"חלומות על חירות"
בהוצאת נעם, 2009, 217 עמ'
בין עשרות הספרים שפירסמה נגה מרון לכל שכבות הגיל – פעוטות, ילדים, נערים, מבוגרים – בולטת סדרת הספרים לבני הנעורים שבמרכזה, או ברקעה, מעלליה של חירות, מי שהיתה נערה בימי מלחמת העולם השנייה, ומתנדבת לפלמ"ח בימי מלחמת השחרור. השם איננו מקרי, והוא מרמז לא רק על דמותה של אותה נערה ואישה צעירה, אלא גם לתקופה, שבה צעירים חירפו נפשם למען חירות עמם.
את קורותיה של חירות לומדת לימור, נכדתה מיומנים וממכתבים שמגיעים לידיה, וכך נוצר מעין דיאלוג בין ימי המנדט ומלחמת השחרור ובין ימינו – ימי שנות האלפיים. הספר שלפנינו הוא השמיני בסדרה, וגיבורתו המרכזית איננה חירות, וגם לא נכדתה לימור, אלא גליה, עולה חדשה מרוסיה, שעברה עם משפחתה מנצרת עילית לתל-אביב לאחר שאחותה הגדולה דעכה ומתה מאנורקסיה. גליה הייתה חניכתה של לימור, אשר עמדה לפני גיוסה לצה"ל. גליה נדבקת ב"חיידק" הסקרנות לנבור בספרי זיכרונות ומכתבים ישנים על בני דורה של חירות, ולמעשה, היא ממשיכתה של לימור באותו דיאלוג בין התקופות.
שמו של הספר שלפנינו נגזר מרסיס פסוק של מאיר, אחד הגיבורים בני תקופתה של חירות, אשר נהרג במלחמת השחרור; וכך הוא אמר כשהתגייס לפלמ"ח: "יש לי חלומות על חירות, ואני רוצה להילחם למענה." (עמ' 198). את הדברים האלה הוא אמר לאחותו מירי, שהיתה חברה של הצעירה חירות, וכך מקבל הפסוק של האיש, שחירף נפשו למען המולדת, משמעות כפולה.
מקובל שכתיבה דידקטית בפרוזה למבוגרים נחשבת לפגם – לא כן כשמדובר בכתיבה לילדים ולבני הנעורים – מי שנגיעה לו בענייני חינוך (לנגה מרון יש נגיעה כזאת – הייתה מחנכת ומנהלת בית-ספר), יודע שילדים ונערים מנכסים לעצמם בקלות ידע כאשר זה עטוף במסגרת של סיפור. "חלומות על חירות" מביא את הנרטיב הציוני במעטה סיפורי, ומקל על הטמעת נושאים, אירועים, שמות ותאריכים – מעשה שהיה דורש מהמורים להיסטוריה עמל רב, ולרוב – בתוצאות זעומות. הספר מביא אירועים מימי הפוגרומים ביהודים (קישינב), מהשואה, מביא סיפורי ההצלה המופלאה של חסידת אומות העולם אירנה סנדלר, עלילות הפרטיזנים, הפוגרומים בפולין אחרי המלחמה, עלילות "הבריחה", המעפילים, הגירוש לקפריסין, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, השיירות המותקפות בדרך לירושלים, גורל הל"ה, המצור על ירושלים, כניעת העיר העתיקה, וכן נושאים כמו ערך העבודה, "דת העבודה", א"ד גורדון, הקיבוץ וכלליו, בית הילדים והלינה המשותפת, המנהיגות של בן-גוריון (המורה, ד"ר לאה מגנוס, שכינויה – לוליטה, מייחלת שיקום בימינו מנהיג כמו בן-גוריון!)
האמצעים בהם מובא המידע הזה הם לעיתים מאולצים: רוב המידע מגיע, כמעט בצורה של הרצאות, מפיהם של בני סמכא כמו מירי מקיבוץ תבור, וצילה מקיבוץ לוחמי הגטאות, ומפיו של ארז חמו, בן כיתתה של גליה, אשר אף הציע לה חברות. ארז הגיע משדרות לתל-אביב בגלל הקסאמים שנופלים על עיירתו. הוא גר אצל אחותו בתל-אביב, ומסייע לה לטפל בתאומים שלה. מסתבר כי בשיעורים, ומחוץ לשיעורים, הוא יודע כל מה שניתן להעלות על הדעת: על פרעות קישינב, על שורשיה של האנטישמיות, על החלטת האו"ם בדבר החלוקה, יודע איך הגיע מנחם בגין לארץ עם צבא אנדרס, יודע על פרשת ילדי טהרן, יודע שמאיר וצילה, ניצולי השואה, הגיעו ארצה באונייה "שבתאי לוז'ינסקי", וגורשו לקפריסין, יודע כמה זמן התורכים שלטו בארץ, יודע מה זה מנדט, מה היה חבר הלאומים, מתי התפרק, ומה בא במקומו. הוא גם יודע אנגלית בצורה מושלמת, ולמרות שהוא וגליה באותה כיתה, הוא קורא ומתרגם לה את המכתב של פרדי, האב הביולוגי של יונתן, בנה של חירות (עמ' 107 ואילך). הוא יודע בדיוק איך נהג האוטובוס יוביל אותם בטיול ללוחמי הגטאות (לא דרך חיפה, אלא דרך ואדי מילק; כל זה בניגוד לדפי הטיול שהכינה המחנכת עבור התלמידים). המורים שואלים רק אותו כשהם מבקשים לקבל תשובה מדויקת, והוא אף פעם איננו מכזיב, ומרצה את דבריו בצורה סדורה, כאילו הוא קורא אותם מספר. אני משער מה הייתה כוונתה של המחברת כשעיצבה כך את דמותו של בן העיירה שדרות – אך לטעמי, היתה כאן מידה של הגזמה.
לעומת ארז, מתוארת נופר, "השאפה" והמלכה של הכיתה, כמי ששואלת תמיד שאלות אידיוטיות. זה נכון שילדים ונערים מייחלים לעולם שניתן להבחין בו מיד בין החיובי לשלילי, אבל שאלה גדולה היא אם הספרות צריכה לעודד אותם לכך.
מקור אחר לידע החשוב שהספר מביא בפני בני הנעורים הם המכתבים שגליה קוראת בהם, אבל גם פה הידע מובא לעיתים באריכות ובפרוטרוט שאיננו טבעי במכתבים בעלי אופי אישי. פרדי, למשל, כותב במכתבו לחירות בפרטי פרטים את כל התסבוכת של המנדט בארץ ישראל, את העמדה של הבריטים בימי מלחמת העצמאות, המצור על ירושלים וכו' (עמ' 108-113) – רוב הדברים האלה היו אמורים להיות מוכרים לנמענת, והרי כוונתו במכתב היתה להתעניין בבנו שנולד לו מהנמענת הזו! דברים דומים ניתן לומר על מכתבה של צילה למירי (עמ' 170-176), ומכתבה של חירות למירי (עמ' 196-200).
הספר עוסק בעוד נושאים שחשוב להטמיע אותם בנפשותיהם של הצעירים, כגון הנסיעה בשכרות ותוצאותיה, האישה המוכה והגבר האובססיבי, יחס החברה אל ההומוסקסואלים ועוד.
יש בספר הרבה אפיזודות מרגשות , שלדעתי, יגרמו לקוראים הצעירים לדמוע, והחזקה שבהן הוא סיפור קורותיו של מארק, אחיהם הקטן של מאיר ומירי. בהיותו בגיל שלוש, באה אישה נוצרייה אל הגטו, ולקחה אותו מזרועות אימו כדי להצילו מהגורל האכזר שנועד לה ולכל היהודים. האישה הזאת היא אירנה סנדלר, חסידת אומות העולם אשר הצילה אלפי ילדים מציפורני הנאצים, העבירה אותם למנזרים ולמשפחות נוצריות, וכך זכו לחיות. הילדים האלה אמנם גדלו כנוצרים אך רבים מהם, וביניהם מארק, הוחזרו לחיק היהדות. צילה, ניצולת השואה, שבעלה מאיר נהרג במלחמת השחרור, יצאה לפולין להביא את אחיו מארק לארץ ישראל. הוריו מאמצים לא רצו, כמובן, להיפרד מילד טיפוחיהם, ומארק ראה את עצמו כנוצרי, ואף שנא יהודים. צילה מצליחה בסבלנות אין קץ להחזיר את השה האובד אל חיק עמו, מעשה שהיא הצטערה עליו כל חייה, כי בסופו של דבר גם הוא נפל קורבן על קוממיות ישראל – הוא נהרג במלחמת ששת הימים. אינני מאמין שעיניהם של הקוראים תישארנה יבשות למקרא סיפור קורע לב זה.
אני משוכנע שנערים ונערות שיקראו את "חלומות על חירות" יתעשרו בידע חשוב על קורות ישראל בדורות האחרונים, והמורים לדברי ימי ישראל ולידיעת הארץ יהיו אסירי תודה למחברת. ספר זה יזַכֶּה את הקוראים הצעירים גם במטען רגשי, ואני מקווה – גם באהבה לעם ולארץ.
הביקורת התפרסמה לראשונה בביטאון ארגון המורים "קשר עין" בתאריך 3.1.10.