מה כוונתך? כלום מתוארים במחברות האלה חיי ארץ-ישראל, כפי שקוראים היו רוצים לקרוא בספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, החיילים האמיצים והלוחמים המצויינים, מהטיולים הרבים, ברגל וברכב, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות ציון וירושלים, התמות והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלו החמודות? הן אף לא צל, לא זֶכֶר... לא, אם אל מול פני דרישות-הקוראים הנך הולך בכתבים הללו – לא תנחל כבוד אלא קלון!"
"אבל אולי אין השד נורא כל-כך?" ענה על זה ידידי המנוסה באומץ-רוח, "ודאי שהיה טוב, אילו היא קם אחד מסופרינו לכתוב... כמו שדרוש... אבל גם זהו פתגם קלאסי: 'באין דגים – גם הסרטן לדג ייחשב'... ודיינו, שבכותרת-המישנה יהיה כתוב: 'רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל'. ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האובייקטיבי והסובייקטיבי – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן פה ושם איזה כישרון ריאלי... זאת אומרת: מְחַבּרְתן אינה מחוסרת כישרון..."
ראיתי שידידי מתעקש. ועם עיקש למה אתעקש אנוכי? האם לא די בזה שלא כיחדתי דבר תחת לשוני, והגדתי הכול מראש? – "
ישפוט המעיין.
 
תל-אביב, פברואר, 1984
 
 
מחברת ראשונה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
 
עמדתי על שפת בריכת גורדון בתל-אביב, לפני הצהריים, ביום קיץ חם, והרגשתי שהגברים מסביב, ובייחוד המבוגרים, בולעים אותי בעיניהם. הייתי לבושה בגד-ים שחור אשר בקושי מכסה את החזה, מותיר את השוקיים עד למותניים ערומות לגמרי, ורק מטלית קטנה מלפנים. וקצת רחבה יותר, המשולש על התַחְתוּל, מאחור. גילחתי היטב באותו בוקר את תלתלי פּוֹתְצִ'יק מהצדדים כדי שלא יבלוט מלמטה השפם. חיים תוגתי זיכרונו-לברכה סיפר לי פעם כי כשהוא שוחה בבריכה חמוש במשקפי-צלילה, הוא מגלה לעיתים שפמים כאלה אצל שחייניות שפושקות רגליים במים לפניו.
מה שלא מוצא חן בעיניי הוא שצִיצַאלַאך שלי נפולים, מאז הצניחה הגדולה. מה לא עשיתי – עיסיתי אותם, שיחקתי טניס, שחיתי הרבה, וגם כשהתמזמזתי – אני הייתי מיד מושיטה אותם קדימה, שיעשו בהם מה שרוצים, ובלבד שיחזקו אותם – והכול לשווא, אני פגומה. חשבתי אפילו לתבוע למשפט את הסתדרות המורים התיכוניים. והלא יש לי שניים נחמדים כאלה, עם פטמות כפתוריות כהות, כמו כובעים קטנים, ואני לא שמנה, ואני יודעת שהגוף שלי משגע ובייחוד תוסיק, וכפות הרגליים. אבל עם ציצאלאך לא הצלחתי. הם קצת ארוכים מדי. ולפעמים נדמה לי שהם ריקים. אחרת מדוע, לעזאזל, הם תלויים כמו שני נאדות חלולים!? הלא בגלל הרפיון שלהם רואים לי אותם מהצד, כשאני בבגד-ים, כי אני לא מצליחה להדק את החזייה של בגד-הים לאותו מצב זקוף, בתולי, שהייתי רוצה שיהיה לחזה שלי, כמו לפני הצניחה הגדולה, ושאם היה מתגשם היה לי גוף ממש מושלם שהייתי מתאהבת בו אלמלא זו הייתי אני, ולא היה איכפת לי שאפילו אם הם היו קצת יותר קטנים, אבל –
מוצקיםםם...
על שפת הבריכה, לפעמים, אני מעיפה מבט ורואה ציצאלאך כאלה דווקא אצל גברים מבוגרים, אמנם כמעט בלי פטמות – וזה מרגיז אותי. למה, למה אותי חנן הבורא בשתי שקיות צרות וארוכות, ולגברים השמנים – חזה זקוף של נערה מתבגרת?
למה?
מה לא עבר עליי בניסיונות של לחיזוק ציצאלאך? – ממש כאשר קיבלתי את הדירה, בשכירות עדיין, מאבי החורג אֵפְרֵם גְרִילְפַארְצֵר, המכונה סְנוּפִּי, בא אלי חיים תוגתי ועזר לי לצבוע, להזיז רהיטים ולקבוע תמונות על גבי הקירות. אחר-כך ישבנו לאכול ארוחת-ערב ראשונה, במיטבח, שהיה הפוך לגמרי, ונעשינו עייפים וגם קצת שיכורים, כי היו לי רק פחיות בירה לבנה לשתייה.
"לילך," אמר לי חיים השמנמן-עדיין, אז, "בואי נתרחץ קצת – "
"איפה? בים?" שאלתי. זה נראה לי, משום מה, מאוד רומאנטי, בערב.
"לא. ננסה את המקלחת, החדשה – "
בקיצור, הוא התקלח ואחר-כך אני התקלחתי, ונתתי גם לו חלוק-מגבת שלי וישבנו שנינו בחדר-השינה, משני הקצוות של המיטה-הזוגית הגדולה, שהשתמשו בה הדיירים הקודמים, וצחקנו כילדים קטנים והשתעשענו עם דוּבִּי וקוֹפָלֶ'ה שלי שהנחתי על המיטה ושמהם לא נפרדתי.
"אני שונא לחשוב שאת חושבת שאת חייבת לי משהו, בגלל שעזרתי לך – " מילמל חיים. ואני ידעתי שמבעד לחלוק הרפוי שלי הוא יכול לראות שאני ערומה, וגם ציצים שלי התנודדו כשצחקתי ולא היה איכפת לי והרגשתי כאילו האוויר מדגדג את גופי שעודנו מלוח קצת מהבריכה, ונתון בחלוק-המגבת המחוספס, והתחשק לי מאוד להרגיש את מגע ידו על עורי ולחוש את לשונו הלחה, המלחכת, מרגיעה את גרגירי הצמרמורת שעברו בי כנקודות-מלח מדגדגות עד לקצות אצבעות-רגליי, ומאוושות בַּצִ'יפְּצִ'ימוֹן.
"אל תהיה טיפש, תוגתי," אמרתי לו, "אני נורא רוצה אותך, ואתה יודע שאני לא מתביישת להגיד –"
מיד מצאנו את עצמנו מתגלגלים בלי-בלי על המיטה החדשה-ישנה, ושרועה על גבי הרגשתי את האצבעות של חיים חודרות ומלטפות אותי, ואחר-כך גם את הלשון שלו, אבל כשמשכתי והעליתי אותי אליי, ורציתי שייכנס כבר לפותצ'יק – מיד נכבה אצלו העניין, והתקפל כמו קונצרטינה קטנה.
וכך, פעמיים. אין-חדוֹר.
"מה העניינים איתך, חיים?" שאלתי אותו. "אני לא מספיק מגרה אותך?"
"את מותק, לילך," אמר ותחינה בקולו, "כשאני מנשק לך ונוגע בך יש לי הרגשה שהצ'יפצ'ימון שלך, כמו שאת קוראת לו, מחזיר לי שלום בלשונו המתנועעת – "
"אז מה הבעייה?"
"את רוצה להיות טובה אליי?"
"ככה? אולי ככה?" התחלתי לחלוב את הבולבול שלו, מה שלא עזר כלל, ורק הפחיד אותו והוא שב והצטמק כליל.
"לא, לא ככה," אמר לי.
והוא נשכב על ארבעתיו, ראשו במיטה ועכוזו אל-על, ומילמל –
"אני מבקש שתגעי לי שם – "
נו, היתה לי ברירה? קמתי על ברכיי, מאחוריו, והתחלתי לפרוט באצבעותיי. זה היה מוזר. נדמה היה לי שאני נוגעת באישה אחרת, שנפתחת לפניי, ואז, בהברקה פתאומית ומוצלחת, כפי שתמיד זה קורה לי – קירבתי אליו את ציצי הימני והתחלתי דוחקת אותו פנימה, בין עגבותיו, כמנסה לבעול אותו, והרגשתי שהוא כאילו מוצץ אותי בעשותו שריר, ומנסה לבלוע את קצה ציצי שלי – ופתאום באה בי הרגשה נפלאה וזרמים חמים, מדגדגים, עברו בחזה שלי כאילו ציצי הוא בולבול ענק שמזדקף, סוף-סוף, ומזדקף, סוף-סוף, וכל מה שלא קרה לי עד כה קרה עכשיו, סוף-סוף, אולי מפני שהייתי מגורה כל-כך, וכשהושטתי ידי למטה הרגשתי שבולבול שלו, שהיה קודם מיבלבל, זאת אומרת – מידלדל, נעשה לי כמו יתד ענקית, סוף-סוף, והתחלתי חולבת אותו מלמטה ודוחפת אותי למעלה, ולפני שהספקתי להפסיק – כי רציתי אותו במצב כזה, בתוכי – התחיל להיאנק פתאום וכּוּזלאך שלו נפתחו כמו אולם, והתיז זרע על המצעים הטריים במיטה, ומיד התיישר בשכיבה על ביטנו, והתחיל להיאנח ולהכות באגרופיו על המזרון, בתוך הרטיבות, והריח.
קפצתי תיכף לאמבטיה, קודם כל לרחוץ את ציצי הימני שהמראה שלו לא היה אסתטי כל-כך עכשיו, והעור גם קצת בער, מן החיכוך, בייחוד אצל כובעונצ'יק. ואחר-כך חזרתי עם מגבת רטובה, והפכתי את תוגתי וניגבתי אותו והזזתי אותי הצידה והחלפתי את המצעים.
"אתה חושב שהזוקף-כפופים יוכל גם הוא לחולל אצלי נס שכזה?" שאלתי אותו כשגמרתי, ואני עומדת מולו ומחזיקה את ציצאלאך-הנפולים-שלי-מחדש בידיי ומנסה להרימם.
"אבל את לא מאמינה בו?!" ענה לי, מהמיטה המחודשת, עודנו ערום.
"לכן הוא צריך להוכיח לי! למי שמאמין בו הוא כבר לא חייב הוכחה, לא?"
"תשמעי לַכְצִ'יק, אנשים קרועים כמונו, שמחפשים ולא מוצאים ולא יודעים אפילו מה מחפשים, והנשמה שלהם בוכה גם כשהדגדגנים צוחקים – הם מה שהיו הדתיים האמיתיים פעם, ואילו האפיקורסים של פעם, שסתם עשו חיים ונהנו כמו חזירים והשתגלו והיו בטוחים בדרכם – דומים להרבה מן הדתיים של היום, שאין להם ספקות וחרטות והכול ברור להם – "
"מה זה קשור לציצאלאך שלי?"
"כלום. מי שאומר לך שהוא מאמין באלוהים אחרי ששת המיליונים – אז או שהוא חושב שמותם היה עונש על חטאותיהם, ואז הוא בדיעה אחת עם היטלר, או שהוא יודע שאין אלוהים, ואז הוא משקר לנפשו באומרו שהוא מאמין, או שהוא לא מהרהר כלל אחר מידותיו של האל, ולא מטריד עצמו בשאלות שכאלה, ואז הוא סתם מטומטם, בהמה, ואלה, אוי ואבוי לנו, הרוב – "
"שמע, אני לא יודעת מה אתה מתפלפל לי במיטה. מצאת לך זמן!"
"לילך," ניגש פוסע על ברכיו על הסדין הטרי, ומשכני אליו והחל מנשק לי את החזה, "את יפה כמו מלאך אלוהים. אני הייתי מנשק לך את אצבעות הרגליים, אם רק הייתי מרשה לי, והנה איכזבתי אותך ואת נשארת לא מסופקת."
"לא חשוב." אמרתי.
"ואפילו לא היתה לך אביונה?!"
"אביונה אחת פחות, אביון אחד יותר," אמרתי, "העיקר שנהנית קודם."
"את רוצה שאני אאונן אותך?"
וכבר היה מוכן לתחוב פניו בפרווה שלי.
"לא תודה. זה אני יכולה לעשות לבד."
וחשבתי, באמת אולי זה מה שאני אעשה, אחרי שילך? אבל הוא המשיך לנשק את ציצי, שגרם לו הנאה גדולה כל-כך, ואז התחיל הכול מחדש, ואמנם שוב לא עמד לו, גיבור גדול כזה הוא לא היה, אבל הוא הצליח לספק אותו במישמוש צ'יפצ'ימונצ'יק והוא ידע לעורר תחושה דומה גם בפי-התחתול שלי, והרגשתי מדוגדגת כמו שלגייה ששני גמדים גוררים אברי-מין קטנים וקשים בועלים אותה יחד מלפנים ומאחור, הַי טִירִילַיי, הי טיריליי –
נמסתי.
ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.
אני רוצה להיות מושלמת.
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא